תמלול הרצאותו של עמית טריינין: אייר לי ילד – על איור ספרי ילדים

עמית טריינין: אייר לי ילד – על איור ספרי ילדים

הרצאה במסגרת הכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער תשפ"ג שהוקדש לנושא: "מרחוק ומקרוב בספרות הילדים והנוער", 26.12.2022, ב' בטבת תשפ"ג, המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, באמצעות זום, https://www.youtube.com/watch?v=M0lzTtYeABU (30 דקות)

 

רננה גרין שוקרון:

מהאיורים שליוו את ספרי השואה אנחנו עוברים ישירות אל ההרצאה של עמית טריינין המאייר. אני לא אקרא את הדברים שתכננתי לקרוא כדי להשאיר לו את הבמה, אני רק רוצה להציג אותו.

עמית זכה ממש לאחרונה בפרס בן-יצחק לאיור ספרי ילדים מטעם מוזיאון ישראל על האיורים שלו לספר מהר מהר שלא נאחר! מאת נתי בית, והוא מאייר של ספרים, עיתונים, מגזינים לילדים ולמבוגרים והוא מאייר גם לחברות ומשרדי פרסום. הוא מרצה לאיור במחלקה לתקשורת חזותית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל וראש תחום פיתוח קריירה בבצלאל. העבודות של עמית התפרסמו בארץ ובעולם והוצגו במוזיאונים, בתערוכות במוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון האסלאם בירושלים ועוד.

בין הספרים שעמית אייר: ספרים של דפנה בן צבי  – הצב מצב, והצב מצב בעמק רפאים, ספר השירים לקטנים הפוך על ענף מאת ערן צלגוב וספר שיוצא ממש בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פיג'מה – הקיפוד שאמר מה אכפת.

עמית, אנחנו נשמח לשמוע ממך על התפקיד המרכזי של מאייר, על פרשנות איורית, מה זה בעצם התפקיד של מעצב – כולנו יודעים שיש מאיירים לספרים, אנחנו לא בדיוק מבינים מה החלוקה בין מאיירים ומעצבים. אז הבמה שלך.

 

עמית טריינין:

צהריים טובים לכולם, תודה רבה על ההזמנה ואני מוסיף את התרשמותי מההרצאות המרתקות שהיו לפניי, שמח שנכנסתי קודם לשמוע. זה היה סיפתח כזה כמעט קשור ולא קשור למה שאני הולך לדבר עליו.

אז כפי שרננה הציגה אותי, אני רוב השבוע מאייר, והמדפים שאתם רואים מאחורה זה כי אני בבצלאל ויצאתי עכשיו בדיוק באמצע שיעור בבצלאל באיור, לסטודנטים בשנה רביעית כדי לדבר אתכם, ובזמן שהוקצב לי אני שמח בעצם לדבר (אשתף את המצגת, תעשו לי רק סימן שרואים).

רננה: רואים, אפשר לעבור למצב מצגת...

עמית: נתחיל מהתחלה. רגע, אני מגלה את כל הסודות...

בהרצאה שלי אתייחס באמת לכל הנושאים שרננה הזכירה, וזה: אייר לי ילד – על איור ספרי ילדים.

אז נתחיל מזה שבעצם איך ספר נולד? כמו תינוק. איך ספר נולד? יש לו לא מעט הורים, משפחה יחסית גדולה, והורים – הסופר או הסופרת שכותבים את הסיפור, והרבה פעמים המאייר או המאיירת הם גם הסופרים בעצמם. המאייר או המאיירת כמובן שמצטרפים בשלב השני, העורך או העורכת, והמעצב או המעצבת שמצטרפים לכל החגיגה המשפחתית הזאת שעובדת תחת כותרת אחת, בבית אחד שנקרא לזה ההוצאה או הוצאת ספרים.

