הגלריה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין פועלת זו השנה העשרים ובה מוצגות כארבע תערוכות בשנה, של אומנים ישראלים ותיקים וצעירים וממוקמת במבואת הקומה השנייה של אולם התרבות.
הגלריה מציגה סוגות שונות של תצוגות: מיצגים, פיסול, צילום וציור.
הגלריה נפתחה מתוך תפיסת עולם שהמורה הוא סוכן תרבות ושמעבר לתחומי הידע בו הוא מתמחה רצוי להעשיר את עולמו התרבותי ולכן צריך להפגיש את פרחי ההוראה עם עולם התרבות הישראלי והעולמי על מנת שינחילו הלאה לתלמידיהם את הידע והחוויה שחוו במפגש עם אמנות בגלריה.
הגלריה מיועדת לבאי המכללה ופתוחה לקהל הרחב.
אמנות חברתית-סביבתית משקפת את המציאות, מתערבת בה ושואפת לשנות אותה.
האמן יוצר עבודות המשקפות עמדה, מעורבות ויוזמה לשינוי ובכך עשוי לשמש מרפא חברתי וסביבתי. הגלריה לאמנות חברתית-סביבתית משמשת מרחב מעורר השראה למחשבה ולדיון באתגרי הקיימות, החינוך, והחברה בתקופתנו.
ימים ושעות פתיחה: א-ה 20:00-08:00
ליצירת קשר: דפנה ילון yadaphna@dyellin.ac.il
אמנית: זוודיתו יוסף-סרי
אוצרת: נאוה ט׳ ברזני
תאריך פתיחה: 27.10.19
תאריך נעילה: 28.01.20
ערב פתיחה: 30.10.19 בשעה 20.00
שעות הפתיחה: א׳-ה׳ 10.00-18.00
התערוכה סמענה דנה בצלו המבעית של דיכויו העמוק של האדם השחור בישראל. אדם שזכותו לתפיסה עצמית נגזלת מאחר שהוא לא פנוי לחוש בשאר זהויותיו, כלומר לזכות בחוויה המלאה של כוליותו. האמנית זוודיתו יוסף-סרי שעבודותיה עסקו ועוסקות במוצאה האתיופי, מבקשת לבחון האם גם היום, כעבור שנים, העיסוק האינטנסיבי בנוכחות שחורה בסביבה לבנה הוא בחירתה שלה, או שמא היא מחויבת לכך בשל מבטו של הזולת שמגדיר אותה. עבודות התערוכה משקפות בבואות פגיעות, שטוחות לכאורה, שמחפשות ראיות למי שהינן. יש לו למבט הזה את הצבע של הדעות הקדומות והעכורות.
הפחם שמייצג בסיס זהותי עבור יוסף-סרי הוא דרכה לתווך את העבר הנשכח עם ההווה הזהותי הכבול למערכת כפויה. ביחד עם הצבעוניות ועם השקיפות שנוספו לאחרונה כחומרים בעבודותיה היא מערבת בין החושים המסייעים לה ליילד שפה אמצעית שמביעה ומנכיחה את מכלול זהותה. באמצעותם היא מתווה ותובעת את הזיכרונות, את שיבתן של הבעות זהותיות מחוקות ואת המשמעות וההשמעה של קולן שמוסיפות ואף תובעות ניואנס מגוון.
התערוכה בתקשורת:
אתי אברג'ל, חנן אופנר, עינת אמיר, ימימה ארגז, ישראל ארלנגר,
מיכאל בן אבו, ירמי עדני
אוצרת: נאוה ט. ברזני
מישהו פתח והלך ובחלל מתחוללת התהוללות מוגבלת בזמן, של ניירות ושל משטחים זרים, שייתכן שיש והם מתגעגעים אל השלם שלהם. גלויים וסמויים כאחת, מתגלים אך לא נחשפים, הם חולקים חלל ארעי משותף ויוצרים שיח תלוי הקשר. הכל מצוי איפשהו באיזה אמצע ומסופר כאן סיפור על ארעיות, על נדידה בין גבולות, על זהות, על שליטה ועל חוסר שליטה. נראות פה פעולות של כיסוי ושל הנכחה שמבססות זיכרון ורגשות חרדה.
העבודות שנאצרו ונעצרו בחלל נתלשו מהווייתן והפכו למשהו אחר. סביר שיש כאן בחירה מוטה של נושא שמבטלת את שאר הנושאים שעוד נושאות העבודות. אם להקביל אל דברי דרידה: "העיקרון הארכונטי של הארכיב הנו גם עיקרון של הפקדה/סימון משותף, כלומר, של קיבוץ." ואותו "קיבוץ" מוחק את מה שלא בר "סימון משותף" בתנאיו ובחוקיו הזמניים של הבית. אז מישהו פתח בעמוד מסוים והלך והותיר יבשת אחת, מעין קיבוץ גלויות של דרמות אנושיות וחייתיות. אפשר היה לספר סיפור אחר אילו ניתן היה - לדפדף.
