הרצאה שניתנה בכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער: "הופכים דף", תשפ"ה 2025, באמצעות ZOOM
המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, 8.4.25
ד"ר רננה גרין-שוקרון:
ליאורה כינתה את חבורת הבריונים שהטילה את חתתה בבית הספר בשם "הזאבים". לא פעם אנחנו מתארים התנהגות של בני אדם בדימויים וביטויים הלקוחים מעולם החי. ביטויים כמו "כתרנגולת המגינה על אפרוחיה", "נלחמת כמו לביאה", "כבשה תמה" או "יונת שלום" משמשים בהקשר חיובי, בעוד שביטויים כמו "התנהגות חייתית" או "חזירית", "זאב טורף" או "חיבוק דב" משמשים לתאר התנהגות שלילית. גם הדימוי "גן חיות" נשמע לא פעם לתיאור קבוצה או ארגון שחבריו אינם שומרים על הסדר ותוקפים אלה את אלה.
אבל גני חיות הם דווקא מקום מסודר שמהווה מרחב ייחודי של מגע בין בני אדם לבעלי חיים, בין טבע לתרבות. שי בן עמי, מחבר הספר "גן החיות הציוני: ההיסטוריה של גני החיות בישראל "(רסלינג, 2024) מציין שגני החיות המודרניים הוקמו כפעולה לאומית, תרבותית וחינוכית. כזה הוא גם המקרה של גן החיות בירושלים, שתחילתו בפינת חי שהוקמה כמיזם חצי אקדמי של זואולוג צעיר, ד"ר אהרון שולוב, וחוקרים מהאוניברסיטה העברית, שייסדו ב- 1937 את האגודה להפצת מדעי הטבע וביקשו לקדם את תחומי המדע שבהם עסקו. שולוב ראה בחזונו גן חיות שיעשיר את הידע של הסטודנטים, כמו גם של ילדים, במדעי הטבע ובזואולוגיה ויפגיש אותם עם חיות הארץ והתנ"ך, ויהווה שטח ניטראלי שכל העדות יוכלו להיפגש בו. שולוב ראה בגן החיות את מפעלו האישי, לקח אחריות על הגן בתקופות כלכליות וביטחוניות קשות וניהל אותו במשך 43 שנה.
סיפור הקמתו של גן החיות, המשולב בסיפורו של אהרון שולוב ובהיסטוריה של ירושלים לקראת הקמת המדינה, מתואר בספר ילדים חדש שכתבה דריס גולדשטיין, סופרת ילדים אמריקנית, ואייר דודי שמאי, תרגמה מאנגלית: ליאת זמל-רוח ויצא לאור השנה בהוצאת "דרורים" ובמרכזו "זהבי – האריה הראשון של ירושלים. עלילת הסיפור המספרת אודות גור אריות שעשה את הדרך הארוכה מאפריקה ועד לירושלים וגדל להיות אריה יפה תואר, שילדי ירושלים נהרו לראותו, מתוארת מנקודת מבטו של האריה, ופורשת בפני הקוראים אירועים טעונים לצד סיפורים משעשעים, מידע היסטורי לצד תיאור ההתקשרות הרגשית בין מייסד הגן ומנהלו עם בעלי החיים, במקביל ליחסי אחווה שהתפתחו בין בעלי החיים לבין עצמם. הסיפור מקנה לקוראים ערכים של אהבת טבע, יוזמה, אחריות, שיתוף פעולה וציונות.
על גן החיות ועל מייסדו ועל הספר "זהבי – האריה הראשון של ירושלים" נשמע מד"ר שלומית שולוב-ברקן, בתו של פרופ' אהרון שולוב.
ד"ר שלומית שולוב ברקן היא סוציולוגית ארגונית שעוסקת היום ביעוץ ארגוני ומנטורינג למנכ"לים. שלומית לימדה במשך שנים רבות באוניברסיטה העברית בתחום של מנהל ומדיניות בחינוך ומנהל מערכות רווחה, עסקה בניהול מוסדות שלא לכוונת רווח בתחומי חברה, קהילה ותרבות ושימשה כנספחת תרבות בארה"ב.
שלומית שולוב-ברקן:
תודה רננה על ההקדמה היפה, הייתה לי הזכות להיות בפאנל הזה עם שתי הדוברות הקודמות, וכמה שזה מפתיע או לא מפתיע יש לא מעט חיבורים בייחוד להרצאה האחרונה של ליאורה גרוסמן: אבי שהגיע מאוקראינה, למעשה נכון להיום בדיוק לפני תשעים ותשע שנה, הביא אתו הרבה מהדברים שליאורה מספרת על העליות שהגיעו בשנות השבעים ובשנות התשעים, ואני חושבת שחלק מהדברים באמת מתחברים יפה. כמו שרננה כבר אמרה, "זהבי האריה הראשון של ירושלים" נכתב על ידי דריס גולדשטיין, היא סופרת יהודייה אמריקאית, היא עד היום הזה כתבה ספרים שונים בעיקר בהקשר של הגיאוגרפיה וההיסטוריה האמריקאית, על כל מיני גיבורי תרבות אמריקאים, על גיבורי ספורט אמריקאים, נשיאים, היא כתבה ספרים לילדים די צעירים, והיא מאפיינת אותה באמת אהבה גדולה של ישראל, אהבה גדולה של ילדי ישראל, אהבה באמת ללא שום ביקורת כלשהי על ישראל, היא מקבלת אותה בכל צורה. והיא הגיעה לכתיבת הספר, תיכף אני אפרט, הספר, כאמור, היא כתבה אותו באנגלית הוא תורגם על ידי ליאת זמל-רוח. העריכה הייתה של רחל בראונר והוא עודכן, למעשה סייעתי בהתקנה שלו לגרסה עברית תוך התאמה לילד הישראלי, שכן דריס הרבה פעמים התייחסה לילד הישראלי יותר כילד יהודי, ויש הרבה דברים במהלך הכתיבה שצרמו לי כקוראת ישראלית. למשל, תמיד אצלה יש חיילים יהודים, החיילים הם לא ישראלים, או מה שמגישים על השולחן, כל מיני מאכלים שרואים על השולחן אולי בארצות הברית לא בהכרח על השולחן בישראל, שירים ששרים וכדומה. אז היה צריך להתקין את זה לילד הישראלי, שהיא כתבה במחשבתה היא ייעדה את זה לילדים בגילאי שמונה עד שתים עשרה.