בהרצאה שלי אני בוחר להתייחס להוצאה ספציפית וייחודית בשמי הוצאות הספרים וספרות הילדים בישראל וזו הוצאה חדשה. אני אתייחס לספרים שיוצאים, יצאו בהוצאה הזאת (אחר כך גם לעבודות שלי בהקשר), זאת הוצאת סשת שהיא הוצאה עצמאית לחלוטין, חדשה מסוגה, שעוסקת בפיקצ'ר בוקס (picture books) – אלה ספרים מאוירים שהעיקר בהם זו התמונה ולא הטקסט, שנועדו לילדים קטנים, והיא מביאה ספרות מתורגמת. זו ההוצאה היחידה שמתרגמת את הספר לשתי שפות – לעברית ולערבית, וכרגע רוב הספרים שהיא מוציאה אלה ספרים שיצאו בהוצאות אירופאיות. לדוגמה, הספר הזה, מה זה ילד מאת ביאטריצ'ה אלמניה, אנחנו רואים פה את העטיפה גם בעברית וגם בערבית, הם באים! מאת סילבי נמן ואלברטין המאיירת, סבא, שוב התבלבלת?! מאת ג'אני רודארי ועוד פעם באיורים של ביאטריצ'ה אלמניה.

וזה מביא אותי בעצם לשאלה של מהו בעצם תפקיד המאייר?

נתחיל ככה. אני אקריא רגע את הטקסט שלפנינו, מתוך הספר מה זה ילד שכתבה ואיירה ביאטריצ'ה אלמניה:

"ילד הוא בן-אנוש קטן.

הוא קטן רק לזמן קצר, אחר כך הוא גדל.

הוא גדל אפילו מבלי שיבחין בכך.

לאט לאט, בשקט, גופו מתארך.

ילד קטן אינו נשאר כזה לתמיד.

יום אחד הוא משתנה."

ככה למעשה ביאטריצ'ה אלמניה פותחת את הספר מה זה ילד, כשמה שבעצם אחד הדברים התפקידים המרכזיים שלנו כמאיירים ברגע שאנחנו מקבלים טקסט, זה לתווך אותו לילדים. לאפשר לילד איזושהי ראייה נוספת, במקביל לטקסט – לפעמים היא ראייה שהיא מקבילה לחלוטין למה שכתוב במילים; לפעמים היא מציעה הצעה נוספת. אבל קודם כול התפקיד המרכזי של מאייר – בניגוד לצייר – זה לא סתם המילה. מקצוע האיור בא מתוך התחום של איור, מתוך השורש אי"ר שזה מענק של פרשנות וביאור, לעומת צייר שלא מחויב לחלוטין בתיווך הזה לקהל יעד – הוא יכול לעשות מה שבא לו – אצל מאיירים זה קצת אחרת.

אנחנו רואים פה בעצם ילד שהוא לא מאוד מאוד חמוד, הוא מעניין, שמתקרבים אליו בזום מטורף באופן שבו היא מציירת, והאופן, הפעולה הזאת שכמעט כולנו עושים לילדים שלנו או עשו לנו כשהיינו ילדים –מודדים אותנו – היא גם פעולה מאוד מאוד מוכרת וגם איזושהי הצעה לילד מאוד ייחודי ויוצא דופן, יש כאלו שיחבבו אותו יותר ויש כאלה שיחבבו אותו פחות.

התפקיד הנוסף בעצם שלנו כמאיירים זה לייצר רגש כלפי הנושא המאויר. זאת אומרת שאתה לא תישאר אדיש. האופן שבו אנחנו יוצרים רגש כלפי הנושא המצויר יש לו קשת מאוד רחבה של אפשרויות. אפשרות אחת זה בעצם להגזים ולהקצין את הדימוי המצויר, כמו פה – הילד שמחטט באף – זה נורא נורא מצחיק ואני יכול לדמיין כאלה שיסגרו את הספר בדף הזה ויש כאלה שיחזרו אליו כל הזמן; ואנחנו יכולים להחליט ביחס לפלטה הצבעונית שבה אנחנו משתמשים אם אנחנו משדרים אימה או שמחה, אם אנחנו משדרים רגש, כפי שאמרתי, שלילי או חיובי, ואנחנו, התפקיד שלנו בסופו של דבר זה שבתוך הספר ירצו לעבור לעמוד הבא וירגישו איזשהו רגש שאנחנו אפילו בסמוי נכתיב אותו כלפי הנושא המצויר, ביישור קו עם הטקסט עצמו.

