הרצאה שניתנה בכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער: "הופכים דף", תשפ"ה 2025, באמצעות ZOOM
המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, 8.4.25
ד"ר רננה גרין-שוקרון: דברי פתיחה
רננה: בתחילת המלחמה פנו אליי ספרניות מספריות שונות בשאלה מה להציע לילדים לקרוא בתקופה הזו. התלבטנו: האם ילדים זקוקים לספרים על מלחמה? על פחד ודאגה? על מוות, אבל ושכול? על התמודדות עם קושי וסכנה? ואולי הם זקוקים דווקא לסיפורים הומוריסטיים שיעלו חיוך, או לסיפורי קומיקס שלא ידרשו ריכוז ממושך, או שמא לספרי פנטזיה וסיפורים דמיוניים שינתקו אותם מהכאן ועכשיו ויעבירו אותם למקומות אחרים?
תהינו אם זה הזמן להמליץ על סיפורים ביוגרפיים המתארים דמויות אקטיביות, לוחמות, מובילות, מנהיגות, שחוללו שינוי חברתי ויעוררו השראה. חשבנו גם על ספרים שבמרכזם אנשים טובים שמתנדבים ללוות את גיבורי הספרים השרויים במצוקה. לתמוך, לעזור, לקלוט, להכיל, לארח, לפתוח את ביתם, לשקם, ולחזק את האמון, התקווה והביטחון בטוב שיש סביבנו ובאפשרות להתחיל התחלות חדשות.
חשנו שיש צורך בסיפורים עם סוף טוב, המתארים ניצחון, התגברות, מציאת כוחות; סיפורים המעניקים נחמה ואופטימיות. ילדים ישבו בממ"דים ובמקלטים, משפחות ישבו סגורות בבתיהן, מול מסכי טלפון, מחשב וטלוויזיה. ספרים שימשו להפוגה מהמתח, העניקו טעם של חיים נורמליים, סיפקו אפשרות לחוויה מרגיעה, מקרבת ונוסכת ביטחון...
ועם זאת, כשפתחנו ספרים ותיקים וחדשים גילינו ברבים מהם מילים וביטויים המייצגים את הקונפליקט והמאבק בין טובים לרעים; מילים שנטענו בהשראת המציאות בזיכרונות ואסוציאציות קשים ועוררו בנו אי נוחות. מילים כמו: חטיפה, שבי, מאסר, מנהרות, מפלצות, רצח, קולות פיצוץ, בתים הרוסים או ביטויים כגון "ופתאום נפרצה הדלת ו..." ועוד ועוד... לא תאמינו בכמה ספרים המילים והביטויים האלה נמצאים. התלבטנו - האם נכון לתת לילדים לקרוא ספרים שעשויים להזכיר להם את תמונות ותיאורי הזוועה? ואולי דווקא הקריאה על נושאים כאלה במסגרת המרחב המוגן שבתוך הסיפור תאפשר עיבוד וטיהור של החוויות מהמציאות? האם אחרי שהרע מכול התרחש במציאות, הגבול המגן בין הבדיון והמציאות לא התערער?
בכלל לא היה ברור אם ילדים (ומבוגרים) יכולים ורוצים לקרוא בתקופה הזאת. נדמה לי שבסופו של דבר, אין תשובה אחת הנכונה לכולם, כשם שאין חוויה אחת המשותפת לכולם באותה הצורה. וכמו בימי השגרה יש המעדיפים סוגה אחת ויש הנוטים לסוגה אחרת, יש רגישים יותר ויש חסינים יותר, ויש עניין של טעם אישי ואופנה. ספריות שנפתחו ענו על הצרכים וסיפקו בית חם, מרחב מרגיע ומנחם, ספרים ופעילויות למפונים ולמי שנשארו בבתיהם, למי שהתגעגעו ודאגו לבני המשפחה המגויסים או למי שאיבדו קרובים. הספריות ממלאות גם כיום תפקיד בשימור הזיכרון של אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה בהיותן בתים לספרים הרבים הנכתבים בנושא זה להנצחה, תיעוד ועיבוד.
