הרצאה שניתנה בכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער: "הופכים דף", תשפ"ה 2025, באמצעות ZOOM
המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, 8.4.25
https://www.youtube.com/watch?v=ALe5uaD8__s
ד"ר רננה גרין-שוקרון:
עלייה לארץ, הגירה, מעבר דירה מעיר לעיר, לא כל שכן איבוד בית, כפי שקרה בשנה וחצי האחרונות בצפון ובדרום, הם צורה של "הפיכת דף" פיזית, גיאוגרפית ורגשית ותחילתו של פרק חדש בסיפור החיים. פרק שטומן בחובו הזדמנויות והתחלות חדשות, אבל גם מצבים של פגיעות ושל חולשה, שבהם העולה, המהגר והילד החדש הופכים משייך ל"אחר", מחלק מקבוצת ה"אנחנו" ל"הוא" או היא" בודדים או לחלק מקבוצה מסומנת ומתויגת של שונים, חשוף לבעלי הכוח המשמרים את מעמדם על חשבון החדש המנסה למצוא את מקומו ולהשתלב.
דבורה גולדן במאמרה "נראים כהלכה: מפגשים בין ילדים ישראליים לילדים עולים בספרות ילדים עכשווית" (שהתפרסם בקובץ: נראות בהגירה: גוף, מבט, ייצוג, בעריכת עדנה לומסקי-פדר ותמר רפפורט, הקיבוץ המאוחד, תש"ע), מסכמת מחקר שערכה על ספרים לבני נוער שהתפרסמו בין השנים 2004-1984 המגוללים את סיפורם של ילדים שעלו לישראל בגלי העלייה מברית המועצות ומאתיופיה. גולדן טוענת שתהליך היצירה מחדש של העצמי שעוברים העולים הוא בראש ובראשונה תהליך של ללמוד כיצד להיראות כהלכה. הספרים מתארים את השבר שגרמה ההגירה בחיי הילדים ואת המסע שהם עושים כדי לתקן את השבר ולמצוא את מקומם בחברה החדשה. הילדים מתוארים בספרים כשהם חשים תחושה לא נוחה של נראות מוגברת המעוררת תגובות עוינות מצד הילדים הישראליים. הם נוקטים בפרקטיקות שונות כדי לשים מאחוריהם את הנראות המכאיבה המבליטה את היותם חדשים ולזכות בקבלה חברתית, הכרה ופיוס ובעיקר כדי להיראות ישראליים.
הפרקטיקות שגולדן זיהתה בספרים הן: לגלות כישרון, לרכוש חברים, לגלות את התרבות ולעמוד מול פני סכנה.
המאיירת ליאורה גרוסמן מוכרת לנו מהספרים הרבים לילדים שאיירה בכישרון ובצבעוניות כובשת לב, ומאיוריה לעיתונים וכתבי עת. ליאורה איירה גם איורים מסחריים לאריזות מזון ותרופות, חוברות עבודה, קלפי משחק, לומדות מחשב, כרזות לשבוע הספר ועוד. היא אצרה תערוכות איורים שהוצגו בארץ ובחו"ל וזכתה בהן לציונים לשבח; הקימה סדנאות איור וכתיבה למגזר הערבי מטעם המרכז לספריות וספרות בישראל, וייסדה את בית הספר המקוון לאיור "מאיירימים".
על איוריה זכתה ליאורה בעיטור אנדרסן 2008 עבור הספר "סיפור טעים" מאת אבישג רבינר (הוצאת עם-עובד), ובעיטור "הפנקס" 2013 עבור האיורים לספר "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי (הוצאת איגואנה וכנרת, זמורה-ביתן, דביר)0. כמו כן זכתה בפרס למפעל חיים מטעם ממגזין "הפנקס" על תרומתה לתרבות הילדים הישראלית.
ליאורה שמכירה את חווית ההגירה והעלייה לארץ מניסיון חייה פרסמה לפני שנה את ספרה הראשון "החוקים", אותו כתבה וגם איירה. "החוקים" (כנרת זמורה, 2024) הוא ספר מכמיר לב ובו בזמן הוא ספר חזק וחשוב שאי אפשר להניח מהיד שנותן אגרוף בבטן לקוראיו. הספר כתוב בשבעה קולות ובמרכזו ילדה בת למשפחה שעלתה מרוסיה, המתמודדת לצד חבריה העולים עם חבורת ילדים בריונים ולשם כך מנסחת לעצמה ולחבריה העולים חוקים להישרדות. הסיפור משמיע גם את קולם של ילדים מקומיים שנדחקים לשולי ההיררכיה החברתית וסובלים גם הם מחבורת הבריונים, וחושף את המורכבות בה חיים ילדים בתוך מערכות של יחסי כוח בבית הספר, במשפחה, בשכונה...
זה הוא ספר שנוגע בנושאים טעונים רבים – עליה וקליטה, משפחה, יחסי הורים וילדים, יחסי כוח במערכת החינוך, גזענות ואפליה, בריונות, אבל גם בחברות ועזרה הדדית וגם יחסי אהבה לכלב...
ליאורה בחרה ככותרת הרצאתה את אחד החוקים שניסחה ללה, גיבורת הספר – "אסור לבכות", עליו ועל החוקים האחרים ועל הספר החוקים היא תדבר היום.
ליאורה גרוסמן:
אני רוצה לפתוח ולהגיד שבשבעה באוקטובר הקמתי פינה, עשיתי את הדבר היחידי שיכולתי לעשות, יש לי בית ספר בזום, והתחלנו להקריא סיפורים לילדים שלוש פעמים ביום, בערב זה היה מיועד לסיפורים למבוגרים, להורים, ושעה כל פעם, וזה התחיל ממני, והצטרפו בערך כל סופרי ישראל, כל ספרניות ישראל, כל מי שרק מציג או משהו כזה, הבנות, (לא הבנות רק) כל חבר המתרגמים לשפת הסימנים התנדבו לעזור לנו ולתרגם. אז הגיעו אלינו ילדים חירשים מכל המגזרים, אגב, גם מהחברה הערבית, וכל הזמן אני חושבת שזה נורא לא חשוב מה שעשיתי, ועכשיו כשגליה מספרת על הדברים שכולם עשו אז אמרתי – אולי גם לזה היה מקום... אבל זה לא מה שאני רוצה לספר לכם. אני רוצה לספר לכם על "החוקים".
כי החיים נמשכים... אני זוכרת כמה היה לי קשה בכלל להתחיל לפרסם את הספר שלי. הוא יצא שלושה חודשים, חודשיים אחרי השבעה באוקטובר, ואז אני אמורה לכתוב שופוני אנאס (תראו אותי) ליאורה גרוסמן כאילו שזו הסיטואציה, מי ירצה לקרוא ספר כזה? אמרתי לעורכת שלי נועה מנהיים, שאמרה לי בחזרה: זו התקופה שאנשים צריכים לקרוא על חמלה. האם כתבתי ספר על חמלה? אני לא יודעת, אבל כנראה שזה מה שיצא ממנו. ועכשיו אני אשתף אתכם את המצגת שלי, "החוק השלישי", ככה קוראים להרצאה, "מה שלא יהיה אסור לנו לבכות" ...