אני אקריא גם את העמוד הזה כי אני פשוט נורא אוהב להקריא. אז אני אנצל את הזדמנות הזאת...

"לילד קטן יש ידיים קטנות.

כפות רגליים קטנות ואוזניים קטנות.

אבל זה לא אומר שיש לו רעיונות קטנים.

לפעמים הרעיונות של הילדים הם ענקיים.

הם משעשעים את הגדולים

וגורמים להם לפעור את פיהם

ולומר: 'אה!'"

אני רק אציין במאמר מוסגר שכיוון שכאן מדובר במאיירת שהיא גם הסופרת וסופרת שהיא גם המאיירת, אז הפעולה הטבעית של לחבר בין השניים כאן ולא לעשות שקודם כול כותבים ואחרי זה מקבלים את האיור ואז דנים בו – היא יוצאת דופן, ואחד משרת את השני ואולי זה טבעי יותר מאשר מקרים אחרים שבהם יש סופר שכותב ומאייר שמאייר.

הדבר השלישי לדעתי שחשוב זה שאנחנו נעבוד באופן שבו אנחנו חווים ונהנים ממנו. אני אומר הרבה פעמים גם לסטודנטים וגם לילדים – אחת הפריבילגיות באיור זה שאתה קם בבוקר למקצוע שאתה נורא נורא אוהב ושאחרים נהנים ממנו. ואני חושב שברגע שאני כמאייר נהנה, ומאיירים נהנים מהאופן שבו אנחנו בוחרים לעבוד – כמו במשחק, או כשמישהו נורא נורא מתלהב ממה שהוא עושה – זה מידבק. וגם מי שצופה בנו ומי שצופה במה שאנחנו עשינו, נדבק באהבה הזאת. זה מאוד מאוד חשוב. כמו שזמר מזייף ושומעים את זה, אז גם כשמאייר או מאיירת מזייפים בציור רואים את זה. למשל בעבודה של ביאטריצ'ה אלמניה רואים את חדוות היצירה גם בטכניקה שהיא קולאז' ומגזרות נייר ועיפרון – שזו ממש עבודה לחלוטין של תהליך שלם של עבודה עם חומר, שהוא לא פעם יותר מורכב מאשר עבודה, למשל, דיגיטלית שהרבה פעמים מאיירים בוחרים לעבוד בדרך כזאת, אבל אנחנו במהלך כל השנים האלה בוחרים את הדרך שהכי אנחנו נהנים ממנה, שהכי עושה לנו טוב ונורא חשוב לזכור את זה.

התפקיד הנוסף לדעתי של מאיירים זה לייצר עולם תוכן אמנותי עבור הקורא. אתעכב על זה שנייה, ואתחיל בזה שאגיד שלצערי יש ילדים שהמפגש שלהם עם עולם האמנות הרבה פעמים מסתפק בספר. הם לא בהכרח ילכו לראות תערוכה, לא בהכרח יגיעו למוזיאון. אני אומר את זה בהכללה מאוד מאוד גסה. ופה יש איזושהי הזדמנות לייצג עולם אמנותי לא רק מבחינת האופן שבו הילד מצויר או הכלב המתוק הזה מצויר, אלא גם מבחינת הדיבור על רגש ועל טקסטורה ועל צבעים ועל חומר ומה זה עושה לנו כשאנחנו מסתכלים על זה. והשיח הזה הוא לפעמים שיח מאוד מאוד חשוב, משום שהוא שיח שמלווה את הטקסט ואת הקריאה של הטקסט וזו הזדמנות בעצם רגע אחד לדון בו גם אם אתה הורה או גם אם אתה בתפקיד אחר עם הילדים, ולכן למשל הדוגמה של ביאטריצ'ה אלמניה היא נהדרת, כי הרבה פעמים חלק מהעבודות שלה היו יכולות גם לגמרי למצוא את עצמן בפורמטים יותר מבוגרים ובמסגרות יותר אמנותיות ולא רק בתוך מה שנקרא ז'אנר ספרות הילדים.