אחת התופעות המרגשות והמרתקות הייתה התגייסותם של סופרי וסופרות הילדים שאספו תרומות של ספרים, מיינו וארזו אותם ודאגו שיגיעו אל הקוראים שאיבדו את בתיהם ואת ספריותיהם. הם לא הסתפקו בכך ויצאו מיוזמתם להיפגש עם ילדים במקלטים, במלונות, בבתי חולים, בבתי ספר מאולתרים ביישובים שקלטו משפחות מפונים במרכז, בירושלים, בים המלח ובאילת. הסופרות והסופרים הם אמנם מבוגרים זרים לילדים, אבל גם מוכרים באופן כלשהו, דרך ספריהם. האם ילדים מעוניינים לפגוש אותם כי הם מתעניינים בתהליכי הכתיבה? או אולי כי יש להם תחושה שהם מבינים ילדים כי הם כותבים על עולמם ומנסים לבטא את נקודת מבטם?
כאשר המשוררת והסופרת לאה גולדברג פירטה את עקרונות הכתיבה האמנותית לילדים היא ציינה את חשיבות היחס הכן והרציני לנושא, את הכתיבה האמנותית, את העלילה המרתקת, הסוף הטוב, ההומור וסיפוק הדמיון, והדגישה את הצורך של הכותב לילדים לזכור היטב את ילדותו כחלק מהבנת נפש הילד. לכך הוסיפה את הצורך לומר לילדים את האמת, כפי שתיארה בספר "בין סופר ילדים לקוראיו", בו כינסה מדבריה החוקרת לאה חובב ז"ל (ספרית פועלים, 1987, עמ' 86), ואני מביאה מדבריה: "'האם זה היה באמת?' – זוהי השאלה הראשונה, החשובה ביותר, שילדים בני שש עד תשע פונים בה אל כותב סיפורים. הסופר, הנפגש עם קוראיו הקטנים, צריך להיות מוכן מראש להשיב עליה; והתשובה לדעתי, ככל תשובה שמשיב מבוגר לילד, צריכה להיות אמת לאמיתה. ואכן, אם הדברים 'לא היו באמת' עלינו לדעת, שהתגובה הראשונה של הילד – תהיה אכזבה."
אמירת אמת, הקשבה, דיבוב ושיחות על המציאות, על רגשות, על מחשבות ועל ספרים וקריאה הביאו את הקשר הייחודי הזה בין יוצרי ספרות הילדים לקוראים בתחילת המלחמה לשיאו, והעניקו לילדים הפוגה מהמתח ומהפחד והזדמנות לפרוק ולבטא את אשר על ליבם.
גליה עוז – סופרת ילדים, תסריטאית ובמאית סרטים תיעודיים, שכתבה ספרים לגיל הרך כמו "אדון שמחה וששון" ו"מתי כבר החתול שלי יאהב אותי?" וחיברה את סדרות הספרים המצליחות והאהובות "שקשוקה" ו"מייקי" שעובדו גם לסדרת טלוויזיה שזכתה השבוע בפרס האקדמיה. גליה, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2012 הייתה בין הסופרות שלא חיכו לקריאה ויצאו מתחילת המלחמה להיפגש ולשוחח עם ילדים ברחבי הארץ, זאת בהמשך למפגשים הרבים שקיימה לפני המלחמה וממשיכה לקיים עם ילדים בבתי ספר וספריות גם בימים אלה. גליה בחרה לקרוא להרצאתה "קריאה היא צורה של חופש: מפגשים עם ילדים אחרי 7 באוקטובר".
גליה עוז: קריאה היא צורה של חופש: מפגשים עם ילדים אחרי 7 באוקטובר
כשפרצה המלחמה, ההלם היה כמובן מוחלט. בתי ספר, ספריות – הכול נסגר, כמובן. כל המפגשים שהיו מתוכננים התבטלו, ובאופן ממש מידי התחלתי לנסוע לכינוסים, למקומות פינוי של המפונים מכל הארץ, מהצפון ומהדרום. התמונה הראשונה שאתם רואים צולמה כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר בקיבוץ שפיים, שם אני יושבת עם ילדים שפונו מכפר עזה.