ואני רוצה להתחיל אתכם בטיפה היסטוריה. אני ליאורה גרוסמן, ליאוריצ'קה, שזה השם שלי המקורי דרך אגב, לא עברתי את שלב ה - מסביטלנה לליאורה, הגעתי לארץ בשנות השבעים. עלייה קטנה, מאוד ציונית. ההורים שלי היו פעילי עלייה. הם נתנו לי את השם מתוך רשימה אסורה בתכלית של שמות עבריים שהסתובבה בליטא שממנה אני באה. לא כל ברית המועצות זה אותו דבר, דרך אגב, אבל זה נושא לספר אחר. בקיצור, אנחנו עלייה שנשלחה למרכז קליטה. זה נורא נורא חשוב, מרכז קליטה זה סוג של גורם מתווך, לפחות עבור ההורים, בין מה שהיה שם ומה שקורה פה. שתי תרבויות, שמצד אחד מאוד דומות, תיכף אני אראה לכם באיזה תחומים, ומצד שני, שונות בתכלית השינוי. מה גם שזה עידן של המון עלייה. הגיעו אז עולים מטוניס, מארגנטינה, ממצרים. אנשים לא יודעים היה לנו מלא מפרס, אז זאת אומרת, מכל העדות. המון מסורבי עלייה ואסירי ציון. אף אחד לא חשד ביהדות שלנו, אבל זה לא הנה, מרכז קליטה גורם מתווך, אבל זו לא העלייה שכתבתי עליה בספר. העלייה שכתבתי עליה בספר הכרתי אותה היטב כמבוגרת. אמא שלי בדיוק הייתה עורכת בפועל של מגזין וסטי. הכרתי מלא מלא אנשים מהעלייה הזאת. עלייה ענקית, בעצם אנשים יהודים שעלו לארץ בעקבות נפילת ברית המועצות לשעבר, תמיד תחת חשד שאין פה זיקה לארץ וזה אופורטוניסטי ואין זיקה ליהדות, ונקברו מחוץ לגדר, ותמיד הטילו עליהם המון המון חובת ההוכחה, כאילו הוכחות היה צריך להביא בכל הנוגע אם אתה רוצה להתחתן בחתונה רבנית, למשל. זו עלייה שקיבלה תקציב ונשלחה להסתדר. מי שהיו לו פה קרובי משפחה – סבבה. מי שלא היו לו פה קרובי משפחה – לך תשכור דירה. כשאתה יודע רק רוסית. בהצלחה, או קיי סעו לשלום. אבל קיבלו אותנו עם דגלים, כן.
אז עכשיו בשני המקרים אנשים גרו בשיכונים, המון המון מהעולים. לא כולם. שמעתי כל מיני סיפורים, אבל המון מהם גרו בשיכונים כי את השיכונים של שנות השבעים בנו לנו. הם היו יחסית חדשים, כי שכבר התפוררו והוזנחו וכאילו כל התריסים נשרו, אנחנו כבר שיפרנו עמדות. ההורים שלי, כבר היה להם פנטהאוס בהדר יוסף לדעתי, שהם קנו בגרושים, כי הדר יוסף לא הייתה שכונה נחשבת בתל אביב אז. אבל העולים האלה פשוט אכלסו את הדירות האלה שהיו מתפוררות ומתפרקות ומלאות עזובה בסביבות שלפעמים היו מאוד לא נעימות מבחינה חברתית. לשם מביאים ילדים קטנים. אני מבקשת מכל מי שיש לו רגישות למה שאני הולכת עכשיו לומר עכשיו, קבלו את התנצלותי. אבל אני שמעתי בן אדם מבוגר שפונה לילדה בת עשר ששאלה "איך מגיעים לפה?" ואומר לה כאילו בקטע של "בואי מותק ואני אעשה לך מה שאת אוהבת"... משהו מזעזע! את זוכרת שעמדתי מולה ככה, כיסיתי אותה עם הגב ואמרתי לו: "סליחה, אדוני!" הוא היה איתי בוועד הבית, כן? אז זאת התחושה. זה המקום. עכשיו הילדים זה משותף, הילדים נאלצו ללמוד את חוקי המקום לבד, מהרחוב, וגם את השפה, כי פה אין מרכז קליטה, אין לך שיעורים. חלק מהתפקיד של הילד במשפחה זה לתרגם ולתווך להוריו את המקום ואנשיו, והכול תלוי בזה שתהיי בשקט. זה תסגור את הפה, לא להגיד כלום לאף אחד, ותיכף אני ארחיב.
תראו, מפה באתי, כמו שאמרתי לכם – אני באתי מאחד המקומות הקסומים ביותר בעולם, ליטא, אני ממליצה לנסוע לטיול בליטא, אבל לא את טיול השורשים הישראלים, כאילו עם הזיקה ליהדות, שהיהדות שלנו היא טרגית, אלא הטיול הרגיל. זו פשוט ארץ יפהפייה. אני באה מוולנה, זה הבית שבו אני גדלתי. כאן הנהר, כאן בניין הק.ג.ב איפה שהוא, ולפה הגעתי. זה ממש אשכרה, השיכון שבו גדלתי מאחורי הבאקו"ם בקריית אונו. למעשה הגעתי למרכז קליטה בבאר שבע, שכונה ד׳. חוויה קשה, אבל אימא שלי קיבלה עבודה בתל השומר ועברנו. שיפרנו דיור...
עכשיו, חוק מספר אחד – חייבים להעמיד פנים. הדבר הראשון שביקשו מאיתנו לעשות, תיכף אני אסביר מי, זה אבולוציה. בתמונה הזו – זה היום הראשון שלי בכיתה א׳. "אני כל הזמן מסבירה למיכאל וגם לכל החברים שלנו בשיכון שאין ברירה, כאילו. חייבים להעמיד פנים. אני מתארת לעצמי שכולם יודעים שאנחנו רוסים, אבל לא צריך לנפנף בזה. אם מעמידים פנים כמו שצריך – מתלבשים כמו כולם, מדברים בלי מבטא וכל זה, אפשר להסתדר. אני הבנתי את זה מהיום הראשון בבית הספר. בערב לפני, אמא גיהצה לי את חולצת בית הספר, והכינה לי חצאית קפלים וצחצחה קצת את הסנדלים שלי. כן, כן. שמעתם נכון. ציחצחה. איכס. בבוקר היא עשתה לי קוקו וקשרה בו סרט לבן, ענקי, כמו סרט של בובה. היה לי ברור שזה מגוחך, אבל אימא התמוגגה ואמרה: "אוי בדיוק ככה נראיתי ביום הראשון שלי בבית הספר," ורצה להביא את אלבום התמונות שאראה. "תראי אימא", היא קראה גם לסבתא, "קשרתי לה בנטיק! בדיוק כמו שקשרת לי אז", ושתיהן פתחו את האלבום, הביטו בתמונת אימא שלי עם הסרט הענקי והתעלפו מרוב עונג. לא היה לי נעים להרוס להן אז לא אמרתי כלום."
