הינך נמצא כאן

ששיטו

הינך נמצא כאן

8.11.2011-21.12.2011

האמנית נאוה ברזאני התחקתה אחרי חברתה ששיטו. תערוכה על אורך חייה וסגנונה של עולה חדשה מאתיופיה והשתלבותה בארץ.

עבודות "ששיטו" (פירוש השם באמהרית הינו משי לבן) כמו מבקשות אחר השהיית כוחו של הזמן ברגעי השינוי. הן רודפות אחר הקצב, אחר הצבעים, הבדים ומבקשות לספר לרגע, להבזק, את המראות אותם קלטה עדשת עיניי ובהם נקלטה. העבודות מתארות רגעים מתפוגגים, מתעופפים בבדי הזמן, הממיסים את השימור.

מהלתי את עצמי בכל הצבעים. רחשתי סביבם וטוויתי קולאז' של סיבים. רקמתי בדבק את החוטים בהם חשתי זרה. נבוכה פסעתי על הקווים והבנתי כמה דברים.

המוטיבציה שמניעה את התייר לטייל מתייחסת לדברים שאינם מוחשיים. הסוציולוג אריק כהן כותב כי התייר, כמטייל זמני, מצוי במהלך טיול חד פעמי, בו הוא מצפה לראות מקום שאינו מוכר ולענג את עינו ממה ששונה ואינו שגרתי. הוא מטייל מרצונו החופשי ויכול להפסיק את הטיול ברגע בו יבחר. בטיול תר התייר אחר ההנאה האותנטית בעלת המימד המקורי ונמשך ללמידת תרבויות שונות, תוך בריחה מהשגרה. הוא מחפש אחר האותנטיות הגם שיתכן כי היא מבוימת ואין בה שמץ מן האמיתי.

בבקרים בדרכי לעבודה, כאשר חלפתי בשכונת קריית מנחם, הבחנתי לא פעם, מתוך מבט מנומנם של ערות בתולית בדמויות החולפות וצובעות את היום. אך היה גם רגע אחר, יתכן כי עלי להגדירו כזמן בו התייר מתאהב במה שאינו שלו ומתמכר לאשליית השעה. ראיתי אנשים שצבעו את הרחובות ועטפו אותו בבדים רקומים ובסמלים שלא ידעתי. התמונות שקלטתי בעדשת עיניי היו מעבר למה שרציתי או יכולתי לתאר במילים. הרוך העוטף את התינוק על גב אמו, מראות משתפלים של צעיפים מסורתיים, רקמה צבעונית וערה, מטפחות שעוטות הנשים על ראשן, הבגדים, הקצב הניגון. השתוקקתי לראות ולגעת, לקחת חלק במה שאינו שלי, התיירות הפכה למנת יומי.

העבודה על הקולאז'ים היא שאיפשרה לי את החיבור, עוד לשמוע את הניגון. גם כשעיני נעדרו מסמטאות השכונה המצוירת, הן המשיכו לראות. נכחתי בהווית החוויה התיירותית שהפעימה אותי. מימושה עבר דרך העין והראיה, במבט על מקום אחר ועל נוף אחר, שהייתה בו האהבה אבל גם הזרות. לאחר המימוש מצאתי עצמי שבה ונזכרת במראות, כל פעם קצת אחרת או באופן לגמרי שונה, ומסרתי עדויות שונות כמזכרת.

עבודות "ששיטו" כמו מבקשות אחר השהיית כוחו של הזמן ברגעי השינוי. הן רודפות אחר הקצב, אחר הצבעים, הבדים ומבקשות לספר לרגע, להבזק, את המראות אותם קלטה עדשת עיניי ובהם נקלטה. הקולאז'ים מתארים רגעים מתפוגגים, מתעופפים בבדי הזמן, הממיסים את השימור. העבודות שמבקשות אחר הציטוט של רקמות מקוריות של הקהילה האתיופית, עוקבות אחר הצבע, הקצב והמשמעות. טכניקת הקולאז' היא שמאפשרת לי את ההתנסות במה שאינו שלי ואף מניחה לו ומותירה אותו ככזה. משום שאינני רוקמת, אני כאורחת העדה, מדמה.

זמן קצר לאחר שהתחלתי ליצור ממראות הרחוב פגשתי בששיטו יצחק, כאן במכללה. למדנו יחד. סיפרתי לה את קורותיי כתיירת בקהילה האתיופית. ששיטו הייתה אחת מהדמויות המרכזיות שליוויתי וליוו אותי בימים בהם נוצרה התערוכה שמתארת דמויות מהקהילה האתיופית וסמלים של העדה. ביקשתי ממנה את הרשות "להשאיל" את השם ששיטו עבור התערוכה והיא נענתה בשמחה. פירוש השם ששיטו באמהרית הינו משי לבן.