באחד המפגשים אני זוכרת מפגש עם עובדת סוציאלית שגם היא חוותה כל מיני דברים בשבעה באוקטובר ופונתה מהבית, ואני באתי לדבר עם ילדים, ודיברנו באופן מקודד, כלומר, בלי להגיד הכול, כי הילדה שלה עמדה לידה, ילדה בגיל בית ספר יסודי, והייתה לי איזו תחושה שהילדה מסתכלת עלינו ושלא משנה כמה אנחנו מנסים לא להגיד לה, היא בכל זאת שומעת ויודעת. ואז קלטתי והבנתי, הנה התמונה שביקשתי להראות, זו תמונה שצולמה ב-13 באוקטובר 2023, ממש כמה ימים אחרי הטבח, וכאן יש ילדים שפונו בעיקר מכפר עזה, ואנחנו נמצאים כאן במדשאות של קיבוץ שפיים.
בשיחה עם אותה עובדת סוציאלית אני זוכרת שראיתי את הרצינות שבה הילדה מסתכלת עלינו ואמרתי לעצמי, הם רק בכאילו לא מבינים. בעצם, הם מבינים, דרך כל הפילטרים וכל המסננות, כל מה שאנחנו אומרים או לא אומרים להם, הם מבינים. כי האווירה הייתה כל כך סמיכה וכבדה מרוב אבל ומרוב חרדה, וכולם כל כך ניסו להבין בכוח מה קורה שאי אפשר היה לבודד את הילדים מהדבר הזה, וזה דבר שהבנתי ממש מיד בימים הראשונים, לא שידעתי לפתור את זה.
באמת, האתגר היה מאוד גדול גם לדבר על ספרים, וכמו שרננה אמרה קודם, הספרים היו טריגרים. בספרים היו צער, בספרים היו חטיפות, בספרים היו אסונות, בספרים היו אנשים ממש רעים, וכאילו כמעט כל מה שאמרנו היה סוג של טריגר. נבהלנו מעצמנו, אני חושבת, והבנתי ששבעה באוקטובר באמת משתקף בפנים של ילדים כל הזמן, גם כשהם משחקים וגם כשהם משתובבים וגם כשהם לכאורה לא מקשיבים לנו, הם כל הזמן נמצאים בעצם בתוך הסיטואציה ובתוך הסיפור.
בשקופית הבאה, זה צולם בקיבוץ שדות ים, ושוב עם ילדים. שם פונו ילדים מקיבוץ זיקים. בהמשך, באילת ביקרתי כמה פעמים. באילת הקימה המנהלת אילנה פלד, במקור מקיבוץ ניר יצחק, בתנאים מאוד מורכבים בית ספר. תמונה זאת מאוד יקרה לליבי כי אנחנו פה מתחבקות עם כל הציוד שלה – בית ספר במבנים שהם בכלל לא מבנים אלא אוהלים של החברה להגנת הטבע ליד ים סוף ושם למדו ילדים שפונו בעיקר מהעוטף - מושבים וקיבוצים. ושם קלטתי את השפה המיוחדת של הילדים המפונים, למשל, כשהם משחקים "תופסת מחבלים", יש דבר כזה "תופסת מחבלים", הצעקה היא "מחבלים באים!" ואז כולם כמובן בורחים, או שהקללה ששמעתי שמקללים זה "שיחטפו את אבא שלך לעזה", וכשילדות שיחקו ב"קווה קווה", שזה המשחק אוריגמי, אתם בטח זוכרים על מה אני מדברת, שנפתח בכל מיני צורות, אז בכל קיפול ראיתי שכתובים מסרים כמו: לברוח; לפחד; אימא'לה; פחד, וכשדיברתי על זה עם הצוות שם אז בעצם הם אמרו, תשמעי, זה דבר שכולנו נורא מרוצים ממנו, כי זה אומר שהילדים מעבדים. הם מתמודדים עם החוויה, מעבדים את מה שהתרחש.