בספר יש איורים שהם באמת מחממי לב של המאייר דודי שמאי. אנחנו נתנו לו דרור באיור של הדמויות ללא היצמדות בדיוק לאיך שהדמויות נראו, אם זה אבי או אם זו אמי שמופיעה בספר, וכדומה. וכך כך הוא אייר את הספר. אתם רואים בשקופית, זאת כמובן העטיפה של הספר ומצד ימין אתם רואים תמונה שנלקחה מהספר, שאני עוד אחזור אליו, של הסוציולוגי עידן ירון, שהוא למעשה עשה מחקר בגן החיות מזווית סוציו אקונומית אנתרופולוגית, והוא עשה את זה בגן החיות במקומו בשכונת מלחה, דיבר על האוכלוסיות שמגיעות לשם וכדומה.
כאן אתם רואים בתמונה אריה וראש של ילד מאחור שמסתכלים דרך הכלוב כלומר, לא רואים את הזגוגית האימתנית שנמצאת בין האריה לבין הילד, וגם כמובן מחזירה אותנו לספר הילדים.
פה אנחנו רואים את אבי, פרופסור אהרון שולוב, יושב ליד שולחן עבודתו במעבדה שלו באוניברסיטה העברית. וליד זה את האיור של דודי שמאי של אריה שמחבק את את שולוב, ושולוב מחבק את האריה וסיפור אהבה שביניהם.
אבי היה באוניברסיטה העברית באמת כמעט מהתחלתה. הוא הגיע ב 1926 הוא כבר התחיל ללמוד, ואחר כך הוא התקדם והיה מרצה וחוקר ופרופסור באוניברסיטה לכל אורך השנים, וראה גם בהקמת האוניברסיטה מעשה כמובן מעשה של ציונות, מעשה של הקמת או מוסד חינוכי ראשון במהלך וחשוב באוניברסיטה בישראל. בשנת 1933 לא הייתה אפשרות עדיין לעשות דוקטורט, והוא נסע לעשות דוקטורט באיטליה, ואפילו ב- 33 הוא קיבל את תעודת הדוקטורט שלו כבר בזמנו של מוסוליני, הוא הצליח לקבל את תעודת הדוקטורט שלו באיטליה. אבל שוב פעם זה היה, הוא למד שם, והוא כל הזמן היה על הקו, כי לא היו אז מטוסים, אבל הוא נסע באוניות, ואכל על מנת להתקיים פטריות או מקרוני, כמו שהוא היה אוהב להגיד, וכל הזמן היה בקשר גם עם האוניברסיטה וגם עם אוהבי הטבע, וכמו שציינה רננה בהתחלה, נוסדה אגודת אייג על שם הבוטניקאי אייג׳, כי היה להם חזון שהם יביאו את האקדמיה אל השטח, אל הקהל, והם אמרו שיקימו גן חיות שזה שולוב יעשה, ויקימו מכון לארכיאולוגיה, ויקימו פלניטריום, ויקימו גן בוטני וכדומה. חלק מהדברים באמת הוקמו, חלק מהדברים נשארו כרעיון, אבל הנושא של גן חיות וההכרה גם בנושא האנטימולוגיה וגם בנושא של זואולוגיה – אבי לקח את זה בכל הרצינות, וזה התחיל בעגלה עם סוס עם קופסאות שבהן היו כל מיני חרקים שהיו עוברים מיישוב ליישוב ומסבירים על החרקים. ובכלל אם מסתכלים לאורך ההיסטוריה שלו, כבר בשנות השלושים בשנות הארבעים הוא כל הזמן היה בדרכים לכל קיבוץ, ולכל מושב ולכל יישוב הוא היה מביא בעלי חיים מסוגים שונים על מנת שיראו אותם ויכירו אותם. היה נותן, היה מביא בעלי חיים לפינות חי מאילת ועד קיבוץ הגושרים וכפר גלעדי וכדומה.
