תמלול הרצאתו של ד"ר ראובן גפני: ספרות-בריחה למבוגרים או חינוך לנוער? התרגומים הראשונים לעברית של סיפורי שרלוק הולמס.

הרצאה שניתנה בכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער תשפ"ג 2022: "מרחוק ומקרוב בספרות הילדים והנוער", המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, 26.12.2022, באמצעות ZOOM, https://www.youtube.com/watch?v=G-4PyftRDOo

(49 דקות)

 

ד"ר רננה גרין שוקרון:

בהמשך לדברים בהם פתחתי, השאלה: מהי ספרות ילדים? נשמעת לרובנו כשאלה פשוטה  לכאורה. שהרי קל להבדיל במבט חיצוני בין ספרים שנועדו לילדים לבין ספרי קריאה למבוגרים. על מנת להבחין בין הסוגות, אנחנו נעזרים בדרך כלל בשם הסופר ומחברו, באורך הספר, בסימני הניקוד או בהיעדרם, באיורים, וכמובן בתוכן הספר, במשלב הלשון ואורך המשפטים וכדומה. מורכבת יותר היא השאלה מהי ספרות לנוער, וכאן מדדים חיצוניים כמו היעדר ניקוד, אורך הספר ואף נושאו לא יפתרו את ההתלבטות ללא קריאת הספר.

אבל כל מי שעוסקים בתחום, בין אם כספרנים, מוציאים לאור, מבקרים, חוקרים או מחנכים, יודעים ששאלת הגדרתה של ספרות לילדים ולנוער היא שאלה מורכבת שנוגעת מעבר לשיקולים הכלכליים, גם בשיקולים פסיכולוגיים המתייחסים לשלבי התפתחות וצרכים נפשיים של קוראים, וגם בהיבטים פוליטיים של יחסי הכוח בין מבוגרים וילדים, ובתפיסות חברתיות ותרבותיות שמשתנות מזמן לזמן וממקום למקום.

ישנה לא מעט ספרות קלאסית שלא נכתבה מלכתחילה עבור בני נוער, אך אומצה על ידם, או שלמעשה היא תוצר של תקופה שבה לא הגדירו בני נוער כקהל שיש לו צורכי קריאה מובחנים מאלו של המבוגרים. וההנחה המקובלת הייתה שמגיל 12 ואילך בני נוער יכולים לקרוא כל ספר.

כך, ספרי שרלוק הולמס שנכתבו על ידי הסופר הסקוטי ארתור קונן דויל מסוף המאה ה-19, לא היו ספרי ילדים ונוער מראשיתם. לא על פי תכניהם, העוסקים בחקירות רצח ועניינים השייכים לעולם המבוגרים, לא על פי גיבוריהם המבוגרים, וגם לא על פי סגנון כתיבתם והמשלב הלשוני שלהם. ובכל זאת, הספרניות והספרנים שבינינו יעידו שהספרים הללו, על תרגומיהם ועיבודיהם השונים, מצויים על מדפי ספרי הנוער ונקראים על ידם במשך כל השנים – וגם בימים אלה.

אז איך הפכו ספרי שרלוק הולמס לספרי נוער? מי היו מתרגמיהם הראשונים לעברית? ומה הייתה תרומתם לתרבות הארצישראלית המתהווה? על כך נשמע מד"ר ראובן גפני.

ד"ר ראובן גפני הוא חוקר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ובירושלים בעת החדשה, עוסק שנים ארוכות במחקר ובכתיבה על מגוון סוגיות של דת, תרבות והתיישבות יהודית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט. פרסם מספר ספרי מחקר אודות בתי הכנסת בארץ ישראל בעת החדשה.

בשנות האלפיים ראובן היה חלק מסגל מוסד יד יצחק בן צבי בירושלים, ושימש כראש המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה, ערך את כתב העת עת-מול – העוסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, וכיום מכהן כראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת. ספרו לעברת את שרלוק הולמס: פרשייה ספרותית אידאולוגית מתקופת המנדט יצא לאור בהוצאת יד בן צבי, תשפ"ב, ומשלב תחביב ילדות ונעורים עם עיסוקו כהיסטוריון.

אז אתם רואים מה יוצא מקריאת ספרי שרלוק הולמס בילדות? אני מזמינה את ראובן גפני לפתוח את המיקרופון, לשתף את המצגת ולשאת את הדברים בפנינו.