בצפון, במכללה בצפת, פינו אליה ילדים מסאסא, כל מי שלמד בבית הספר בסאסא, ממש על הגבול, והרבה מאוד יישובים באזור שלמדו בסאסא, וחלקם אפילו לא פונו מהבתים שלהם אבל לא יכלו לנסוע לבית הספר בסאסא, כולם באו לאיזה מכללה בצפת, וגם לשם הגעתי, ובית הספר "נוף הרים" עם השם הפסטורלי, ואמרו לי, הבאתי ספר במתנה ואמרו לי טוב, תחתמי לנו, אז אמרתי: למי לחתום? אז אמרו – "נוף הרים", ואז הילדה שאתם רואים כאן בתמונה, ועומדת לידי אמרה לי: תכתבי "נוף פצצות". היא בעצם צודקת. הנוף שהיה אפשר לראות מסאסא בתקופה שבה זה קרה היה פשוט נוף אמיתי של פצצות.
האמת, ככה חשבתי אחר כך, מוצאת דרכים להתגנב בעצם ולהנכיח את עצמה, כמה שאנחנו לא מנקים ומפנים ומאפשרים לילדים כאילו איזה מרחבים סטריליים ושקטים. אני זוכרת כמה האמת הדרמטית, המקאברית לפעמים, המפחידה, היא פשוט הייתה מוצאת דרכים להיאמר. היא מצאה ביטוי בעצם אצל הילדים. לפעמים הם היו חולמים יותר מהרגיל, לפעמים הם ביקשו חיבוקים, לפעמים הם שאלו שאלות מאוד באינטנסיביות, לפעמים היה להם מאוד מאוד קשה להתרכז וזה דבר שחשבתי עליו הרבה, כולל באמת התחושה שהספרים היו באמת שמיכה קצרה מדי. זאת אומרת, מה שהיה כתוב בספרים לא היה תמיד מספיק בשביל לכסות את האירוע הזה שהוא היה בקנה מידה גדול מאוד. היה בקנה מידה תנ"כי, האירוע הזה.
... אז אמרתי כמה ספרים הם טריגרים. אז גיבורי "האריה, המכשפה וארון הבגדים", בטח כולם זוכרים, פונו מלונדון, בתקופת ההפצצות, בתקופת הבליץ, כי בעצם אנשים מתחת חיו מתחת במטרו, באנדרגראונד, מתחת לאדמה. ב"בילבי", מי שניסה להקריא את "בילבי" זיהה ששני נוודים נכנסים לבית שלה בלילה, מנסים לגנוב לה את הזהב. היא כמובן משחקת איתם. היא בהתחלה מראה להם שהיא הרבה יותר חזקה; בסוף היא משחקת איתם ורוקדת איתם ומכינה להם אוכל. אבל בעצם זה כמעט נראה כמו משהו שגם עוד יותר בעידן התקינות הפוליטית, ועוד יותר במלחמה, כמעט אי אפשר להקריא. וככה הרבה ספרים הפכו להיות בעצם טריגרים.
אנחנו נעבור לשקופית הבאה ונראה מי עזר מאוד בתקופה כזאת, ופה אנחנו מסתכלים מחוץ לכיתת לימוד בקיבוץ שדות ים שקלט מפונים בעיקר מקיבוץ זיקים, אבל גם מהצפון, גם מאשקלון, גם מקריית שמונה. ככה נראה, בעצם רואים באופק את הים, ככה נראה אזור קיבוץ קטן מאוד שקלט הרבה מאוד מפונים. ממש קיבוץ שקלט עוד קיבוץ שלם ועוד הרבה מאוד מפונים, ועם הקשיים של הילדים להתרכז, באמת גילינו שכלבים – כלבים של קיבוץ שמסתובבים כמו שאתם יודעים, חופשי בקיבוץ - היו לפעמים משענת יותר טובה מספר. פשוט יצאנו איתם החוצה וראיתי איך הם מחלקים אהבה לילדים באופן חסר תנאים. ובאחד הימים כשבאמת היה קשה להתרכז יצאנו והקפנו את הכלב הזה שאתם רואים פה בתמונה ואמרתי לילדים: תשמעו, אתם יכולים לתאר אותו בכל מילה שאתם רוצים, אבל אל תגידו לי את המילה כלב. תגידו עכשיו כל מה שאתם רואים בעיניים. ואני זוכרת את התשובות: אהבה; מתיקות; שעיר; בהיר; אף שחור; קסם; הצלה; לב; ושוב פעם לב. אז באמת כלבים עשו עבודה יותר טובה וכאשר הצלחתי לחזור לספרים, כל הזמן היו ספרים כמובן, אבל הכלבים היו – כלב הוא סוג של כמו משענת רגשית, כמו ספר - גיליתי שספרים על טיפשים וגוזמאים וחולמים - הפכו להיות ספרים עם אחוזים גבוהים של חום והומור. הצליחו לתפקד כמו כלבים.