אז "זהבי" הספר שנכתב הוא סיפור באמת שמרכז בתוכו מעגלים היסטוריים, מעגלים לאומיים, מעגלים אישיים ואנושיים, שבמרכזו באמת אותו גור אריות קטן. והסיפור נכתב מעיניו של גור האריות, ובמקביל כמובן הדמות המרתקת של פרופסור אהרון שולוב שייסד את הגן החיות התנ״כי לפני בעצם שמונים וחמש שנה. רבים מכם בוודאי מכירים את הגן שנמצא בשכונת מלחה, אבל יש לו עוד היסטוריה. בעצם הגן הנפלא היום במלחה הוא מקומו החמישי של גן החיות, ותכף אני אחזור על זה ובבית הספר הזה
הספר מעלה את סיפור האהבה המופלא בין האדם לחי, בין אבא שלי לזהבי לאריה, וכמו שהוזכר גם בהרצאתה של ליאורה, על האנושיות של בעל החיים, לא רק של הכלב, גם של האריה, כאשר באמת יש פה דגש גדול על ערכים של נאמנות, של מחויבות, של נחישות, של התמדה ושל אומץ שאפיינו מאוד מאוד את אבי, והסופרת מצליחה להעביר את הערכים האלה לכל אורך הספר.
אז איך בעצם היא הגיעה לסיפור הזה, דריס גולדשטיין? למעשה, הסופרת קראה בעיתונות העולמית על סיפור מדהים של גור אריות בשם כריסטיאן שנקנה בחנות היוקרתית "הרודס" שבוודאי אתם מכירים בלונדון. עד תחילת שנות השבעים היה אפשר לקנות את האריות ובעלי החיים כמו שקונים נעליים ושמלות, ונדמה לי שרק בשנת 1973-1974 אסרו על הדבר הזה. זוג בחורים אוסטרליים שהתגוררו בלונדון קנו להם את כריסטיאן וגידלו אותו בביתם עד שהחליטו שזה מספיק, שגם הגור הזה צריך מרחב מחייה ושהגינה שלהם בלונדון לא בדיוק מספיקה לו, ושהוא צריך לחזור לאפריקה שבה נולדו אבות אבותיו. ואכן הם החזירו את האריה לערבות אפריקה, וכעבור שנה לאחר שהם החזירו אותו, כשהוא כבר היה אריה בוגר, הם חזרו השניים למפגש מרגש עם האריה, כאשר האריה לא רק הכיר אותם אלא גם נפל על צווארם. אתם יכולים לראות פה בתמונה את זוג הבחורים הללו, עם האריה הענק הזה עליהם. זה סיפור שהיה סיפור אמיתי. לא מומלץ לכם לחבק את האריות, בהחלט לא, ואתם רואים אותם פה את השניים עם האריה. אז הסיפור הזה על זוג הבחורים ועל המפגש עם האריה ועל זה שהאריה היה אצלם וכדומה, הם נצפו על ידי מיליוני אנשים בעולם באמצעות קטעים ביוטיוב, נכתבו על כך ספרים, סרטים לילדים ולמבוגרים, זה בהחלט סיפור שאם אתם מחפשים ביוטיוב, אתם תראו הרבה מאוד חומר על כריסטיאן דלאי.
עכשיו מעט ספוילר: אותו כריסטיאן שזוג האוסטרלים האלה גידל והחזירו לאפריקה היה בעצם בנה של לביאה שקראו לה מרי, ומרי נולדה בגן החיות התנ״כי. והיא נשלחה ללונדון כחלק מחילופי בעלי חיים וקיבלה שם בריטי, קראו לה מרי. אינני יודעת מה אבי קרא לה בתחילה, אז בוודאי היה לה שם עברי, הוא נהג לתת שמות שהוא נתן שמות עבריים. כלומר, למשל, היו שימפנזה שקראו להם א׳, ו-ב׳ ,היו לו גם אריות בהתחלה שהוא קרא להם א׳ ו-ב׳, הוא נתן לשמות בעלי החיים, בגלל עברו הרוסי הוא נתן להם שמות רוסים, ככה הייתה פילה בשם נינה, היה קוף בשם קונסטנטין וכדומה.
בכל מקרה, אותה מרי הגיעה לאנגליה ואותו זהבי, סבו של כריסטיאן, הגיע לירושלים מאפריקה, בעצם מאריתריאה, בתחילת שנות הארבעים כחלק מהקמת גן החיות התנ״כי. בהערת המחברת היא כותבת בספר: "לפני מספר שנים קראתי כתבה בעיתון על אהרון שולוב בגן החיות התנ״כי בירושלים. היה זה מרתק ללמוד על נחישותו של האיש להקים גן חיות במדינה צעירה מאוד וחסרת משאבים. כשגיליתי את הקשר לסיפור מחמם הלב של האריה כריסטיאן והמפגש המחודש שלו עם שני אנשים שגידלו אותו בלונדון, ידעתי שאני חייבת לספר את הסיפור הזה." והיא אכן הצליחה ליצור איתי קשר, וכשהיא יצרה איתי את הקשר שיתפתי אותה בזיכרונות ילדותי, ובמהלך מספר שנים היא כתבה גרסאות שונות של הספר, כאשר אני משתפת אותה בזיכרונותיי בחומרים היסטוריים שונים על אבי ועל גן החיות, שתרגמתי עבורה לאנגלית, ובקטעים מיומנה ועם זיכרונותיו של אבי שחלק גדול מהם נמצאים בארכיון המדע ליד ארכיון בן גוריון בשדה בוקר. לבסוף בתהליך של התקנת הספר בעברית, הגרסה הסופית הייתה למעשה איחוד של מספר גרסאות שמצאנו שהיא המתאימה ביותר לילד הישראלי.