תסלחו לי שאני לא קורא את כול מה שרואים בשקופית כדי להספיק.

לדעתי התפקיד הבא שלנו זה לאפשר לקורא לדמיין או לקוראת לדמיין. זאת אומרת לא להאכיל אותו לחלוטין בכפית. הרי בסופו של דבר כמאייר אתה נותן איזשהו דימוי נורא סגור לטקסט שקיבלת, אבל אם מפתחים איזשהו שיח על מה שרואים – עם הילדים – אז זה מאפשר להם להגיב גם הם גם לטקסט וגם למה שצויר פה, ולכן גם אני חושב שבחרתי בטקסט הזה:

"ילד הוא בן-אנוש קטן.

עכשיו, כדי להירדם, הוא זקוק לעיניים טובות

ולאור קטן ליד מיטתו."

כדי לסגור את הנקודה, בעיניי החשובה הזאת, של לתת לילדים לעוף עם הדמיון כשהם רואים בעצם את הציור, וגם להביע דעה – הילדים יגידו: זה מכוער, זה יפה, וכדומה, ואני חושב שזה שיח מאוד מאוד לגיטימי שהם יביעו את דעתם על הנושא המצויר.

אני אגיד באנקדוטה שהייתי השבוע בהרצאה במכון מנדל, והיו שם ילדים קטנים וממש שמתי את עצמי מול כיתת יורים כשציירתי מולם, והם אמרו לי כמה הציור לא טוב בעיניהם, וזה היה מענג לשמוע.

אמשיך. מהי פרשנות איורית?

אחד התפקידים המרכזיים של המאייר שהזכרתי זה שאנחנו מקבלים טקסט ואנחנו בעצם צריכים להעביר את הפרשנות שלו למי שראה אותו. אנחנו עושים את זה למשל, כמו פה... שזו פרשנות באיורים של ביאטריצ'ה אלמניה בספר סבא שוב התבלבלת אנחנו רואים את התיאור שלה של מה... שבעצם זה בועת סיפור, תסתכלו מצד ימין למטה – זה הסבא שמספר את הסיפור ואנחנו רואים את התגובה של הילדה, שזה סוג של פורמט שיותר מתאים לקומיקס בדרך כלל, ופה בעצם בפיקצ'ר בוקס, בספרות ילדים, זאת ההחלטה לגמרי של המאיירת להכניס את זה בעצם לפורמט של גם לתאר את התגובה של הילדה, גם לתאר את הדמיון וגם לתאר את המשפט. זו הפרשנות שהיא בחרה לעשות.

כמו, למשל, כשהסיפור ממשיך:

"- נכון, ואז הסוס אמר...

- איזה סוס? זה היה זאב..."

והנושא בעצם שהסבא כל הזמן מגזים ומתבלבל והיא מתקנת אותו, ומכאן יוצאים לאיזושהי פרשנות דמיונית שלא מתארת את מה שקורה בשעת ההקראה אלא מה שקורה בשעת ה... הדמיון של – יוצאים ביחד.

זה די יוצא דופן שאנחנו רואים את האחוריים של חיה ולא את החלק הקדמי שלו, כשגם פה יש איזושהי פרשנות מאוד מאוד נועזת. חלק בעצם ממה שנותן את התנופה הזאת כשהם יוצאים ביחד למסע.