כאן אנחנו עוצרים פה לראות את ההקדשה שכתבתי אז, היום היא נראית לי מאוד עצובה, כתבתי על אוקטובר שעדיין לא הסתיים, אתם רואים זה היה בנובמבר. אוקטובר כמו שמי היה יכול לדמיין, עד עכשיו אוקטובר ההוא לא הסתיים ואנחנו כבר ב-2025.
אז חזרנו לספרים של הגוזמאים ושל המשוגעים, של החולמים ושל המגזימנים. הברון מינכהויזן יכול לירות את עצמו מכדור של תותח, מקנה של תותח, כשהוא רכוב, כמו שאתם רואים בתמונה המקסימה הזאת שמצאתי ואני לא יודעת מה הקרדיט שלה כי תמונה בעצם עתיקה שמצאתי ברשת, כשהוא רכוב על קנה של תותח לרגל במחנה של האויב כמו שאתם רואים, להספיק לראות את הכול, לרשום את הכול בזיכרונו, לקפוץ ברגע המתאים על הכדור הנגדי של התותח שמגיע בחזרה הביתה, ולחזור הביתה וכמובן לנחות בשלום. תשימו לב לברק הגאוני הזה של הגיבור הזה שהוא בעצם סוג של כטב״ם אנושי. זה נכתב לפני מאה שנה, כן? כטב"ם אנושי שעוסק במשימות של ריגול, במשימות מלחמתיות. שימו לב לשמחה ולזחיחות על הפנים שלו - זה מאפיין את כל הגוזמאים, את כל הגיבורים האלה הגדולים מהחיים, את הטיפשים החכמים האלה.
וזה מה שהפך לדעתי את הספרים האלה לכל כך מרפאים, נגיד ככה, בתקופה של מלחמה. הייתה גם תקופה שלימדתי את הילדים של רמת גן סדנה קבועה שלי בזום באותה תקופה, פשוט לא הפסקתי ללמד כי זה לא היה בספרייה, ואני זוכרת כמה חזק היה "הברון מינכהויזן" וכמה היה חזק גם "חכמי חלם". וכאשר "חכמי חלם", והנה האיור הנפלא של דני קרמן. חכמי חלם סובלים ממחסור בעתודות קרקע, כל מה שהם צריכים לעשות זה לגייס את הציבור לדחוף את ההר, חזק, כי הוא עומד בדרכם וכאשר הם מצליחים לדחוף את ההר אז הם ישיגו יותר נדל״ן, כמובן, יהיה להם יותר מקום. אז כמובן זה שהסיפור מסתיים בזה שהם דוחפים ודוחפים ודוחפים וחם להם והם מורידים את המעילים, את הבגדים העליונים, וחבורה של גנבים עוברת שם וגונבת להם את הבגדים, ואז הם מסתכלים אחורה - אתם זוכרים את זה? ואומרים: וואו, כמה התקדמנו, אפילו לא רואים את הערימה של המעילים... זה כמובן לא מפריע להם להיות גאים בחוכמתם, והם כמו הברון מינכהויזן וכמו כל החכמים הטיפשים הספרותיים, בעצם מאפשרים לנו לנשום יותר עמוק בתקופה שבה, תחשבו על זה מבחינת הילדים – עולם המבוגרים בעצם הכזיב באיזשהו אופן. אי אפשר לסמוך. לא ממש אפשר לסמוך על המבוגרים ועל חוכמתם. חוכמתם היא באמת מוטלת בספק. במקום לחשוב את הדבר הזה שהוא קשה והוא בלתי נסבל, אנחנו מארגנים לנו ארגז חול. ארגז חול הוא הספרים. בארגז החול תקשיבו טוב, מותר לבלגן וללכלך ולפשל ולהיות טיפשים ולעשות נזקים אמיתיים בסביבה מוגנת. זה מה שהספרות נותנת. היא נותנת לנו סביבה מוגנת שבה אנחנו יכולים לבלגן ולהרוס ולהשמיד ושום דבר בעצם לא קורה.