את הסיפור על האריה וסיפורים אחרים שסיפר אבי, חלקם די משעשעים, היא קראה מספר הזיכרונות של אבי שנקרא "וגר זאב עם כבש" שהוא כתב בתחילת שנות השמונים ,והיא עיבדה אותם. חלק מהסיפורים הללו, בעיקר את הסיפור על האריה וגם מספר סיפורים אחרים, היא עיבדה אותם לספר של ילדים, שכאמור מפגיש מעגלים שונים. והסיפור בעצם, על זהבי, של סיפור שמקביל בין עלייה ארצה של בחור, נער צעיר, בן שמונה-עשרה שגורש מברית המועצות, אבי, לאחר שהיה בשמונה בתי סוהר בסיביר הרחוקה, אסרו אותו בעבור פעילות ציונית סוציאליסטית, ובין אריה שנותר למעשה יתום באפריקה ומובא אל ארץ ישראל, ואנחנו עוד נחזור לזה.
כאן אתם רואים את התמונה של הספר ואיור של דודי שמאי של הכניסה לגן החיות. רואים שם את האריה בכלוב כאשר הורידו אותו מהר הצופים לשכונת רוממה בירושלים. אז בעצם, כאמור, כמו שאני אמרתי, גן החיות היום במלחה, הגן המרהיב הזה – זה מקומו החמישי של גן החיות. ב- 1940 נוסדה פינת החי ברחוב הרב קוק במרכז העיר ירושלים ליד היכן שנמצאת מכללת הדסה. ב- 1941 הוא עבר לאזור שנמצאים בו השיכונים של, מי שמכיר, של שכונת שמואל הנביא. ב- 1947 קצת לפני מלחמת השחרור הוא עלה להר הצופים לאוניברסיטה העברית. האוניברסיטה נתנה שטח לגן החיות בתקווה שיוכלו להגיע להר הצופים. ב – 1950 ירד הגן לרוממה וב- 1993 נבנה בשכונת מלחה. בעצם בצהרי יום בהיר אחד בשנת 39 אהרון שולוב בא לביתו, והוא היה אז מרצה צעיר לזואולוגיה ואנטימולוגיה באוניברסיטה העברית, ולימים הוא גם המציא את הנסיוב נגד העקרב הצהוב המצוי, ואמר לרעייתו יוכבד: "החלטתי להקים גן חיות בירושלים, אני רוצה שילדי ירושלים יידעו להבחין בין תן וכלב." ואם אני חוזרת רגע לעקרב הצהוב המצוי, שהוא המציא את הנסיוב כנגד עקיצת עקרב הצהוב שהוא המסוכן ביותר לילדים, גם כן, המוטיבציה הייתה שילדים לא ייפגעו מהעקרב הצהוב, ולכן באמת הוא המציא את אותו נסיוב.
בשקופית כאן אתם רואים את אבי ואמי מחזיקים אות התנדבות להתנדבות כדרך חיים, ואמי הייתה, כל השנים היא התנדבה בנושאים של קליטת עלייה, והיא הייתה אחד מהראשונים לקבל את האות הזה מנשיא המדינה. אבל הדבר המעניין הוא שהיא תמיד הייתה מסדרת ומוצאת מקומות עבודה לכל אותם עולים שהיה צריך לסדר להם עבודה. זה יכול היה להיות עלייה רוסית ויכלה להיות עלייה רומנית ומכל מקום שהגיעו אותם אנשים נחמדים שלא יכלו למצוא עבודה, שבדרך כלל היו מבוגרים, היא הייתה באה הביתה והייתה אומרת לאבי: אין לך ברירה. אתה צריך לקחת את א׳, ואתה צריך לקחת את ב׳, ואתה צריך לקחת את ג׳, ואז א' היה נהפך למטפל בקופים, וב' טיפל באריות, וכדומה.
ופה אנחנו רואים בשקופית מצד ימין שמראה את אבי ואמי ביום הכרזת המדינה בזמן שהגן היה בשכונת שמואל הנביא חוגגים עם כל הקהל, עם ילדים וכדומה. וכך למעשה גן החיות הוקם. החיה הראשונה הייתה לטאת כוח, היא הייתה חית התצוגה הראשונה. הגן הוקם ברחוב הרב קוק במרכז ירושלים והתגלגל לעוד ארבעה מקומות כמו שציינתי, משמואל הנביא להר הצופים בעיצומה של מלחמת השחרור, הייתה תקופה יחד עם הוריי למעלה משנה, במצור על הר על הר הצופים, ולבסוף ירד לשכונת רוממה והגיע לגן ולשכונת מלחה בירושלים. האמת שסיפור מעניין הוא שבזמן שהוא היה בהר הצופים, בן גוריון וראשי המדינה לא רצו להוריד את החיות שנותרו ,ולא היו רבות כבר, לא רצו להוריד את גן החיות לירושלים, לירושלים המערבית כיוון שזה נתן אחיזה בשטח, ואבי אמר: החיות לא יכולות לחיות, הן רעבות, ואי אפשר, חייבים להעביר אותן. בסוף בלחץ גדול הצליחו להוריד אותן.