עכשיו כאילו, זאת אני ליאוריצ'׳קה גרוסמן הקטנה, שנה בארץ. היום הראשון בכיתה א׳ – אמא שלי, סבתא שלי, גאווה גדולה. והבנטיק. וזו הכלאה כזו בין התלבושת הקומוניסטית, שמיד אני אראה לכם, זה התלבושת הקומוניסטית הסטנדרטית, מהעולם שממנו באתי: יש סינר לבן ליום חג, מביאים למורה פרחים. עשיתי את ההרצאה הזאת למורות והן כאילו חטפו שוק. אז מייד היה קול כזה בהרצאה כאילו מה? מביאים למורות פרחים וכל יום תפוח, יש ילד אחראי. והנה אני, ליאוריצ'קה גרוסמן כן, כאילו אין ברירה, אצלנו התלבושת הייתה חולצת דיאולן, זה שנות השבעים, חולצת תכלת, אפשר למות מזה – זה גם מגרד ואני גם יש לי רגישות למגע, אלרגיה, לא משנה. חצאית קפלים פליסה, שימו לב, לסנדלים: אימא צחצחה, איכס, וגרביים לבנות, עם מלמלית, ומשמאל זה מה שישראל דורשת. ישראל דורשת שאנחנו נהפוך כולנו לאיזה... שברוסית קוראים לזה "לחודרה" וביידיש קוראים לזה "שמוץ", שזה כמו שסבתא שלי הייתה קוראת לי פשוט "לכלוך" זה המילה, זה הטוב.
עכשיו הספר פותח: "כשהייתי קטנה, פחדתי להירדם כי בחלומות שלי רדפו אחריי זאבים. אימא ניסתה להרגיע אותי והיא אמרה שאין פה זאבים שהשארנו את כולם ברוסיה, ואני יכולה לישון בשקט." אבל, תסתכלו מה קורה פה מצד שמאל שלי, אבל היא לא יודעת שזאבים יש בכל מקום. "אני אומרת למיכאל כל הזמן: אם אנחנו רוצים להישאר בחיים – חייבים לשמור על החוקים."
ואנחנו מתחילים מהילד הבודד, הילד שלא קיבל על עצמו ולא הבין. ילדות מבינות יותר, לדעתי, איך להשתלב. אני לא מבססת על זה שום מחקר, אני כאילו חושבת, אני חושבת ככה אבל אין לי הוכחה, אולי אני טועה. אבל יש ילדים, ובמיוחד בעלייה של שנות התשעים, יש הורים שלא רוצים שהילד שלהם יהפוך לישראלי, יש פה דיסוננס ענקי בין מה שקורה בבית לבין מה שקורה בחוץ, בבית הספר. וכמו שאני כותבת פה, היו כאלה שלא רצו להתבשל בסיר הישראלי ונשארו כמו שהם, והיה לזה מחיר יקר ממש. אז מצד אחד ללה אומרת: "הלכתי לגן המשחקים התיישבתי על נדנדת החישוק וחשבתי על אלכס שבגללו ניסחתי בכלל את שלושת החוקים האלה, אלכס שהוא הכי רוסי שיש, ובגלל זה הזאבים עושים לו את המוות." זאבים – זו חבורת הבריונים של בית הספר, אגב, אין להם דיסקרימינציה – הם מציקים לכולם. ועכשיו, בדיוק יש כל מיני אירועים בריוניים בבתי ספר, אם יהיה לי שנייה אני אדבר על זה גם כן. "יש לנו מבטא בולט, הוא מכניס את החולצה למכנסיים, לובש גרביים עם סנדלים, והכי גרוע? אלכס פקלצ׳יק מספר לאימא שלו הכול. אני זוכרת איך פעם, אחרי שעומר והחברים שלו דחפו את אלכס ביציאה מבית הספר, אמא שלו באה לדבר עם הכיתה." הכי נורא שאפשר לעשות, דרך אגב, כאילו, עצה אוקיי? "היה לה מבט מבוהל כזה, מתחנן. היא הסבירה שהוא ילד רגיש וצריך להתייחס אליו יפה... נו באמת! זה רק עשה את זה יותר גרוע, כי בהפסקה הזאבים הקיפו את אלכס במגרש הספורט..." וחטפו לו את התיק ו... עכשיו, לעומת זאת, אלכס יש לו גישה אחרת לעניין. אוקיי, אז "עומר שיחק מסירות עם התיק שלי – נו בסדר. מה שחשוב זה כשהספרים התפזרו – נעלי הבלט לא היו שם". אצלנו בעדה ילדים רוקדים בלט, וילדים – ואני מדברת על בנים רוקדים ריקודים סלוניים, וזה חלק ממי שאנחנו. היום אני גאה בזה אבל אז התביישתי בזה, או-קיי, כאילו זה הביא לי מבוכה כילדה...