אני מזכירה לכם גם את הסיפור שאין לי שקופית אליו בזה שהם ניסו לתפוס את הירח בתוך גיגית – גם זה אחד הסיפורים המקסימים. ושימו לב גם לעניין הזה שלחלמאות אין תג מחיר. זאת אומרת, כמה שטויות ודברים איומים שנעשה - שלא כמו במציאות שהמחירים הם איומים - הטיפשות של החכמים האלה הספרותיים היא מתגמלת. תמיד, מתי שתפתחו את הספר - חכמי חלם יהיו שם שמחים ומתגאים והברון מינכהויזן זחוח מרוב אהבה עצמית. זה דבר שכנראה הנפש מאוד מאוד צריכה אותו בתקופה כזאת. זה גם איזו תמימות כזאת, נכון? תחשבו על הברון מינכהויזן איך הוא מושך את עצמו בשערות ראשו ומוציא את עצמו מהביצה וכמובן גם את הסוס שלו, וזה בעצם מה שכולנו רוצים בזמנים של משבר. אגב, גם סלחנות כלומר, הספרים האלה מאפשרים לנו לתרגל סלחנות כלפי הטיפשות האיומה שלנו בעולם האמיתי.
ואנחנו עוברים לדוד אריה, למינכהאוזן המקומי שלנו, ינץ לוי כתב את הדוד אריה כמין ברון מינכהאוזן, פה אנחנו רואים את האיור של יניב שמעוני, אתם רואים אותו נתפס על ידי אנשי השוקולד באחד ממסעותיו, ולא סתם הם תופסים אותו, תסתכלו: כמו שתופסים ציד, כמו מי שהולכים לצלות אותו על מדורה. זה עולם שהוא מלא בשוקולד וגמלים, ומאוד נגיד אקזוטי, וכאשר הוא מגיע למלך השוקולד, מסתבר לו שהקינוח האהוב על מלך השוקולד, שאוכל כמובן הרים של שוקולד ודובדבנים וקצפת, אבל הקינוח האהוב עליו הוא אצבעות אנושיות. והדוד אריה מבין שהוא עומד להפוך, שהאצבעות שלו הופכות או עומדות להפוך להיות קינוח למלך הזה, ובתבונתו הוא מציע לו צנצנת של מלפפונים חמוצים שיש איתו, והוא משכנע אותו שמלפפון חמוץ זה קינוח הרבה יותר טוב ביחס לאצבעות אנושיות. וככה הוא מצליח, ככה הוא שורד בעצם, ובסיפור שבא אחריו, אם אני לא טועה, תופסים אותו ומחליטים לעשות ממנו שניצל. אבל אותו דוד אריה מופלא בכישרון הסיפור שלו מצליח לשכנע את המשפחה של המפלצות לא לטגן אותו כשניצל אלא להשאיר אותו כמספר סיפורים, כי כמספר הוא יותר טוב מאשר שניצל. ושימו לב שגם כאן המילים על הן סוג של מחסה, המילים הן סוג של חבל הצלה, בזכות המילים אנחנו יכולים להינצל.