אני חושבת שמה שבאמת מאפיין את כל הסיפור הזה, זה הסיפור של אבי שמראה שמאחורי ההחלטה להקים גן חיות, לא היתה רק החלטה של זואולוג שאוהב בעלי חיים ומקים גן חיות, אלא עמד חזון, ממש חזון, שמשלב מספר מרכיבים: משלב את אהבת הטבע, משלב את אהבת הסביבה, אהבת בעלי החיים. אהבת אדם, ארץ ישראל, התנ״ך והחזון הציוני. והגשמת החזון שלו שכלל את כל המרכיבים הללו, בעצם הייתה באמת סיבת חייו של אבי.
רואים פה גם את אימי וגם את אבי עם הנחש, ואת אבי מאכיל את הטיגריס הקטן שרק נולד. היו הרבה מאוד לידות של טיגריס במהלך השנים. טיגריס הוא ממשפחת החתולים כידוע ולפי אבי החתולים מאוד אוהבים, הוא היה תמיד אומר שהם מאוד אוהבים את מזג האוויר הירושלמי, וכל הירושלמים יודעים שבירושלים יש המון חתולים. אז הטיגריסים נולדו והוא שילח אותם ובעזרתם החליף הרבה מאוד בעלי חיים בגני חיות בעולם כולו.
פה רואים למשל, הוא מאכיל את השימפנזה שקראו לו פרינס איי (A) והוא היה חלק מזוג שימפנזים תאומים, תאומתו לא שרדה, והוא במשך חצי שנה היה אצלנו, אימי גידלה אותו בבית, אתם רואים שהוא עם חיתול ועם סוודר והאכילו אותו בבקבוק חלב, לקחו תורנות גם אבי וגם אימי, ואתם רואים כאן את אחת מהכתבות מאחד מעיתוני העולם, זה תמיד היה סנסציה הדבר הזה, שאבי מאכיל את הטיגריסים. אז כמובן שהתשוקה הזאת להגשמת החזון עטפה את הבית שבו גדלתי, והטיפול בגור אריות שרק נולד, שיום אחד הוא הביא לי גור אריות כזה בן יומיים שאני אחזיק אותו בידיים, או להאכיל טיגריסים בני יומם, או גור שימפנזה שעטוף כמו בחיתול היה מעשה כמעט שגרתי מובן מאליו. ואפרופו שימפנזה, לקחנו אותו לפעמים לטיול, הייתה לנו מכונית פולקסוואגן קטנה והוא שכב מאחור, מאחורי המושב האחורי ועצרנו בתחנת דלק, ומוכר הדלק הסתכל בהשתאות על התינוק המשונה הזה שיושב שם מאחור, והסתכל עליי ברחמים גדולים ויצא מדבריו שהוא הבין שזה התינוק שלי הצעיר והשחור הזה. כמובן הגשמת חזון כזה בבית שכזה דורש תמיכה אדירה מבת זוג, ואימי באמת הייתה שותפה מלאה בחזון הזה מעבר לפעילות שלה, למה שהיא עשתה, ולכן גם הסופרת מתמקדת יפה בדמות שלה.
ובאשר לחזון, כבר בספרו "חבלים" חיים באר כותב בדפים הראשונים של הספר על ביקוריו התכופים כילד שהתגורר סמוך לגן, עם סבתו בשכונת כרם אברהם, והוא כותב: "הגן שמקימיו ביקשו לאסוף אל תוכו את כל בעלי החיים הנזכרים או הנרמזים בתנ״ך, מהנחש הערום מכל חיית השדה, והתנין הגדול הרובץ בתוך היאור ועד הדוכיפת, עורר את דמיונה של סבתא. היא נפלה בלי שחשה בכך בקסם הסהרורי של החלום הציוני, שביקש לשוב ולחבר את הראליה של החי והצומח המקראי שבמשך דורות התייבשה לה כמו רקפת או נשל של נחש בין דפיו של ספר הספרים. אל נופיה הקונקרטיים הפראיים למחצה של הארץ הנפתחת לעולם." בעצם כמו שחיים באר מתאר, זה באמת חלק מהחזון, ושי בן עמי שהזכירה רננה בהתחלה, באמת בספר על גן החיות הציוני, הוא מציין באמת שהפיתוח של גן החיות הירושלמי, היה האבן הראשונה בפיתוח של גני חיות, גני חיות ושמורות טבע, כמו החי בר באילת ובהרי הכרמל שהם גם כן, היה בהם את החזון הציוני הזה של השבת בעלי חיים שהיו פעם בארץ וחוזרות אליה. ושי בן עמי גם כותב: "גן החיות התנ״כי היה הגשמה אישית ולאומית של מייסדו. הוא ראה בהבאת בעלי חיים מהארץ ומהעולם והצגתם בירושלים את תרומתו לבנייתה של העיר ירושלים, של האוניברסיטה העברית ושל מדינת ישראל". ועוד ציטוט קטן, אנחנו רואים מעיתון ירושלמי "כל העיר", של שאול צדקה, הוא כותב: "הבאת חיות תנ״כיות לארץ הקודש הייתה עבור הפרופסור שולוב ציונות במלוא מובן המילה. הסוכנות עסקה בהבאת אנשים והוא עושה למען העלאתם של בעלי החיים, עלייה שנייה של יעלים, ביל"ו של מפריסי פרסה, צליינות של ג׳ירפות שסופה התיישבות, חלוציות נוסח האיילים האדומים, בחזרה לממלכת שלמה המלך". ובאמת התפיסה הזאת של שולוב של ההיכרות של הילדים את בעלי החיים באמצעות התנ״ך העניקה את ההיכרות עם ספר הספרים ועם ארץ ישראל, ועל כל כלוב היה פסוק שבו נזכר בעל החי שמופיע בתנ״ך, והוא קרא לתפיסה הזאת, הוא כינה אותה "zoo zionism" באנגלית, ציונות של גני חיות.