לאחד השיעורים במכללה, בהם לא נכחתי, הגיעה ששיטו עם בגדים מסורתיים. רדפתי אחריה במסדרון עם המצלמה והיא איפשרה לי את המרדף. לרגע עמדה ששיטו מחוייכת בשמלה לבנה וצמות ואני, בהתמכרות לאשליית המשי הלבן שעטתה דמותה, צילמתי ללא הרף. כשהגזמתי נעלם החיוך ונותרה רק שמלה, בסוף היא ברחה.

באותם ימים פגשתי במולו איאסו באחד מהשיעורים במכללה. נוצר בינינו חיבור מיידי. באמצעות הפורטרטים של מולו איאסו ניסיתי לספר את דמותה שהצטיירה בעיניי כיציבה ונטועה ועם זאת נכונה להגיב בנחישות ובחוזקה, בכל רגע. מלכה היה השם שנתנו למולו כשהגיעה לארץ. היא משתמשת בו. כשביקשתי לקרוא לה מולו ונעניתי בחיוב, עדיין לא ידעתי כי פירוש השם הוא שפע של אושר, שמחת חיים ואור. צילמתי את מולו ביום שמש על גג המכללה.

את חנה אינגדאו פגשתי בחצר הקדמית של המכללה. החמאתי לה על הסגנון שבלבושה ועל יופייה. סיפרתי לה על תערוכה עליה אני עובדת וביקשתי לצלמה.

במגזין על ישראליות ויהדות, ציינה פעם אישה אתיופית כי כשמישהו מחמיא לה שהיא נורא יפה, היא יודעת שהוא מתכוון גם לזה שהיא אתיופית. אני מבינה את עמקות דבריה ולעיתים מזדהה עמם בעצמי מסיבות אחרות, אך אינני יכולה לחדול מלהחמיא ליופי בו אני פוגשת.

חנה יפה.

הרצון לצלם את ששיטו, מולו וחנה שוב ושוב, הבהיר לי כי מעבר לחברות ולהיכרות האישית לא אוכל להתכחש לעובדת היותי, עדיין, תיירת המטיילת במה שאינו שלה, תיירת מוקסמת.

הקולאז'ים עשויים ניירות מגזין קרועים, חוטים, דבק פלסטי וקרטון.

סידרת העבודות "ששיטו" נולדה ממגע עם יופי זר. בתחילה הוא משתקף ומרצד ברחוב בדרך לעבודה, הוא ממשיך להדהד אצל האמנית כמערך של מראות, צבעים ומקצבים. לבסוף מתרחשת הפגישה הממשית עם חברותיה ללימודים- ששיטו, מולו וחנה כאן במכללה. זהו רגע מכריע שהופך את ההתבוננות מ"תיירותית" לאינטימית ואת האמנית למעורבת באופן אחר, המאפשר קריאה בשם, מישוש והבנה.

הגישה היא אמפאטית, מבט של אישה אל אישה העומדת מולה, באופן שונה ממבטו המתפעל של גוגן על נשות "טהיטי", אותן תפס כביטוי עוצמתי לטבע בלתי מקולקל או מתופעת ההיקסמות מן המזרח שרווחה באמנות הישראלית בעשורים הראשונים, אצל אמנים כמו אבל פן ונחום גוטמן. היה זה מבט גברי המסמן את הנשי כפריוני וכאקזוטי.

בעבודות של נאווה, אקט הצילום נעשה בקליק של רגע שלוכד כוליות ואחר כך נוצר הקולאג' בתהליך מהופך ומתמשך של פרטים מצטברים. האמנית בונה מחדש את הדמות מפתיתי נייר צבעוניים שחולצו מהיותם אדמה או שמיים, הרים או נהרות, צמחים או בעלי-חיים בעולם צילומי אחר. את המרכיבים האלו, עשירי הצבע והטקסטורה, היא טוחנת עד דק, משכיחה את זהותם הקודמת וטווה אותם כדמות חדשה בעלת זהות מרובדת, הנושאת איתה חלקיקי זמן ומקום אחרים.