אבל תראו עד כמה הסיפורים האלה, המצחיקים, המגוחכים, התמימים שהבאנו עד עכשיו, תראו, כמה כביכול, אסונות או זוועות, אבל באופן מאוד מאוד מוסווה, הם מביאים לעולם של הילדים... תחשבו איך הסיפורים כמו שקף צבעוני מונחים על המציאות, תחשבו על המציאות הקשה, האיומה והמדממת, והסיפורים האלה מונחים עליה כמו שקף צבעוני, כלומר, הם הופכים אותה באמצעות פילטר זוהר, צבעוני, מקסים, למצחיקה, לנסבלת, למרגשת, אנחנו יודעים שיהיה בסדר בסוף, ולכן אנחנו יכולים לסבול בעצם מופעים של בן אדם רוכב על פגז ועלול להתפוצץ מעל מחנה אויב, טביעה, טיגון כשניצל, כל מיני מופעים של קניבליזם וכן הלאה. כל הדברים האלה, חטיפות, כל הדברים האלה, הם בעצם מצחיקים, ויותר ממצחיקים, הם בעצם רצויים בגלל שהם מתרחשים בסביבה מוגנת שעושה סובלימציה לכל הדברים האלה, והכמעט אסון הופך להיות משהו שבאופן מוזר מנחם אותנו.
שימו לב שאין באף אחד מהסיפורים האלה קריאה לפעולה ואין בסיפורים האלה מוסר השכל, רק איזשהו דגדוג של שריר מנומנם בין המצפון ללב. הסיפורים האלה יגרמו לנו לחשוב, הם יגרמו לנו לדמיין, הם יגרמו לנו לפעמים לבקר את המציאות, אבל הם לא קוראים לנו לפעול. ובזה יש משהו מאוד יפה כי הוא משאיר חופש. הכותרת של ההרצאה שלי היא בעצם "קריאה כצורה של חופש", ואני מאוד אוהבת ספרים, לא משנה אם הם פנטסטיים או ריאליסטיים, שמשאירים הרבה חופש לקורא; שיש חופש לחשוב, להזדהות, לבקר, להתחבר, או להתרחק. ולפעמים גם וגם. אתם יודעים, ספר שאתם פותחים אותו היום, תפתחו אותו בעוד שנה, ידבר אליכם לפעמים בשפה אחרת לגמרי.
ב"שקשוקה" שלי, בכל חמשת ספרי שקשוקה הגיבור אביב. באיור של תמר נהיר ינאי הגיבור אביב, זה הילד בצד ימין, הוא בעצם מין מספר סיפורים כזה שהם לא כל כך שמים עליו. הם צוחקים עליו הילדים. הוא גם מגמגם אז יותר קל לצחוק עליו. ובספר הרביעי הוא ממציא סיפור על בצלים סגולים שנפלו לתוך מעיין בכפר קטן, ושימו לב: כל מי ששותה מים מהמעיין עם הבצלים הסגולים לא יכול יותר לחשוב מחשבות רעות על אף אחד. זאת אומרת אנשים ששותים מים מהמעיין הזה, זה בעצם מעיין הטוב, הם נהיים לגמרי טובים. כל המריבות נפסקות, כל הקונפליקטים. אבל בסיפור של אביב, יש אנשים בכפר שמסרבים לשתות מים מהמעיין עם הבצלים הסגולים, עושים דווקא ומוציאים לשון לאנשים, למה? וזאת השורה התחתונה של אביב, כי אי אפשר שהכול יהיה טוב בעולם, וכאן אביב מגניב לנו איזה מסר הפוך, אבל הוא לא באמת הפוך, אלא אולי הוא כן דומה לכל מספרי הסיפורים והמגזימנים שאחריו, שאומרים אנחנו בעצם לא יכולים לצבוע את העולם באופן מושלם ולכן אנחנו מבליטים את החסרונות שלו באופן מצחיק או אפשרי.