והוא הרחיק עוד, ובגן החיות ברוממה הוא הקים גם תצוגה אמיתית שממחישה מחזות תנ"כיים, בראש ובראשונה, חזון ישעיהו "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". אתם רואים פה את העיזים, וזה אומנם טיגריס, אבל הוא על תקן נמר, כאן בתמונה של הספר, וכאן רואים וגר זאב עם כבש, יש פה כבש ויש פה זאב, אבל אל דאגה משהייתה סכנה לאחד בעלי החיים היותר רכים הוא היה מוציא אותם ולא היה מקרה של חס וחלילה של אסונות. ומחזות נוספים שהוא היה לדוגמה, מחזה בוטני של משל יותם, שהוא נטע זית, תאנה, גפן, אטד וארז ,וגם היה אוהל עם יעקב ורחל. אז זאת הייתה התפיסה שהוא ניסה למצוא לה את כל הפרשנויות שלה, וכמובן בניית תיבת נוח שנבנתה תיבת נוח קטנה בגן החיות ,וזה היה חלום שלו להקים תיבת נוח, והיום באמת בגן החיות יש שם מרכז מבקרים שיש בו תיבת נוח גדולה.
ביסוד החזון הזה של אבי גם עמד מרכיב חינוכי וחברתי. הוא הבין לעומק את הקשר בין החשיבות של קשר בין אדם וחי והתרומה של הקשר הזה לבריאות נפשית, לחוסן נפשי. ושנים רבות לפני שפותחו תוכניות לנוער בסיכון, למשל, עם בעלי חיים, הוא פיתח תכנית שכזאת. הם למדו בגן החיות והם טיפלו במקביל בבעלי החיים, הוא אגב, היה מלמד אותם מתמטיקה באיזשהו חדר בגן החיות, והיו תוכניות לילדים עם נכויות, ילדים עם מוגבלויות שונות, ועוד יותר הוא גם שילב פגועי נפש שהיו מגיעים לעבודה יומית בתוך הגן ובלילה היו חוזרים בחזרה למסגרות שלהם, ואף אחד לא ידע שבעצם הם באים מהמקומות הללו. אהבת הילדים כמו שאתם רואים, זה היה קריטי. ומרכיב מאוד מאוד חשוב עבורו, ולכן הוא גם מאוד פיתח גני שעשועים בתוך הגן. תחרות תחפושות לילדים שבהם היו מקבלים פרסים רק מי שעשה את התחפושות ולא קנה אותם, אנחנו רואים פה בשקופית תמונה מהספר של עידן ירון שהזכרתי, מהביקור בגן החיות התנ״כי. הנה כאן גן השעשועים היפה מאוד שיש כיום בגן במלחה. הפיל גם כן משחק עם הפסלים.
מאחורי הקמת הגן הייתה כאמור גם תפיסה אוניברסלית שמדגישה מפגש של ילדים ומבוגרים מאוכלוסיות שונות – יהודיות, חרדיות, חילוניות, ערביות, מוסלמיות, נוצריות, ותיירים מבני כל העמים. אנחנו יכולים לראות פה משפחה מהמגזר החרדי ומשפחה מהמגזר הערבי, ואנחנו יכולים לראות את המבקר החרדי שנהנה מהמשחק עם הקופים, ולמעשה במיוחד לכל האוכלוסייה החרדית בירושלים גן החיות מאז ומתמיד עוד שהיה במקומות הקודמים היה מקום לביקור.
דבר נוסף, הדמות המסקרנת והנחושה של אהרון שולוב והדמות של הגן קיבלו מקום אצל גדולי הספרות העברית. בספרו של חיים באר "חבלים" ו"עת הזמיר", ב"שלושה ימים וילד" של א. ב. יהושע, ובסרט שנוצר בעקבות הסיפור, וסיפור גן החיות התנ״כי של דן צלקה בספר "אלף לבבות", ו"בביתו במדבר" של מאיר שלו. ועמוס עוז תיאר בהרצאה שלא פורסמה את ביקוריו התכופים בגן החיות כילד, בדומה לחיים באר אשר גדל באותה שכונה, בשכונת כרם אברהם, את דמותו הייחודית של אבי והוא כתב: "ד״ר שולוב היה דמות. זה מכפות רגליו ועד ראשו. ואני רוצה להתחיל כפות רגליו. משהו היה בהליכתו של ד״ר שולוב ,שהעמיד בצל את הברדלס ואת הפנתר. היה משהו מאוד חתולי בהליכתו. תמיד כשהייתי עומד ומסתכל באחת החיות, והיה שלט "לא להרגיז את החיות" הייתי עושה לקופים פרצוף או משמיע נהמות לאריה, ותמיד בלי יוצא מן הכלל בקטע הקריטי הזה היה דוקטור שולוב מגיע מאחור על כפות החתול שלו, פתאום ידו הייתה מונחת על כתפי וכמו אדוני צבאות היה אומר לי: "מה אתה עושה ילד?" בסיפור של דן צלקה, סיפור גן החיות, יש דמות שמבוססת כנראה בחלקה על דמותו של אבי, והוא כותב שם שד״ר ברונר היה מחברו של אחד הספרים המהוללים ביותר בעולם על בעלי החיים בתנ״ך, כל פרק ופסקה היו גדושים בידע שנשאב מאלפי מקורות. האידיאליזם שבספר עם אמונתו הנשגבת, ד״ר ברונר התעתד לכנס בגן החיות שלו את כל החיות שנסקרו בתנ״ך. איזה החלטיות הייתה בו. איזו אש, איזו אש לוהטת."