ד"ר ראובן גפני:

בוקר טוב ותודה רננה על ההצגה החמה הזאת ותודה לכולכם על הנוכחות זאת, נוכחות בהחלט מרשימה. אף פעם אתה לא יודע כמה אנשים תפגוש, אבל קרוב ל-200 מאזינים שעוסקים בספרות ילדים – זה כיף.

זה נכון, רננה הציגה אותי נכון, לא הגעתי מתחום הספרות ודאי לא מתחום ספרות הילדים, אם כי  משהו שגם את לא יודעת – יש לי תואר ראשון בספרות עברית מהאוניברסיטה העברית זה היה התואר הראשון שלי, אז בכל זאת קצת מושגים אני אולי מבין... אבל את צודקת – הגעתי לעיסוק בספרי שרלוק הולמס גם כתוצאה מתחביב הילדות שלי לקרוא את הספרים האלה, אבל גם מתוך העיסוק ארוך השנים שלי בתרבות הארצישראלית המתהווה והמתגבשת והמתעצבת בסוף התקופה העות'מאנית ובעיקר בתקופת המנדט גם קצת בראשית שנות המדינה. ולא סתם בתרבות הזו, אלא בהתלבטויות עקרוניות שליוו את התרבות הזו. ומייד כשנתחיל לשתף את המצגת וללוות את הסאגה הזאת של תרגום סיפורי שרלוק הולמס, אנחנו נראה שחלק מהדברים שאת אמרת בדברי הפתיחה שלך הם באמת מתממשים בסיפור הזה, זאת אומרת המתח שבין הספרות כספרות, ככתיבה, לבין ההקשרים האידאולוגיים והפוליטיים והכלכליים והחברתיים שלה. וכשאת כל זה אנחנו שמים בהקשר הארצישראלי ובמתח בינו לבין מה שקורה מחוץ לארץ ישראל – נוצרת פרשייה ספרותית ואידאולוגית בארץ ישראל בתקופת המנדט. ובכן, נצא לדרך. אני אשתף את המצגת.

 

אז אנחנו נצא לדרך. ובכן, להרצאה קראנו "ספרות בריחה למבוגרים או חינוך לנוער – התרגומים הראשונים לעברית של סיפורי שרלוק הולמס", ובאמת כמו שאמרת נכון, הספרות הזאת, הספרות השרלוקיאנית כפי שאנחנו מכנים אותה, נמצאת במתח בין היותה במקור ספרות למבוגרים – ספרות בריחה או לא ספרות בריחה, תכף אנחנו נשמע משהו על זה – אבל בסופו של דבר היא תורגמה דווקא כספרות לנוער כתוצאה מההקשר התרבותי והאידאולוגי שעליו אנחנו נדבר.

פה במסך הראשון אתם רואים כמובן מצד שמאל את הסילואט, הדמות המשורטטת של שרלוק הולמס, למעשה של איך ששרלוק הולמס הוצג בהצגות הראשונות שהומחזו בעצם על בסיס הסיפורים כמה עשרות שנים אחרי שנכתבו.

מצד ימין את אחד התרגומים הראשונים לעברית של הסיפור "הגיבן", אבל על זה אנחנו נספר בהמשך ואנחנו מייד נצא לדרך.

ובכן, האדם שהרבה פעמים מתחילים את הסיפור שלו, את הסיפור של תרגומי שרלוק הולמס לעברית איתו, הוא האדם שאתם רואים אותו בשתי התמונות האלה – התמונה מצד ימין קצת פחות ברורה בגלל התאורה הלא-פשוטה, והתמונה מצד שמאל קצת יותר ברורה, וזהו כמובן אם לא זיהיתם, אני מניח שלפחות חלקכם זיהו, זהו זאב ז'בוטינסקי, והמקום – כלא עכו. מה עושה ז'בוטינסקי בכלא עכו? מי שלא זוכר, ז'בוטינסקי וכמה מחבריו נכלאו בכלא עכו לתקופה של שבועות עד חודשים לאחר מאורעות תר"ף 1920, פסח 1920 בירושלים – התנגשויות בין יהודים לערבים שבהם ז'בוטינסקי ארגן את ההגנה היהודית ברובע היהודי ולאחר האירועים נכלא בכלא יחד עם כמה מחבריו, אגב נגזרו עליו עשר שנים עם עבודות פרך, בסופו של דבר הומתק דינו.