ואז סבא שרלי ממשיך עם עוד טקסט אחד:

"- ואז הזאב שאל אותה: 'כמה זה שש כפול שמונה?'

- לא ולא, הזאב שאל אותה: 'לאן את הולכת?'"

ואנחנו רואים פה למשל את הבחירה שלה של לעבוד, בעצם לאייר, פעולה חשבונית על מחברת חשבון, זה חלק מהאופן שבו היא בוחרת לפרש את הטקסט עצמו.

 

רננה: עמית, רק צריך להזכיר שזה ספר מאוד מאוד הומוריסטי, שבעצם מתכתב כמובן עם כיפה אדומה, ומראה כמה ילדים רגישים בשעת סיפור, לשיבושים שמבוגרים עושים לסיפורים שהם אוהבים לשמוע בדיוק כמו שהם מכירים אותם.

 

עמית: נכון. תודה שהוספת את זה. אני עובר רגע אחד לספר נוסף של ההוצאה:

ספר הנמנומים הגדול, מאת ז'ובלי וסימונה מולצ'אני. אני מקווה שאני אומר את השמות נכון. הספר בעצם מדבר על כל מיני סיטואציות שבהן אנחנו מסתדרים לשינה:

"ישן הדולפין, מתנמנם דג הטונה

התרנגול והתרנגולת שוקעים בתנומה.

העז מנשקת את שבעת הגדיים,

הכלב שלי חולם על ספגטי טעים."

מה שאנחנו רואים פה למשל, אנחנו רואים בדיוק את מה שהטקסט אומר. הפרשנות היא מה שנקרא מאוד מאוד ישירה. הטכניקה היפהפייה שלדעתי נעשתה בצבעי אקריליק הופכת את הטקסט הזה לקודם כול לסיטואציה אחת שמרכיבה את כל העולם במקום אחד, ונותנת לזה פרשנות מאוד מאוד שמחה וחיובית.

אני אמשיך לקרוא:

"שיר ערש שרים הפיהוקים,

בינות העשבים נחים הארנבים

מחטי אורן מצע לנמנמים ולנקרים,

על העלים נחים שחרורים וספירים."

גם פה אנחנו רואים בעצם את המבט-על לתוך העולם הקסום שכולו קורה באיזשהו מקום ומקשה אחת, והפרשנות פה היא פרשנות גם כן ישירה, כמו גם כאן:

"הנחש לשנתו זוחל לאטו,

והדג נח בזרם שלו.

החתול במעמקי הארון מנמנם

והעש במגירה את חלומו חולם."

זאת אומרת, הבחירה שהיא עושה זה להראות בדיוק את מה שכתוב, אבל הפעולה הציורית, הטמפרמנט של הצבע והטכניקה הופכים את הכול למאוד חיובי, נעים וקסום ומרגיע.

אני הולך לספר אחר, ספר נפלא שנקרא הם באים! שכתבה, אני מקווה שאני אומרת את השם נכון, סילבי נמן, ואיור של אלברטין הנפלאה. הספר בעצם מתאר חששות, אני כבר אגלה את הסוף, אבל מתאר פחדים וחששות של מורה ביום הראשון של הלימודים. היא שומעת את הרעשים של כיתה א' או של הגן, היא שומעת את הרעשים של מישהו שמגיע והיא מדמיינת את הפחד ומאפשרת בעצם לילדים להזדהות עם הפחד שהם מרגישים כלפי הלא-נודע. אני אקרא:

"איפה הם?

כמה הם?

מאה? אלף?

אולי אתחבא בתוך הארון?

אולי איתלה על המנורה שם למעלה?

אולי אני...

מאוחר מדי, הם מגיעים, הנה הם. זהו זה, אני רואה אותם!"