הדמות של שולוב מופיעה גם בסיפורי ילדים. יש סיפור על הגירף בספר של שמואל הופרט, יש ספר שנקרא "מותק ושותק", זה לפני הרבה שנים, של זהבה אילת שכתבה על זוג השימפנזים שאחד מהם אתם ראיתם בתמונה, ופה ב"ג׳ירפה עפה" הוא שוב פעם מטפל, הוא מאכיל את הג׳ירפה החולה.
סיפור משעשע שמופיע בספר "זהבי" מבוסס על הזיכרונות של אבי על קוף שברח מגן החיות ונכנס לביתה של אישה הרה והפך את שולחן השבת. הסיפור הזה גם מופיע ב"עת הזמיר", פה אתם רואים את הציטוט, וזו הייתה כנראה מעשייה ירושלמית ידועה שחיים באר או ששמע על הסיפור בהיותו ילד או שקרא זאת בזיכרונות של אבי. ב"עת הזמיר" הוא שוב פעם מתאר איזושהי דמות בשם גבירץ שעוברת בגן החיות בין הכלובים, וסיפרו לו על דיירי הגן ועל אריה יהודה שהגיע כגור מאריתריאה. האריה זהבי בספר הילדים גם מופיע בספרו של שלו "בביתו במדבר", בו המספר מתאר את הבית שנולד בו סמוך לגן ואת המעבר של בעלי החיים כולל האריה מהר הצופים.
הסיפור על זהבי גור האריות מתאר במקביל את סיפור ילדותו של אבי שגידל בעלי חיים בחצר האחורית של ביתם מאוקראינה, השתתף בתנועת נוער ציונית, עבר פוגרום בעיר הולדתו יחד עם משפחתו, נאסר וגורש לסיביר הרחוקה כשהוא שוהה בשמונה בתי סוהר, ולבסוף גורש מארצו לארץ ישראל. אך הוא הגיע מלא מוטיבציה ללמוד בשנת 1926 באוניברסיטה העברית, שרק הוקמה שנה לפני כן, וזה היה חלומה של אמו אשר חלמה על כך טרם נוסדה האוניברסיטה. וכאן אנחנו רואים אותו בעיר, הוא מגיע לארץ, אנחנו רואים פה סיפור שהוא מספר עליו כחלוץ שרק הגיע ומאוד מדגיש את הנושא של אהבת הארץ, שאיפה להשכלה ומצוינות, והוא מספר לאמו שהוא לא ייסע איתם צפונה, מה שככה באמת היה, להקים קיבוץ שלשם זה הם חתרו, אלא לאוניברסיטה העברית, כי אימא התפללה שאלמד באוניברסיטה העברית ואני רוצה להגשים את התפילה הזו.
במקביל לסיפור הזה של אהרון שולוב היא מספרת על ילדותו של זהבי גור האריות, שנשאר יתום מהוריו לאחר שאמו הלביאה נורתה על ידי החיילים, והוא ניצל על ידי חבר של אבי שהיה חייל בצבא הבריטי והוא ביקש ממנו שיביא לו אריה. והוא אכן מצא וזהבי נסע באונייה במעלה ים סוף ותעלת סואץ, ואבי פגש אותו במהלך הדרך והם נסעו יחדיו בקרון המטען עד שהגיעו לגן כשהם רכובים על עגלה עם סוס. באמת הסיפור עוסק בסיפור של השניים ומתאר את האהבה של השניים, שולוב והאריה.
גם הוא וגם האריה עזבו בית, עזבו משפחה, אהרון שולוב השאיר מאחור הורים שהוא לא ראה יותר, חמישה אחים ואחות, את הצעיר בהם הוא ראה לאחר חמישים וארבע שנה כשהוא עלה ארצה, ואת השני לאחר שבעים שנה עם עלותו ארצה. וזהבי, שנקרא בשמו המקורי פיפי, הוא השאיר מאחור את אחיו התאום, ושניהם באמת השאירו נוף מוכר, מזג אוויר מקומי, שפה שלהם, אם זה שפת האריות או השפה האנושית, ושניהם איבדו משפחה ובנו משפחה חדשה.