עכשיו תראו, מה עשתה תמר לעומת כל המאיירים שראינו קודם, תמר לא ציירה את הבצלים הסגולים ולא את הכפר ולא את כל זה, את הדמיון, אלא ציירה בעצם את אביב ואת הילדים מקשיבים לו. ותראו כאילו הם בכלל לא מקשיבים לו, כי ילד אחד בכלל כאילו על המחשב ושתי הבנות כאילו חולמות או מתעסקות אחת עם השרשרת שלה, ויש משהו שאני נורא אוהבת באיור הזה כי זאת בעצם מלאכת ההקשבה של ילדים. כשילדים מקשיבים הם כל הזמן בפעולה, אם היו נותנים להם הם היו זזים, הם היו קופצים. יש לי סדנה שמתקיימת עכשיו כל שבוע בנהריה ויש ילדים שנכנסים מתחת לשולחן בזמן שאני מספרת ויוצאים בזחילה מהצד השני, ויש ילדה שעושה גלגלונים על השטיח של הספרייה בזמן שאני מקריאה איזה סיפור. ילדים צריכים ורוצים להקשיב לפעמים תוך כדי תנועה, תוך כדי משחק, אם נותנים להם, למשל בבית.
אני מוצאת שהדבר הכי מרפא, שהצלחתי לעשות בעצם מאז השבעה באוקטובר, וזה אולי הסיכום של כל הסיפורים שסיפרתי, היה לספר סיפורים באופן אמפתי. לספר סיפורים באופן אמפתי זה את ליצור סביבה שבה אני המספרת והילדים יושבים מסביבי והסיפור הוא כמו סוג של מדורה. כולנו מתחממים לאורו של הסיפור. כשאנחנו יושבים מסביב למדורה הזאת של הסיפור, כל אחד חופשי לחשוב מה שהוא רוצה, להרגיש מה שהוא רוצה, בעצם כל ילד חופשי להיות מה שהוא רוצה. גם תחשבו על זה, זו בעצם הבחירה שלנו. יש מהלך שכשאנחנו מקריאים סיפור בקול רם, בהמשכים, הוא מהלך מאוד דמוקרטי, הוא מהלך משווה, כי בעצם כשאנחנו קוראים אין ציונים, ואין מותר ואסור, ואין חשוב ופחות חשוב, כל ההיררכיות באיזשהו אופן מתבטלות. לאן שאני באה, גם בספריות גם בבתי ספר, אני באה בשליחות מיסיונרית גדולה של להקריא בהמשכים. מורות שעושות את זה אומרות שלפעמים הן קוראות עשר דקות ביום או פרק בשבוע ומדווחים על הטבה אני יודעת, ב well being הכללי של הכיתה. כי שוב, כי תחשבו על זה שהקריאה הפומבית, הקריאה הכללית, הקריאה הזאת שהיא משייכת את כולם אל הכלל, היא בעצם סוג של הרחבה של הבית.
אליכם כספרניות, אני מנסה לחשוב איך היה אפשר לפרוט את המחשבה הזאת לפרוטות יותר מעשיות. יש איזו מחשבה ששעת סיפור זה אולי לא רק לקטנים. המצב הזה שבו יושבים זה מצב קהילתי, זה מצב שקהילה פועלת בו, שיושב מבוגר ויושבים איתו ילדים ומקריאים, בהמשכים או באופן חד פעמי, או שירה. יש פה משהו שאילו אפשר היה בעצם להרחיב אותו אני חושבת שהוא היה מרפא, הוא היה מתקן, והוא היה משמח בזמנים המאוד קשים ומאוד עצובים שלנו .
אני אגיד עוד דבר אחד בהקשר הזה, וזה שבמשך שנים, באמת הרבה שנים עשיתי סדנאות כתיבה בספריות ציבוריות. וכבר הרבה שנים שהפכתי את הסדנאות לסדנאות שאני קוראת להן סדנאות קריאה ושיחה ומשחק, כי אני מוצאת שבעצם הילדים, קודם כל שילמדו לקרוא עוד לפני שהם כותבים, שקריאה היא בכל זאת אמנות די נכחדת, ובעניין הזה יכול להיות שאפשר להרים את הכפפה ולעשות הרבה מאוד מפעלים כאלה בספריות ציבוריות, שהם, הרבה מבוגרים, לא רק סופרים יכולים לקרוא עם ילדים, לפי דעתי, וזה ולהרחיק אותם גם מהמסכים, לקרב אותם אחד לשני לקרב את כולנו אחד לשני.