"אם הוא היה רואה את נעלי הבלט לא רוצה אפילו להתחיל לדמיין מה הוא והחברים שלו היו עושים לי. מזל שיום קודם התבטל לי השיעור אז לא הבאתי אותן. הספרים התפזרו, אני בכיתי קצת, ואז הם היו מרוצים והלכו." אלכס מבין מצוין, איך לטפל בזאבים, כאילו, הוא הבין את זה יופי, מה שילד צריך לעשות כדי שהם יהיו מרוצים וילכו. או-קיי, קשה לנו לשמוע את זה, אבל הפתרון שלו היה יותר טוב מהפתרון של אמא שלו, שכאילו באמת רצתה את הטוב ביותר. הוא הילד הכי חופשי, דרך אגב, בכל הספר, הוא לומד קרקס. בגלל זה הוא צריך שיעורי בלט כדי לנוע יותר יפה. הוא ילד שעושה מה שבא לו כי אמא שלו נותנת לו. זו טעות של אימהות. אני קיבלתי מאמא אחת שקראה את הספר, אמרה לי, היא התקשרה אליי הבן שלה נפלט מהמערכת בגלל בריונות קשה. עד היום אני מניחה שהקורבן הוא זה שצריך לעזוב את בית הספר. בספר שלי זה מפורט הרבה, והיא אמרה לי: עכשיו הבנתי איזה נזק עשיתי לו בזה שבאתי ודיברתי עם כל ההורים ודיברתי עם כל המורים, דיברתי עם כל הילדים... אז
חוק מספר שתיים, שבגלל זה אסור לספר כלום לאבא ואימא. אבל לא רק בגלל זה, אני אגיד לכם למה? כי המהגר והמהגרת, תנסו לדמיין ראיתם מאיפה באתי ולאן הגעתי, אוקיי, כאילו חייזרים בעולם חדש, הילדים הם המתווכים. ההורים שלי הגיעו לפה, בום! הם חשבו שהם עוזבים, קודם כל הם חשבו שהם עוזבים את רוסיה קומוניסטית, את ליטא הקומוניסטית, אבל איפה? מה פתאום? קודם כל תראו – זה מה שעזבנו למעלה. זה מרוסיה הקומוניסטית, הטרקטורים, התמונה של החבר סטלין. כשאנחנו הגענו לארץ, עדיין היה הפילוג של הקיבוצים בגלל השאלה של תומכי סטלין או לא תומכי סטלין. סטאלין מת יום לפני שסבא וסבתא שלי נשלחו למחנות פרך ואימא שלי נשלחה לחינוך מחדש. יום לפני זה הוא מת וניצלנו כמשפחה. זה אמיתי, כן. והנה "פרולטריון מכל הקרב האחרון, עבדים זקפו גבות וברכיים, צבא הפרולטריון עמוד איתן, יחי המהפכה!" כן, אנשים פה גידלו שפמים, כמו עמיר פרץ. של סטלין.הנראות של הכרזות לקטיף, כן, כאילו זה ממש שפה קומוניסטית, שאני שמתי אחד ליד השני, קשה להבחין לא? רק האותיות העבריות, או אני שמתי כאן את הקיבוצניק עם העגבניות, זה מה שאנחנו רוצים בסופרמרקט, זה לשם שינוי מצויד היטב. כבר אפשר למצוא פחיות של אצות משונות שהגיעו ,אלוהים יודע מאיפה. ביקום הקומוניסטי, אתה נכנסת לסופר או שלא היה כלום או שלא ידעת מה תמצא ומה לעשות עם זה, ולפעמים היה טוב שהצטרפת, עמדת בתור עם דבר כזה, שקית רשת כזאת מניילון שמחזיקה משקל של פיל, שתיכף אני אזכר איך קראו לזה, בסוף אתה מקבל משהו שאתה לא יודע מה הוא, אתה לא יודע על מה אתה עומד בתור. זה יכול להיות בשר וזה יכול של סנאי או של חתול או של עוף, זה יכול להיות שקית ערמונים, וזה יכול להיות אצות, זה יכול להיות המון דברים, ואתה מקווה שזה יהיה בסדר. סבתא שלי עד יומה האחרון הייתה שולחת אותי לסופר עם רשימה. אני הייתי מביאה את מה שיש ברשימה והיא הייתה שואלת אותי: נו, מה קיבלת? ואותי זה פוצץ! מה זאת אומרת? אני כאילו עם הקשב והריכוז ישבתי עם הרשימה, אתם יודעים מה זה בשבילי לעשות רשימה ולעבור על רשימה. כאילו חצי הרשימה גמרנו. והמוח שלי עף, יש כל מיני דברים, פיתויים, שוקולדים, בסופר אני כאילו כבר פריסטייל (freestyle). לא הלכתי עם הרשימה עד הסוף. בדקתי כל פריט ופריט ואחרי זה כפל בדקתי, זה לא עזר. "מה קיבלת, חצופה?" סבתא שלי. רק אחרי זה הבנתי, שככה זה היה. וכמובן האחד במאי, אני פעם הלכתי לאיבוד במצעד המקורי של אחד במאי בליטא. סבא שלי, עזבתי את היד של סבא כי היה בלון אחד שחור, אני תמיד סאקרית של צבעים, אפרופו קשב וריכוז, תראו כאילו היה מכל הבלונים האדומים היה אחד שחור, ואני הסתכלתי עליו, ככה עזבתי את היד של סבא ובום!. אתם לא רואים כאן את הקהל, מאחורה, אבל כאילו תתארו לעצמכם הילדה בת שנתיים וחצי, כאילו אם תרצו, בסוף אני אספר לכם איך זה נגמר, בקיצור, כאילו הם ואתם תצטרכו להיות אקטיביים ולשאול אותי.
ואנחנו מגיעים למצעדים של יום העצמאות, אצלנו, מדינתנו הצעירה מוציאה מצעדים עדיין בשנות השבעים וככה זה נראה. והכול מאוד מאוד דומה, וגרוע מזה. אמא שלי הגיעה פעם לשמוע אותי שרה בציבור, כי אני מיד ידעתי שאני רוצה להשתלב, ואני עשיתי ריקודי עם, אני הייתי בתנועת נוער ושרתי בציבור. וכל השירה בציבור הייתה שירים של הצבא האדום שההורים שלי קיבלו מהם חררה. הם היו מאזיני ויסוצקי, כאילו המחתרת זה הכי, ואז אימא שלי שמעה אותי שרה את השיר הזה על הדנובה, אתם מכירים: "על גדות הדנייפר רוכבים סוסים, דוהרים סוסים"... אימא שלי צרחה עליי בדרך הביתה: לאן את חושבת שהם דוהרים? מטומטמת, הם דוהרים לכפר של סבתא רבא שלך לאנוס אותה ולתלות את בעלה במתבן"... אמיתי, כאילו הוא אמיתי סיפור חיינו.. ואני הייתי, אני בסך הכול מה רציתי? ליאוריצ'קה הקטנה רצתה להשתייך, להשתלב. תבינו אותי, כי ההורים שלי לא הבינו אותי.