רננה: כמובן שעשית קצת ספוילר, או קצת הרבה, אבל הספר בנוי כספר מתח. אנחנו כל הזמן מצפים למפלצת הנוראית שתגיע בסוף הספר וגם האיורים איכשהו רומזים לכיוון המפלצות ופחדי הלילה.

עמית: ובסוף, בעצם, לגמרי עשיתי ספוילר, אבל בסוף, בסופו של דבר מה שאנחנו רואים שזה ילדים קטנים והם לא מפלצות שחורות ומפחידות והכול קורה בעצם בסיטואציה החמה והנעימה של הכיתה.

 

אני אעבור רגע אליי ולאיורים שלי. דבר נוסף שמאייר... אחד הדברים שכיפים למאייר לעשות בתהליך הפרשני שלו, אני קורא לזה להיות קצת שובב – להמציא כל מיני דברים שלא כתובים בטקסט ולקרוא לזה תחבולות באיור.

האיור שאתם רואים עכשיו זה מתוך הספר הפוך על ענף שהוא ספר שירים, שאין לו בעצם חוקיות של המשכיות של סיפור, כל טקסט עומד בפני עצמו. כתב את זה ערן צלגוב וזה בהוצאת עם עובד.

אני אקריא קטע אחד, שני קטעים:

השיר הראשון: "הפוך".

"לפעמים אני מחכה לחברה שלי

הפוך על הענף,

ככה עם כל הראש והשיער.

אז אפילו אם צריך המון,

המון זמן לחכות,

הפוך זה לגמרי קצר!"

 

"מחבואים"

"אני אוהב במחבואים

לעמוד וגם לספור,

אבל הכיף האמיתי זה

להתחבא ולא לחזור!"

כמאייר כשקיבלתי את הטקסטים האלה אז כמובן קיבלתי אותם כקובץ וורד, וכשקראתי את הטקסט הייתה לי מין תחושת נוסטלגיה שהביאה אותי בעצם לספרים שאני קראתי כשהייתי ילד, והיה לי רצון להפוך את האיורים לסוג של מחווה לספרים האלה. פה למשל הכנסתי בתוך הסצנה למעלה ג'ירפה ואריה שהם מתוך הספר מיץ פטל (חיה שנהב, ציורים: תמרה ריקמן). והרגשתי חירות לעשות את המהלך הזה מתוך זה שהרגשתי שגם הכתיבה של ערן צלגוב מתכתבת עם סופרים, כמו למשל חיה שנהב. וזו לחלוטין איזושהי תחבולה שהרשיתי לעצמי באופן חופשי שממש הובילה אותי מאיור בספר לשתול כאלה מקומות, שזה מאוד כיף לעשות את המהלך הזה כמו בשיר הזה, "בנדנדה":

בנדנדה עולה יורד

אני גדול ולא פוחד

אני שר

אני שר

בין הארץ לשמים

מנדנד את הרגליים

מאושר

מאושר

להתנדנד ולא ליפול

כבר לא קטן, עוד לא גדול

אני שר

אני שר

מתנדנד הלוך חזור

רק עוד קצת לא לעצור

מאושר מאושר"

 

הסתרתי פה בניין יחסית מאוד מפורסם מהספר דירה להשכיר של לאה גולדברג ושמואל כץ. אני ממש הרגשתי שאני עושה מחווה לאחד ספרים שהכי אהבתי כילד.

או בשיר הזה, "למה לא קמתי":

"הלכתי לישון

וגור אחריי,

כשרציתי לקום

גור גם עליי.

 

אז ככה נשארתי

כשגור עוד עליי,

ממשיך וחולם

עליי בוודאי."

 

כשפה המחווה היא ממש בקטנה לסצנה מתוך הספר שמוליקיפוד שבו הציורים של כוש בעצם מתארים כל מיני, בספר המקורי, כל מיני דברים שהילד, כשבעצם הוא שוכב חולה והוזה והפיג'מה מתחלפת כל פעם על פי החלומות שלו – אז אצלי זה התותים.