עצם הבחירה בטכניקת הקולאג' כמוה כמודעות למורכבות ולרב-שכבתיות של הדיוקן. אם המילה העברית "דיוקן" מכוונת לדיוק, הטכניקה שנבחרה מכוונת למרחב של זהות ולניסיון לגעת בגרעין של ממשות. גם האמנים הקוביסטים שצרפו את הקולאג' לשפת האמנות בתחילת המאה ה-20, חיפשו דרך להכניס באמצעותו חיים ממשיים לתוך האמנות. הם צרפו, לראשונה, למערך הדימויים המצויירים קטעי מציאות, כגון:עיתונים, טפטים, בולים...אשר יצרו מטוטלת בין הזר שחדר לשפה לבין היותו מוכר מן המציאות היומיומית. האמנים הדאדאיסטים המשיכו אחריהם להכניס ליצירותיהם את קרעי המציאות כהתרסה וכביקורת על עולם המוסכמות הבורגני. הקולאג' הפך לבן בית בשפת האמנות המורחבת בעוד ועוד גלגולים שונים.

נאווה משתמשת בקולאג' כטכניקה שיכולה להוות מקבילה לתחושה שלה במפגש עם התרבות האתיופית. התהליך האיטי של פרוק והרכבה מקביל לאותם גישוש והתקרבות של המבט שניסה לפענח את הסוד. היופי והצבעוניות שריצדו מול עיניה מקבלים מענה בפסיפס העשיר שנוצר ע"י צירוף פיסת נייר לפיסת נייר. לרגעים, המשטח יכול להוות, עבור האמנית וגם עבור הצופה, מעין קליידוסקופ צבעוני, מהפנט וחסר פשר, אך במבט שני מתלכדת דמות, צורה ומשמעות.

למעשה, הפעולה המתמשכת, הסבלנית והשקדנית מקבילה בעמלנותה לאותן ריקמות שהקסימו אותה בתחילה. קיימת כאן מחווה לדורות שלמים של נשים העומלות בריקמה, אריגה וטוויה של חוטים, אשר נועדו ליצור בגד וכסות אבל מוסיפות גם יופי לסביבתן. בעבודות שהשראתן היא ריקמה, מכניסה האמנית חוטים של ממש, כרצון להתקרב עוד ועוד למקור, אך מדובר בקווים שאינם רקומים פנימה, הם נשארים על גבי המשטח ומדברים בשפת הרישום המערבי.

המפגש בין מרחב התרבות האתיופית לבין הדגם המערבי או האירופאי בא לידי ביטוי ברבדים נוספים בתערוכה. המסגרות המלבניות והאובליות מאזכרות מוסכמה של הצגת דיוקן בתרבות המערבית. וכן, המבע הכולל של סידרת העבודות יוצר דיאלוג חי עם האמנות האימפרסיוניסטית. הרחש והתנועה הנוצרים כאשר עוד ועוד פתיתי-נייר מרצדים מן המשטח, כמוהם כחיוניות של ציור אימפרסיוניסטי, בו נגיעות מכחול רבות מונחות זו ליד זו.

בתוך חגיגת הצבעים בתערוכה והתרוצצות המבט יש גם עוגנים מסוימים לעינו של הצופה. חוזרים החומים בפניהן של הדמויות, ירוקים של צמחים, כחולים של שמיים ותפקיד ראשי מתייחד לצבע הלבן, החוזר ומתבלט בקולאג'ים. הוא בוהק ועשיר במרכיביו, גזרי נייר אפרפרים, ורדרדים, סגלגלים נטמעים בצורות הלבנות. הלבן יכול לתפקד כסביל, כשקט, כריק... אך כאן הוא פעיל ובעל עוצמה. אצל הציירים האימפרסיוניסטים, הלבן ביטא את בוהק האור שפוגש האמן היוצא סוף סוף מן הסטודיו אל הטבע. אצל נאווה הלבן משמש במישור הראלי, לתיאור כסות הגוף של הדמויות ובמישור הרוחני, כביטוי של אור, חגיגיות וקסם, שמצאה האמנית בצאתה מתוך עצמה אל המפגש.

"זה היופי

יכולתי להחזיק אותו ביד

לקרוא לו בשם

למשש אותו

להבין"

(יונה וולך/זה היופי. מתוך:צורות)

"זה המעשה הלבן

המעשה הכי לבן

לא האדם הלבן

המעשה הכי לבן

אבל לא

לא לא לא

זה האד הלבן

זו הראיה הלבנה

זה הלבן של ההשראה הגמורה

החרות המקיפה בלבן סמיך

זו השמחה הלבנה"

(יונה וולך/השראה. מתוך:תת הכרה נפתחת כמו מניפה)

לילך ששון