וזה אומר שצריך לתווך מלא דברים להורים: דרישות, הוראות, טפסים, עיתונים, מנהגים, שירים, חדשות, תקנות, הם לא יודעים כלום. לתווך אוכל סובייטי לילדים ישראלים, ווי ויי ויי... למשל, הקטע של מה לשלוח לילדים בתיק? כאילו, הכריך, הכריך הבסיסי הזה, אוקיי, אז הנה זה הסיפור של ללה שהיא מבקרת את דווקא את הכלב הסודי שצפניה מצא. הכלב הנטוש שהיא מגלה אותו בצריף ומתחברת אליו, הוא הופך להיות הכלב שלה, אפילו שהוא נטוש וההורים שלה לא מרשים לה כלב בכלל, כי אין כסף לטפל בכלב: "הוא כבר הריח אותי כשעוד הלכתי במגרש וחיכה בהתרגשות, "הבאת לי"? הוא שאל. "ברור!" עניתי. אני הפכתי את התיק על הרצפה, מצאתי את השקית ונתתי לו את הכריך עם החמאה והשפרוטים, אתם לא מכירים שפרוטים? זה סרדינים כאלה קצת מסריחים... זה לא שאני לא אוהבת חמאה ושפרוטים... דווקא כן, אבל אני חושבת שאימא הייתה צריכה להבין כבר מזמן שלא שולחים לבית הספר אוכל עם ריח." אגב, דיברתי עם עשרות אנשים, גם מהחברה הרוסית, בעיקר מהחברה הרוסית, כי רציתי לדייק את הפרטים של שנות התשעים. אבל גם חבר שלי שהוא ממוצא הודי אמר לי – זה נכון, זה הכלל הזה הוא נכון, לא מביאים אוכל עם ריח לבית הספר. זה אגב, אחד הספרים המצחיקים שיצאו בברית המועצות הרעבה, הוא ספר משנות העשרים של שר הכלכלה הראשון מיקויאן שנסע לאירופה ולארצות הברית וראה את המאכלים והחליט לעשות ספר קולינרי סובייטי שנקרא "המטבח הטעים והמצוין". משהו כזה ואתה תמיד יכול לפתוח את הספר ואת כל המאכלים שלעולם לא תטעם. אוקיי, זה משהו מצחיק לתווך עכשיו. בחזרה, לתווך אוכל ישראלי, חגים ישראליים, מנהגים ישראליים, האם אתם מבינים שביקום הקומוניסטי היה אסור לנו לחגוג חגים של איזו שהיא דת. מוסלמית, נוצרית, ובטח יהודית. לי סבתא שלי למשל כאילו הייתה עושה אומנטשן-אוזני המן מבצק פריך, מבצק שמרים, ולא מבצק רבוך, למרות שזה משהו שהיה כזה גם בגלל שאת זה היא הייתה יכולה להגיד לסוכנת ק.ג.ב שהפעילה את המעלית שזה עוגת פרג, אני בסך הכול עשיתי עוגת פרק. או-קיי? כאילו הריח... הרי יוצא ריח. אז איך אתם מסבירים את ליל הסדר שחגגנו בסתר, ובצורה מאוד מאוד חלקית את פורים, אסור, כן? כי פה מה כאילו משלוח מנות, זאת אומרת לתת אוכל למישהו? ומה צריך לשים בו? הם הרי הורים, אתן אימהות או אבות, אתם יודעים מה שמים במשלוח מנות, או-קיי? ואנחנו, אמא מרוסיה, ממשלוחי המנות אני זוכרת שסבתא שלי שמה במשלוח מנות ארבעה אוזני המן גדולים כאלה, עם בצק שמרים שזה משגע, תעשו פעם את ההיפוך ותראו מה זה, ושמו שם דובדבנים, אני חושבת, ואז אמא עטפה את זה נורא יפה ושמנו פרחי משי. סבתא שלי הייתה כובענית, הייתה עושה פרחי משי להנאתה בארץ, וזה הגיע לכיתה, וזה היה שוק מוחלט. זה לא ככה נראה. כאילו הרי אנחנו כולנו רוצים שהכול ייראה אחיד כזה. תראו, כאילו את משלוח המנות זה, תלמידה שלי – תרצה מאיר שלחה לי, אני אספתי חומרים כדי להראות לכם, אז הנה, הם עושים בחברה הדתית משלוחי מנות רבים, אז שומרים על אחידות, אי אפשר לעשות פרחי משי... ואני זוכרת שכל הילדים הסתכלו על זה בעין עקומה. אבל היה ילד אחד שאני זוכרת עד היום אנחנו חברים, שהוא פשוט נתן את המשלוח מנות שלו שהוא קיבל לילד שקיבל את המשלוח המנות שלי ולא התרשם, ולקח את זה חזרה, חיסל את אוזני ההמן של סבתא שלי, וכאילו שם לעצמו כאן את הפרח. אני ממש זוכרת את זה כי הוא היה ילד משגע ומתוק, אני אוהבת אותך, חבר שלי עד היום מכיתה א'.
לתווך אוכל ישראלי, חגים ישראלים, מנהגים. פורים: בחורה בשם שפרה זקס עשתה את התחפושת הגאונית הזאת השנה, ותחפושת, למה מתחפשים? למה מחפשים ילדים? זאת התחפושת הכי ישראלית-רוסית שיש בעולם, תשימו לב לאבא כאן מצד שמאל... ודברים כמו כשרות, שזה כבר ממש כשההורים שלי הגיעו למרכז קליטה, היה לנו מקרה שהגיעו להפגין מול מרכז הקליטה אנשים מקומיים מבאר שבע, וההורים לא ידעו מה זה בדיוק ההפגנה הזאת אז הם הוציאו להם, היה חם, הם הוציאו להם מיץ פטל כזה, לימונדה-פטל, בקנקנים וכוסות, והם לא נגעו, הם לא רצו את זה ולא הבנו למה, לא הבנו למה. אז כאן יש מקרה מהספר, שבו הילדה שיראל, שהיא מסתבר רגל פה רגל שם, אבא מרוקאי ואימא רוסיה, פשוט אף אחד לא יודע את זה, היא מסתירה את זה הכי טוב מכולם, כי היא נולדה בארץ ואין לה מבטא והיא הילדה הכי מקובלת, היא בחבורת המקובלות כמובן, ואיך שהוא הדבר הזה מתגלגל ונהיית חברה של הרוסיות, והילדים מתכנסים בבית שלה וסבתא שלה מגישה את אחד המאכלים הרוסיים הליטאים הידועים – חוורסט, זה נקרא אנג׳ל ווינגס, אם אתם רוצים את המתכון אני אז אתן... והקטע הוא כזה: "זה נקרא חוורסט" – נורא טעים. את לא רוצה? שאל אלכס את מיריי וקטע לי את רצף המחשבה. מיריי הביטה בקערה, ולא נגעה בה." הם אכלו לפני זה ספגטי עם כדורי בשר ..."עזוב היא לא אוכלת אוכל של רוסים," אמר מיכאל בבוז . מיריי נעלבה, ואני נזכרתי בסיפור של אמא שלי על הארוחה הראשונה שהכינה למשפחה של אבא", אבא של מיריי הוא מרוקאי ואימא שלה רוסיה, כן, "הגישה חוורסט לקינוח, ורק אחרי שכולם טעמו, נאנחו ואמרו, "אוי כמה שזה טעים, מה יש בפנים?" היא ענתה שקמח, ביצה, שתי כפיות וודקה ושמנת. היה רגע של שקט, ואז כולם קפצו וצעקו עליה וכל הארוחה נהרסה והיא אפילו לא הבינה מה היא עשתה לא בסדר, עד שאבא הסביר לה. סבתא של ללה הציצה רגע מבעד לדלת, אז ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותה, ברוסית: "זה המתכון עם השמנת?" "מה פתאום שמנת?" הזדעזעה סבתא של ללה. "אני עושה את זה רק מקמח, שמן וביצים!" הנהנתי ואמרתי בעברית, למיריי: "את יכולה לאכול את זה, זה לא חלבי."