מחווה נוספת, פעולה נוספת, שאני רוצה להתייחס אליה, היא כשאתה בא ומקבל טקסט ונותן לו פרשנות, הפעם בספר האחרון שאיירתי, שצוין גם בהתחלת ההרצאה, שזה הספר מהר מהר שלא נאחר, מאת נתי בית בהוצאת ספרית פועלים. הספר מספר בעצם על משפחה שממהרת ליום הולדת של סבא דב, וכל עלילת הספר מתרחשת בזמן הזה שהם קמים בבוקר, צריכים להספיק לרכבת כי צריכים להגיע בסוף לבאר שבע.

אני אקריא את זה:

"בבוקר יום ו' ברבע לשבע

יוצאת הרכבת לעיר באר-שבע.

אבא, אמא ורוני ממהרים,

הם צריכים לארגן עוד כמה דברים:

 

אמא קושרת בסרט סגול

מתנה שהכינה עם רוני אתמול.

אבא שולף עוגה שאפה,

אורז ועוטף בנייר עטיפה."

 

ואחד הדברים שחשובים זה איך מפתחים את הדמות. מאיפה בא הרעיון לצייר את הדמות דווקא ככה. אז הדמות למשל של האבא, שזו הסקיצה שעשיתי לו, היא דמות שמניעה את התנועה של הספר שמדופדף מימין לשמאל. גם האבא רוכן מימין לשמאל והוא כל הזמן באיזשהו כיוון שהוא כמו חץ או ג'ירפה – או הומאז' לסרט שמאוד מאוד אהבתי – שזה הדוד שלי (mi tio man ancle) של ז'אק טאטי. זה גוף ארוך כזה כמו חץ, שזה מה שבעצם נתן השראה לתיאור הטקסט. הוא כל הזמן, האבא בסיפור, ממהר. והתחושה של לעשות אותו כמעט כמו איזה קו כזה שנע ברוח עלתה לי מתוך ההשראה של מה שאמרתי, סיפרתי קודם.

דמות נוספת, שאני חושף פה, זה הסבא שרואים אותו מצד שמאל יושב על ספסל, וזו כבר המשפחה שהתקדמה והגיעה לבאר שבע. נסעתי במיוחד לבאר שבע, הסתכלתי על תחנת הרכבת וציירתי מה שבא לי. חוץ מאולי כמה דקלים אפשר שהסיטואציה הזאת הייתה כמעט בכל עיר אחרת ,אני חושב באירופה הלטינית או אפילו בישראל.

את הדמות של הסבא, את ההשראה שלו פיתחתי מאבא שלי. קוראים לו סבא דב. הסתכלתי על אבא שלי, ובסיפור הסבא מנמנם בסיפור, ויש בו משהו חם ואבהי ומאוד הזכיר לי את סבא שלי, והרבה פעמים כמאיירים אנחנו חושבים קודם כול על הסביבה המיידית שלנו ועל מי שנמצא מולנו לפעמים, כי זה הכי נוח לצייר כי הם שם, וגם כי אנחנו פשוט מאוד מאוד קרובים אליהם ואוהבים אותם.

רננה קודם הזכירה את הנושא של מעצב גרפי, ומה ההבדל בתפקיד בין המעצב הגרפי והאיור? ופה אני רגע קופץ לנושא הזה.

לפעמים המאייר הוא גם המעצב כמו שהוא גם הכותב. אבל ברוב המקרים תפקידו של המעצב הגרפי שונה לחלוטין מתפקיד המאייר.

נתחיל בזה, למשל כמו שאנחנו רואים פה, [בספר סבא, שוב התבלבלת?!] עיצוב הטקסט. עיצוב הטקסט, כפי שתוכלו לראות בכריכה, המאייר היה צריך להתאים את הטיפוגרפיה, את הפונט, את האופן שבו כתוב הטקסט המקורי באנגלית לעברית. סליחה לא מאייר אלא מעצב. הוא לא שינה כלום באיורים אבל הוא כן שינה בעיצוב הגרפי. ההתאמה שלו גם לערבית.