מאוד היה מעניין לשמוע את הרצאתה של ליאורה, כי הערכים וההתנהלות של אבי, באמת יש כאן דגש על נושא של נחישות, על נושא של לא לבכות, להתקדם תמיד הלאה, נושא של כבוד גדול להורים, שזה מאה שנה אחורה לאוקראינה. ובעצם גם שולוב וגם האריה, כפי שעולה הספר, ממה שהיא מספרת, עבצם מימשו חזון ציוני אחד. החזון של שולוב שינק מהחזון החינוכי הציוני של אימו, והשני כבעל חיים, אשר בני מינו חיו לפני מאות בשנים בארץ ישראל, והחזרה ארצה הייתה בעצם המעשה הציוני של האריה.
פה אנחנו רואים אותם שוב, הסופרת מתמקדת בחיים של השניים לפני קום המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה, וכך היא מקנה גם לילדים הקוראים פרק חשוב בהיסטוריה של הקמת מדינת ישראל, לפני הקמתה, בעת המלחמה ולאחריה. מוטיב של סגירת מעגל עולה כאשר החייל, אותו חייל ששמו היה דב, שמצא אותו ושלח אותו ארצה, את זהבי, חוזר אחרי המלחמה, אחרי שלא ראה אותו לפחות שנתיים את האריה ואריה מכיר אותו וגומל לו באהבתו.
החלק האחרון של הסיפור באמת מאוד מאוד מדגיש את ההתמודדות של אבי וגם של אימי בזמן מלחמת השחרור, בזמן המצור על הר הצופים, שזה היה באמת, בתקופה מאוד מאוד מאתגרת. אנחנו רואים פה תמונות, אומנם ישנות, של הכניסה לגן החיות בהר הצופים, ואני רואה את אבי מאכיל פה את הדוב, באמת די קרוב, די קרוב אליו. ואבי שימש כמפקד מטעם ההגנה על קבוצת סטודנטים שהגנה על האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ובמקביל הוא טיפל בבעלי החיים שנשארו על ההר עם אמי. הוא לא יכול היה לשחרר. והסופרת משתמשת במכתבים שכותב כביכול זהבי לליאורה, שהיא הייתה לביאה שהגיעה מאנגליה בעיצומה של מלחמה, היא הגיעה מלונדון. היא הגיעה כבר חולה והיא לא החזיקה מעמד, וכל תהליך הפרידה ממנה היא משתמשת במכתבים שהוא כותב לליאורה. למשל, הוא כותב: "אהרון הגיע עם יוכבד," זאת אמי, "כשהם נושאים דלי בידיהם. אבל כשהסתכלתי לתוך הדלי וטעמתי בעטתי בדלי ושאגתי !זה היה מרק! מרק מיימי! ממש לא הבשר האדום עליו חלמתי. אהרון הרים את הדלי והיה שקט מאוד. לא היה לו מה לתת לי"... "איבדתי לביאה אחת ואינני יכול לאבד אותך." אמר אהרון. "אני לא אאבד אותך!"
ולסיום, אני רוצה, לשתף אתכם בתפנית מעניינת בעלילה, ב - 2009 בבלוג "עונג שבת" כותב דוד אסף על היצירות הראשונות של עמוס עוז כילד. עד אותה שנה נהוג היה לחשוב כי היצירה הראשונה של עוז פורסמה בהיותו בן שלוש עשרה ב"הארץ שלנו". והנה לא כך. היצירה הראשונה פורסמה בעיתון "חברנו" של בית הספר תחכמוני כאשר היה בכיתה ג׳. שם פורסמו שלושה סיפורים קצרים ואחד מהם נקרא ה"אריה". הסיפור נכתב, כפי שהעיד עוז עצמו, בהשראת כתבה שקרא שהופיעה בידיעון של גן החיות בשנת 1949 בגלל האריה שהגיע מאפריקה. והמעניין הוא שכמו בסיפור על זהבי, הסיפור של עוז שנכתב בכיתה ג׳, נכתב מנקודת מבטו של האריה עצמו, ובו הוא מספר על ימיו הראשונים באפריקה, על הגעתו לארץ ,על סבלותיו במלחמת השחרור עד שירד מהר הצופים לשכונת רוממה בירושלים, והוא כותב: "פיפי נקרא שמי בפי כול. לא פיללתי ולא חלמתי בימי שבתי בג׳ונגל שברבות הימים תיחרט על מצחי ההיסטוריה של עם ישראל. עד הייתי למלחמת השחרור. כמארחיי היהודים הייתי גם אני במצור, רציתי לפרוץ מכלובי ולעזור לעם הנפלא הזה. חודשים רבים רבצתי בכלובי, רעב, דאב ושקוע בהרהורים. כשהועברתי אל הגן המחודש הייתי כחוש ודל ושני כדורים תקועים במצחי. רק תודות לטיפולם המסור של המנהל וחבר עובדיו נרפאתי רפואה שלמה, ויש לי עכשיו כלוב גדול ומרווח, ושוב הומה הגן מסביבי וילדי ישראל מתרוצצים לידי.
אבי תמיד התגאה שיצירתו הראשונה של עוז פורסמה בעיתון גן החיות, שכן הוא פרסם את הסיפור שהופיע בעיתון של בית הספר "תחכמוני" ואף נתן לעמוס עוז פרס – כניסה לכל החיים לגן החיות. אז אפילו בבלוג הוא טוען שזה היה בכיתה ו׳, אבל כפי שאחר כך גם העיד באתר הכתובים שלא פורסמו של עוז, זה קרה כשהוא היה כבר בכיתה ג׳, אז זו סגירת המעגלים של האריה.