הכנסתי את כל הקטע הקשה לסצנה אחת וגם חשיפה לגיבורה. אז מה עם זה קשה? אז מה זה אם קשה כל הסיטואציה? אז מה אם זה קשה שכל הזמן יורדים עליך, אז מה אם זה קשה שאתה, כשאתה מתרגם להורים, בבנק ובדואר ובאיפה שזה לא יהיה אתה כל הזמן שומע אנשים מקללים אותם ואומרים להם דברים איומים ונוראים, אתה מבין את זה כי אתה דובר עברית, את דוברת עברית במקרה שלי, אבל להם זה יותר קשה, אז יש דברים שאנחנו לא מתרגמים. מה שאנחנו לא מתרגמים אנחנו בולעים. זה בלב שלי עד היום. זה הכאב הזה בלב שלי עד היום. אז מים קשה לגור בשיכון, אז ממה אם קשה לגור כמו שקרה להמון אנשים שלוש אחיות בחדר, או עם סבתא במיטה הנפתחת? אנחנו לא שמים את הסבתות בסלון, כאילו זה קלישאה ישראלית, אבל כן, היו מקרים של סבתות שגרו עם ילדים שבאו לישון. אז אנחנו לא אומרים כלום, לאבא ואימא. אנחנו צריכים להגן עליהם מפני חוסר היכולת הנוראית שלהם להגן עלינו. מחוסר האונים שלהם. כאילו זה מה שזה מה שזה. וחוק מספר שלוש זה וזה החוק שממנו התחלתי, מה שלא יהיה, מה שלא יעשו לנו, אסור לנו לבכות. כי בכי הוא חולשה. וכדאי, אם יש פה מחנכים, אני דרך אגב, אני מעבירה את ההרצאה הזאת לילדים ונוער בצורה אחרת לגמרי, פשוט הפוך, כאילו מהזאבים לכלבים וכל הדברים הכיפיים וקרקס ועניינים כאלה. אבל פה לכם אני מספרת את האמת,. הבכי הוא חולשה. זו התניה תרבותית סובייטית, זה ככה. אני דיברתי עכשיו עם קבוצה, עשיתי מפגש לקבוצה של מדריכות הוראה ואמרתי להם: תבינו מה זה התניה סובייטית תרבותית. זה פשוט תבלעו כאת זה כה. בכי הוא חולשה. זה החוזקה היחידה שיש לי כילדה. זה הדבר היחידי שאני מחזיקה ביד. זו השליטה היחידה שיש לי על הסיטואציה. אני לא יכולה לספר להורים שלי כלום, כי אני צריכה להעמיד פנים כל הזמן. ללה נחשפת. קורה לה הנורא מכול, היא שוכחת מחברת בבית. אימא שלה במקרה מגיעה מבית החולים, נתתי לה כאילו את העבודה של אימא שלי בערך, אימא שלי הייתה רופאה, אחות. היא מביאה מהר את המחברת לבית הספר וקוראת לללה ברוסית בפרהסיה מול כל הילדים. אחרי שהיא עשתה את כל המאמץ הזה וללה לא עונה לה. ואז קורה משהו שקרה לי במציאות. כשהיא חוזרת הביתה, אבא שלה מחכה לה עם מזוודה קטנה, כמו שאבא שלי חיכה לי. הוא הכניס אותי לאוטו, לקח אותי לשער הגיא, שאז זה לא היה, כי זה רב מסלולי, זה היה כביש הרבה יותר קטן מהכביש לירושלים. הוא שם אותי שמה עם המזוודה ואמר: "לכי, את מתביישת באימא שלך, לכי תחפשי לך הורים אחרים", ונסע. הוא חזר אחרי עשרים דקות, אחרי שלמדתי את הלקח, והעשרים הדקות האלה השפיעו לי על כל החיים. אני בתור התחלה הפסקתי לדבר רוסית עם הוריי, עד לאחרונה, כששניהם חולים ואבא שלי דמנטי, הוא כבר לא זוכר את העברית. וסלחתי להם גם בסוף. אבל ההחלטה שלי התקבלה באותה שנייה. ככה, אז אני בוחרת לא להיות רגל פה רגל שם. אני קופצת מים לתרבות הישראלית. אני אהפוך ליותר ישראלית מישראלית. אף אחד לא יחשוד בי בחיים. וזה באמת קרה. אנשים שקראו את הספר שלי, מהכיתה שלי, נגיד בבצלאל, אמרו לי: "מה זה כאילו, ברצינות? זה יכול להיות?
ועכשיו כמה דברים שאני רוצה להגיד לאנשים על בריונות. אני יודעת, אתן ספרניות, אבל זה כל כך חשוב לי. זה לגבי מה אפשר לעשות. אני עכשיו בדיוק היו לי כמה היתקלויות בהורים עם הספר הזה. אז כמו שאמרתי לכם, היה את הילד הזה שפשוט נאלץ לעזוב את בית הספר בגלל התנכלויות. הוא עזב את בית הספר כדי שלבית הספר יהיה יותר נעים עם חוסר היכולת שלו להתמודד עם המצב. והוא לא במצב נוראי, עם טיקים, ואימא שלו הקרינה לו פרק ביוטיוב. אז ככה כשהיא הגיעה לפרק שבו אמא של אלכס באה להגיד לכיתה דברים, אז פשוט כאילו הוא צרח על אימא שלו ואמר: לה: את רואה? זה נכון. מה שכתוב פה זה נכון. הוא לא יכול להגיד הרבה יותר מזה מרוב סערת רגשות. מתי הוא הפסיק? הוא אמר לאימא: אני לא רוצה יותר לקרוא את הספר. בשנייה שהם בעצם מתלכדים, אלכס מפסיק להיות לבד. ללה ומיכאל הופכים אותו לחלק מהחבורה שלהם והם הופכים לשלושה, שזה מספר טיפולוגי, כל החבורות בספר שלי הם בשלושה אנשים, יש את חבורת הזאבים הם שלושה, שלושה בריונים, קבוצת הברביות הן שלוש בנות, למרות שאחת כל הזמן ברוטציה, מתחלפת. וכמובן הילדים הפלואוטרים, זאת אומרת, שיראל וחגי ומיריי הם שלושה, שלושה ילדים שלא יודעים בדיוק לאיזה קבוצה הם שייכים, ובסוף הופכים להיות שייכים לקבוצה הזאת, הקבוצה של הילדים הלא שייכים. זאת הקבוצה שבה אני חיה כל חיי, דרך אגב, לא משנה כמה אני שייכת וכמה הישגים יהיו לי, ואיזה ספרים אני אוציא, וכמה ספרים אני אאייר וכמה התלמידים שלי יאהבו אותי, אני לעולם, לעולם, לעולם... החור הזה זה הוא כמו חור קטן בדלי שדרכו המים נוטפים קצת כל הזמן, והוא חור קטן, פצפון. הכוח נמצא במספרים. ללה הולכת להתנצל, ואף אחד לא מדבר איתה. גילו שהיא רוסיה. כולם מחרימים אותה בבית ספר על סעיף רוסיה. ואחד החוקים אומר שאם אנחנו חייבים לזייף מעמידים פנים. וילדים רוסים עדיף שלא ילכו אחד עם השני שלא יזהו אותם בטעות כקבוצת רוסים. ואם תופסים מישהו על רוסיות חלילה, אז כאילו כל האחרים צריכים להתנדף. כן, "הייתי בטוחה שאף אחד לא מחכה לי. עדיף להם להתרחק ממני כדי שלא יקשרו בינינו, אבל כשיצאתי החוצה ראיתי שטעיתי: מיכאל היה שם, ומכל האנשים בעולם... אלכס עמד לידו. בהתחלה חשבתי, "אוי לא!" אבל אז נזכרתי שמעכשיו גם אני רוסיה בדיוק כמוהו, ולמען האמת ממש שמחתי שהם שם."