אנחנו רואים פה למשל בדוגמה של הספר מהר מהר שלא נאחר! שעיצוב הכריכה ועיצוב הטיפוגרפיה נעשה במקביל לחלוטין לאיור עצמו. במקרה הזה זה כתב היד שלי. עבדתי עם מעצבת ששמה מיכל מגן והיא למשל עבדה איתי ככה. זה האיור, מצד שמאל כשאני סיימתי אותו, וזה אחרי שהמעצבת לחלוטין עיצבה את כל הלייאאוט הסופי.

אנחנו פה רואים את הטקסט המקורי איך שהוא הגיע בוורד, והארגון והעיצוב של הטקסט נעשה על ידי המעצבים. דוגמה לכך: גם בחירת הפונט, גם הגודל של הפונט, גם בחירת הניקוד – זה הכול למעשה עבודה משותפת של המעצב/מעצבת יחד עם המאייר, עם העורכת והסופר.

אנחנו רואים סצנה מהספר מהר מהר שלא נאחר כשעולה תזמורת לתוך הרכבת.

בסופו של דבר, העיצוב של כל מה שנקרא לייאאוט (layout), לייאאוט זה האופן שבו כל האלמנטים שמופיעים בדף מופיעים ביחד.

זה איור שלי מתוך הספר הפוך על ענף שכתב ערן צלגוב בהוצאת עם עובד ועיצב אבנר הברפלד שהוא החליט על הצבע, על האופן שבו אני אעמד. למעשה, כל התנועה הזאת, זה ענף שיוצא מתוך שרוול שעליו כל החיות התמקמו. בהתחלה היה לי מאוד קשה ליצור את הדימוי הזה כשהשיר בעצם הוא רק לשניים. בסופו של דבר זו הייתה החלטה בעבודה משותפת לעשות את זה, ובזה למעשה אני אסיים.

 

רננה: וואו, עמית תודה רבה. על החגיגה של הצבעים והצורות ובאמת חגיגה לעיניים. ותודה שהבהרת לנו את המושגים ואת התפקידים שמאחורי הקלעים.

עמית: בשמחה.

רננה: אני מאוד מאוד מודה לעמית טריינין וגם לאסף אזולאי מהוצאת סשת – שהיא אלת החוכמה המצרית נדמה לי, ובאמת אסף חיבר אותי לעמית והספרים שההוצאה שלו מוציאה מיוחדים גם באיורים שלהם וגם בעובדה שהוא מוציא אותם בעברית ובערבית כדי ליצור קודם כול שיח בין הורים וילדים שקוראים ביחד בספרים, אבל גם מתוך רצון ליצור איזשהו מכנה משותף בין ציבורים שונים שחיים ביחד.

אני מודה ליונתן ברזנר מחנות אדרבא הירושלמית שדרכה אתם יכולים להזמין את הספרים שעוררו בכם תיאבון במהלך הכנס הזה.

אני מודה מאוד מאוד לאורנה דן המתמללת בתקווה שלא שברנו לה את היד. באמת זה היה מאמץ מרוכז. אז תודה רבה.

אני מודה מקרב לב לכל המרצים והמרצות שהיו איתנו היום, שעבדו והכינו את ההרצאות שלהם ועמדו בסד הזמנים הקשה שלנו.

אני מודה מאוד לשולי בן נון ולאילת נבון, מנהלת הספרייה בדוד ילין, שהיו איתי פה ואפשרו את השידור של הכנס הזה וכמובן אני מודה לכולכם שהייתם איתנו גם השנה ונשארתם איתנו עד הסוף.

מקווה – אבל בטוחה – שנהניתם. ושתהיה לנו שנה חדשה מלאה ספרים מעניינים, קריאה טובה, קוראים נחמדים והרבה בריאות! להתראות לכולם.