6.12.2012 - 21.10.2012
ליפתא הוא בית ספר שלומדים בו ילדים שלא הצליחו להשתלב במסגרות בית ספריות קונבנציונליות. בית הספר מאפשר לתלמידיו להרחיב את הלמידה במסגרות הקשורות לאומנויות שונות. התערוכה הציגה את דרך ההוראה הייחודית, משמעויותיה והישגיה במסגרת הלמידה של אמנות פלסטית, בהנחיית האמנית נטע אלקיים.
אמנות היא מלאכה?
ההורים שלי נפגשו בסמינר למורים, שם למד אבא להיות מורה לציור ואמא מורה למלאכה.
עד אמצע שנות ה90 עוד היו במחוזותינו מורות (אולי גם כמה מורים) למלאכה, אשר היו אמונים על כל כישורי המוטוריקה העדינה והגסה של כל ילדי ישראל, שכן מלאכות-היד נפרשו מתחומי התפירה והסריגה ועד נגרות וגילוף עץ. מעדותה של אימי לא היה גבול ליצירתיות במקצוע הזה. מורי המלאכה, במעין תחרות סמויה, ניסו להמציא ולגוון טכניקות חדשות ולהביא חידושים והמצאות כשבאמתחתם פולקלור תרבויות שונות ומגוונות ובשיעורים הדגש היה על הנאה מתהליך, פיתוח מיומנויות פיזיות ומוטוריות, רגישות לאסתטיקה וכמובן גם חשיבה יצירתית שכן לעיתים קרובות היה נדרש התלמיד להמציא ולשכלל תוצרים חדשים ושימושיים שלא היו לפני כן (מה שהיום נלמד כ'עיצוב').
מקומן של מלאכות היד נדחק אט אט לטובת הציור והתכנון השכלי של היצירה: הקונספט.
כילדה קטנה במשפחת הציור ומלאכת-היד, לא מצאתי סתירה או היררכיה בין הדברים. נהניתי ואהבתי את הציורים של אבא, כמו גם את חיתוכי העץ, הריקמות והבובות של אמא...
כשגדלתי קצת וחקרתי את שורשיי, למדתי כי מלאכות-היד ויצירה אמנותית היו בסיס תרבותי חשוב ביותר שהביאו איתם יהודים מארצות המג'רב (צפון-אפריקה) עבור הוריי זה היה אך טבעי לעסוק בזה. אבי היה נכד של צורף ואמי הייתה בת לאב רב כשורים שהיה מפסל, תופר ורוקם ומה לא. הדרך של שניהם הייתה אך טבעית לכיוון האמנותי.
כמורה לאמנות בתחילת דרכי בתיכון, הצטערתי לגלות כי היום מרבית התלמידים בגילאי תיכון מעולם לא למדו לגזור או לחתוך בסכין חיתוך. שלא לדבר על מיומנויות מוטוריות עדינות יותר כגון: תפירה או ריקמה.
דבר מעניין קרה לי: כאשר הכנסתי לשיעורי האמנות טכניקות ומלאכות-יד, כל התלמידים אשר אמנות לא נמצאת בסדר העדיפויות שלהם, ותמיד היו סרבנים וקשים משמעתית החלו להיענות ולשתף פעולה.
כאשר היצירה הייתה מלווה בתוצר אסתטי ולא בהכרח מקורי המומצא על ידם, אלא כזה שלעיתים נשען על חיקוי מסורות ושבלונות, אזי התלמידים 'נכנסו' לפעולה, למדו אותה וצללו לתוכה, היצירתיים יותר אף 'הרימו' את הטכניקה לדרגת שכלול מדהימה והשתמשו בה כדי ליצור עבודה עם דימוי מקורי משלהם.
אט אט מצאתי את עצמי מכניסה יותר ויותר טכניקות לשיעורי האמנות ויחד איתן הזדחלה לה לחדר חדוות יצירה ועשייה שלא ראיתי לפנים באף שיעור ציור ורישום או אפילו פיסול.
מובן שללימודי ציור רישום והפיסול הקלאסיים חשיבות רבה בשיעורי האמנות והם למעשה הבסיס עליו חונכתי גם אני כאמנית. אך דעתי היא שמבחינה אמנותית וחינוכית אל לנו לבסס את כל המקצוע על המשבצת הזו בלבד. ככל ששיעורי האמנות יהיו בעלי מנעד רחב ולא נפחד להכניס את מלאכות-היד שנדחקו להן בעולם האמנות המערבי לקטגוריית 'פולקלור', נוכל להביא לשינוי מהותי בתפיסת האמנות השכלתנית המקובלת בארצנו, כמו גם להרחיב את 'ארגז הכלים' של התלמיד ואת כישוריו הפיזיים. והכי חשוב, נוכל 'לפתוח' את מגמת- האמנות בפני תלמידים אשר מעולם לא טעמו חווית הצלחה מהי.
"אם היו שמים אותי בשיעור ציור או פיסול הייתי משתעממת" העידה אחת מתלמידותיי בשיעור טכניקות "אני לא ציירת גדולה אך מאוד אוהבת אמנות...משתמשים פה במגוון חומרים ותמיד יש המון מה לעשות, לא עובדים עם חומר אחד או על תחום אחד ולכן יש לי יותר חופש ומקום לחשיבה יצירתית"
זכרו את הכיף שהיה לנו לחזור מהגן עם יצירת אמנות מרהיבה ושימושית הביתה. זאת חדווה ראשונית שאני מאמינה שיש לה כוח וניתן לשמר את הרגש ההוא מבלי לוותר גם על הרמה, המסר והקונספט.
נטע אלקיים, אוגוסט 2012
מורה לאומנות בית ספר ליפתא