אז הכוח נמצא במספרים. ועצה קטנה למי שחווה את זה, שהילד שלו חווה את זה. קודם כל, כמובן, לא ללכת להתקשר כמו אמא אחת שעכשיו עשתה פוסט ענקי בפייסבוק. לא להתקשר להורים של הילדות שמחרימות את הבת שלך ולהגיד להן "אבל זה לא בסדר". הן לא יכולות לעשות כלום. אין להן כוח על הבנות שלהן. הן יכולות לדבר. זה מדהים להבין כמה... אני הרי לא פדגוגית, אני לא מבינה בזה, אבל אני חושבת שיש לנו כוח מוגבל, בעניין הזה של חינוך, החינוך נמצא... יש את החינוך, כמו שהראיתי לכם, ויש את מה שקורה במציאות. שזה ג׳ונגל. אצלי בספר זה יער. ושם יש חוקים אחרים. וכדאי שנבין את החוקים האחרים. אז כאילו מה שההורים שלי... זה קרה לגמרי במקרה. סבא וסבתא שלי קיבלו דירה, לא אצלנו בסלון, בגלל שהם היו זוג, שניהם עלו איתנו, הם קיבלו דירה, בפרדס כץ קריית הרצוג, זה פרדס כץ שזו שכונה של בני ברק. ואני הייתי שם מלא, באמת, שבועות, והיה לי שם סט שלם של חברים, שלא היה קשור לחברים שלי בכיתה. אז מה שקרה כתוצאה מזה, זה כפל ביטחון עצמי, זה שתי מערכות של חברים, אני לעולם לא נשארתי בלי חברים, אם אלה כעסו עלי והחרימו אותי והיה בלגן בבית ספר – אז היה לי את החברים האלה. אז אני אומרת, תרשמו את הילדים לחוגים רחוק, ברצינות. אם הילדים שלכם מתמודדים עם סיטואציה כזאת, תרשמו אותם לחוגים במקום רחוק. תדאגו, תלכו לספרייה, ספרייה זה כאילו אחד ה..., האמת יש לי שקופית כזאת באיזשהו מקום, תיכף נגיע לזה. ספרייה זה מועדון חברים, שמקבל חברים, על בסיס ילדים קוראים ולא על בסיס דיסקרימינציה חברתית. אתה יכול להיות ירוק עם קרניים של צבי ואתה קורא ספרים, וזה מה שאתה אוהב, חבורת הילדים הקוראים תקבל אותך, מה גם שאתה חייזר או שאתה כאילו דמות של פנטזיה ואת זה הם אוהבים. אני הכנסתי את הפנטזיה לאיורים.
ככל שהמספרים גדלים, זה סוחף. השלושה ילדים שנוצרו מאחד בספר שלי הביאו את כל החבורה להתכנס, הם הפכו לשישה, ומהרגע שהשישה האלה פתחו את הפה וסיפרו את הסיפור שלהם, והזאבים באמת, בספר הזה אין להם דיסקרימינציה, מציקים לכולם, זה נהיה פתאום אני ספרטקוס כזה, שכל ילדי בית הספר, האימא שם של הבריון הראשי צורחת, היא זאת שמגנה עליו, האמא ההליקופטר זה הרי כאילו גם הוא פיצ׳ר בבתי הספר, אתם בטח מכירים את זה. דרך אגב, אני הייתי אמא הליקופטר, כי אני פחדתי שיקרה לבת שלי מה שקרה לי, וכל שבוע הקראתי סיפור לילדים בכיתה, מכיתה א׳ עד כיתה ו׳ ביום שישי במקום המורה. ועל זה אני יכולה להגיד, כאילו, אתן לא יכולות לעשות את זה בספרייה, כי בספרייה זה אורחים מזדמנים. הכיתה לעומת זאת, הם שם שבויים בסיטואציה, אין מה לעשות, זו אותה כיתה, הם מגיעים לבית ספר, שם אפשר לעשות את זה. וכל הילדים מספרים למנהלת ולצוות החינוכי את מה שהזאבים עשו להם. זה החשיפה הגדולה של הזאבים. ברגע שכל הילדים המבועתים האלה, שאף אחד מהם לא העז להגיד משהו, פתאום כאילו מבינים שכן, אם הוא – גם אני יכול, ואם היא, אז גם אני יכולה, אוקיי? והנה הסוד הוא בספרים. זו סיטואציה של ללה: "נכנסנו לחדר הפצפון שלי שיש בו רק מיטה (עם מיטה נשלפת בשביל סבתא), מדפייה שאבא הכין לי מארגזי עץ," אנחנו אלתרנו רהיטים, אתם לא מבינים עד כמה ,עד היום אני עושה את זה.אני נורא אוהבת את זה. "שולחן ושטיח חום ומרוט כמו פרווה של עכברוש – איכס. י"ש לך אפילו יותר ספרים ממיריי!" התפעלה שיראל כנגד כל הסיכויים. הצצתי מהר, במירה, שידעתי כמה היא שונאת את השם הצרפתי שלה. היא החזירה לי מבט מתנצל, אבל לא אמרה כלום. שיראל לקחה מהמדף את "כלבם של בני בסקרוויל", התיישבה על הפוף בפינה והתחילה לקרוא." עכשיו, מי שאוהב את "כלבם של בני בסקרוויל" הוא יכול כמו שאמרתי לכם להיות עם ירוק עם קרניים של צבי עם נצנצים, הוא יכול להיות כל דבר. בשנייה שאתה נכנס למועדון הזה, אתה אף אחד לא רואה איך אתה נראה, באיזה קול אתה מקריא את הספר שלך. תסתכלו במועדוני קריאה של ילדים באינטרנט ברשתות, כי הילדים הקוראים יש להם קבוצות קריאה. דרך אגב, הם מה זה נכנסים לפרטים, הם כאילו, דו״ח ילדים. תדעו לכם שבתור מאיירת, אני איירתי פעם ספר של שלמה אבס שתיאר דרקון עם שלושה ראשים, ואני איירתי בטעות מוחלטת ארבעה אנשים, והגיע ילד עצבני כולו עם הספר לדוכן שחתמתי בשבוע הספר, ואמר: סליחה! הייתי בטוחה שהוא רוצה שאחתום, הוצאתי את עט החתימות המהודר שלי, והוא אמר לי: סליחה, את עשית טעות! אמרתי לו: אה? והוא אמר, והוא פותח את הספר בעצבים: "שלושה ראשים, את ציירת!" את ציירת אותו! ארבעה!" אז כאילו בלי לחשוב על זה יותר מדי, זה כוח-על של מאיירים, לקחתי את עט החתימות שלי, ציירתי לו ראש נוסף, לדרקון, והילד יצא מבסוט. ומה שזה רק אומר, זה שאני והוא חברים, באותו מועדון. אני בתור מבוגרת והוא בתור ילד. זה לא משנה. את "כלבם של בני בסקרוויל" מי שאוהב את הז׳אנר, הוא מאחד את כולנו. ואגב, אני חייבת להגיד משהו על ספרים. אני ממש תכף מסיימת.
זו סבתא שלי. זה בחגיגת... סבתא שלי דיברה עברית הרבה לפניי. היא למדה בגימנסיה עם לאה גולדברג. לאה גולדברג כבר עלתה לארץ בשלב הזה. אתם רואים 1931 המשתתפות במחזה של י׳ ליבשיין בגימנסיון העברי בקובנה. שני הסבים שלי דיברו עברית, בעצם אנחנו מגיעות מהתרבות הזאת, זה חלק מהקטע ,ואחד הדברים שאני שמתי לב, שספרים שנכתבו לפני שהדור שלי נכנס לכתיבת ספרים על העלייה שלנו, על העלייה שאחרינו, הוא שספרים שנכתבים על עלייה ועל קליטה על ידי סופרים שהם לא עולים, זה נורא בולט לנו בעין. אנחנו מיד רואים את הצרימה ואת הזיוף, וזה כולל ספרים כמו "המצחיקה עם העגילים" שכולם נורא אוהבים. אנחנו מרגישים את זה. זאת אומרת, אני חושבת שיש ז׳אנר כזה בארצות הברית שאומר שיש ספרים כאלה, על בעיות, חוויות צריכות להימסר על ידי הקולות האותנטיים שלהן. אני לא מסכימה עם זה במאה אחוז כי קארל מאי קיבל עיטור מהאינדיאנים על זה שהוא סיפר את הסיפור שלהם כל כך טוב בספרים שלו, והוא היה גרמני שישב בגרמניה ולא היה בארצות הברית פעם אחת. אבל אני עדיין חושבת שיש בזה משהו. אני לא יכולה לכתוב את העלייה האתיופית, למרות שיש לי ילד אתיופי בספר, שהזאבים מנסים לרחוץ לו את הפנים בטקס השפלתי כזה. אני יכולה לכתוב את הקול שלי, או-קיי, והאותנטיות הזאת היא חשובה ויש משהו טיפה מתנשא בניסיון לכתוב את הקול שלנו על ידי סופר שהוא לא אנחנו. אבל כנראה שבשנים ההן עדיין לא בשלנו, לא הגענו לרמה הראויה הזאת, עוד לא הפכנו לסופרים. העבודה המתמדת על יכולת ההכלה של המערכת, אתם יודעים. כאילו בחו״ל, אני הייתי הרבה בכנסים, ייצגתי את ישראל המון בירידי ספרים ברחבי העולם. שלחו אותי מטעם משרד החוץ, להמון בתי ספר לדבר עם הילדים על המקצוע שלי כמאיירת, ואני ראיתי בתי ספר בהמון ארצות שבהן יש המון הכוונה להכלה, שחוגגים את כל החגים של כל הילדים מכל התרבויות מכל הדתות, ושמספרים על ה... הם פשוט פותחים את זה. מה שקורה אצלנו זה ששמים אותנו במה שנקרא כור היתוך. כור היתוך, זה החזון של בן גוריון שאגב, התפוצץ לנו יפה מאוד בפנים, במה שנקרא השד העדתי. זה אומר שאנחנו לוקחים ילדה כמו ליאוריצ'קה גרוסמן, שבאה מבית כזה, אוקיי, כאילו ההורים שלי, הסבים שלי, למדו בגימנסיה בקובנה, לסבתא שלי מהצד השני היא בת של רב, אוקיי, שחגגנו את חגי ישראל זה, ולא מספרים כלום על התרבות שלנו, מאיפה באנו, ואגב, ברית המועצות מחולקת להמון ארצות. ידעתם שיהודי בוכרה זו קהילה יהודית של אלף שנים, שהם כאילו מגירוש בבל פחות או יותר? אני יכולה להרחיב כמעט על כל קהילה. פעם אני עשיתי פוסט עם מאכל ספציפי לכל קהילה של ברית המועצות. אז ברית המועצות וכולנו היינו פה רוסים. זה איך כור ההיתוך. אנחנו רוסים, אבל אני לא רוסי, אני יהודייה ליטאית ישראלית, אוקיי? והספר שלי חתום בשמי המלא בפנים, ובחוץ כתוב ליאורה גרוסמן שזה השם המקצועי שלי גם, אבל בפנים כתוב ליאורה אלכסנדרובנה גרוסמן, שזה השם של אבא שלי נכנס בפנים, אלכסנדרובה זה הבת של אלכסנדר, ואני כאילו, כן, השד העדתי שלי טועה, אבל החוויה שאני מספרת לכם היא נכונה, לכל הילדים, מכל, לפי דעתי, המון המון ילדים כתבו לי שזה האמת שלהם, ילדים ישראלים למהדרין וילדים רוסים וילדים מכל מיני תפוצות.
אז כן, אז קודם כל שימו לב, ואני ניסיתי לשחזר קוקושניק רוסי ,זה הכתר הזה, ומצד ימין זה הכובע המזעזע ביותר בעולם, סבתא שלי כובענית והכריחו אותנו ללבוש את זה עד כיתה ג׳, אתם מבינים מה זה? תסתכלו, תסתכלו על זה. זה משולש! זה משולש! אני לובשת משולש על הראש! כמה נורא אפשר להתאכזר לילדים. סבתא שלי לא הבינה... ואז הגיעה דנה בזק, הבת של הטייס מהכיתה שלנו, אבא שלה הביא לה מאמריקה כובע טניס. אתם יודעים מה זה כובע טניס יחסית לכובע טמבל ?יש לו שוליים! דרך אגב, באמת כאילו אנחנו עובדים עם זה בשדות, כן, כאילו, איפה השוליים? מה מגן לנו על הפנים מהשמש? מי שהמציא את זה פשוט היה גאון הדור! איך להפוך את כולם למכוערים במידה שווה. כור היתוך! וכובע הטניס הוא כאילו כאן עגול, הוא מתלבש על הראש, ואז אני לא יכולתי יותר זרקתי את זה לפח למרות שזה היה חובה להגיע עם זה לטיולים, והלכתי לסבתא שלי ואמרתי לה, וסבתא ישבה ותפרה לי ביד כובע טניס, זה לא נראה בכלל כמו הכובע טניס של דנה בזק, זה נסמך על התיאור שלי ברוסית. וזה כן, איך נראה את כובע טניס. היה לזה שוליים הרבה יותר רחבים... היה לי את הכובע הזה המון המון שנים. זהו, אני רוצה להגיד לכם תודה שנתתם לי כל כך הרבה זמן.