ז'בוטינסקי בכלא, כדאי לדעת, לא בדיוק הסתובב עם גולה גדולה של פלדה או ככה על הרגל שלו בלי יכולת להסתובב; הוא קיבל יחס של היינו היום אומרים VIP – הוא קיבל חדר נפרד מיתר חבריו האסירים שהיו שותפים שלו גם במעש וגם בכליאה וגם במה שהם עשו בכלא עצמו, קיבל חדר נפרד, הוא קיבל אורחים – הוא היה פוליטיקאי, והבריטים שאסרו אותו ידעו שהוא היה פוליטיקאי, ותוך כדי שהוא נמצא בכלא את השבועות הלא-רבים האלה עד שהוא בעצם קיבל חנינה תמורת זה שהוא יֵצא מהארץ, תוך כדי זה הוא גם עוסק בפעילות תרבותית, פוליטית – וכפי שנראה מייד – גם פעילות ספרותית.

זכר לפעילות הספרותית של ז'בוטינסקי ותרגומיו בכלא עכו, נמצא עד היום במכון ז'בוטינסקי, בארכיון מכון ז'בוטינסקי במצודת זאב בתל אביב. אתם רואים כאן צילום של אחת מהמחברות, אחת משלוש מחברות שכוללות את התרגום של הספר מעשה בשלושה מתלמדים. אולי אם אתם אוהבים סיפורי שרלוק הולמס כמוני אתם זוכרים את שם הסיפור – פרשת שלושת הסטודנטים, ככה זה תורגם בהמשך. ואכן עד היום יש כמה מחברות שמורות בארכיון מכון ז'בוטינסקי של תרגומיו של ז'בוטינסקי וחבריו לסיפורי שרלוק הולמס בכלא עכו. אנחנו, בספר שיצא לפני שנה, הוצאנו לאור לראשונה את התרגומים האלה אחרי שככה הם תומללו –  הוקלדו, לא תומללו – הוקלדו, קצת נוקו, ועל כל זה אני רוצה לספר לכם בהמשך. אבל שימו לב רק לפני שאנחנו יוצאים לדרך, שימו לב שהמחברת שאנחנו רואים כאן היא מחברת שהתרגום שבתוכה מורכב מכתיבה של כמה אנשים – זה איננו רק כתב יד אחד, אלו כתבי יד של כמה אנשים. מיהם אותם אנשים – בהמשך.

כדאי לדעת דבר אחד. כדאי לדעת, שעוד לפני שז'בוטינסקי וחבריו מתרגמים את הסיפורים של קונן דויל לעברית, הקהל היהודי ברחבי העולם כבר נחשף אליהם. הוא נחשף אליהם באמצעות תיווכים של כל מיני שפות מתורגמות כמו למשל תרגומים לרוסית, לפולנית, לצרפתית ולשפות נוספות – ולא התאפקתי – גם תרגומים ליידיש.

 

כמו שאתם רואים כאן, יש לנו מצד ימין את הסיפור מיס אירנה אדלר (מיס אירענע אדלער), שוב, אם אתם בקיאים בספרות אתם יודעים שזאת בעצם שערוריה בבוהמיה – אחד מהסיפורים הידועים ביותר של קונן דויל. ומצד שמאל יש לכם ספרות אחרת שמשתמשת בשמו של שרלוק הולמס, אם כי בעצם היא לא ספרותו של קונן דויל.

 

אבל עצם הדמות של הבלש הקונן דוילי ושל העוזר שלו ווטסון, אלו היו דמויות שהיו מוכרות בראשית המאה ה-20 כבר בכל רחבי העולם. אני אומר כל רחבי העולם, כי בעשור הראשון של המאה ה-20 הסיפורים מגיעים לסין וליפן ולטורקיה ולפרס ולאיפה שאתם רוצים להעלות על הדעת, וגם לקוראים היהודים, גם בתחום המושב. אבל לא רק – וכאמור גם מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית, כמו שתרגומים ליידיש מופיעים כאן, והתרגום של מיס אירנה אדלר הופיע בפולין, אז יש לנו בארצות הברית מצד אחד את דער גרעסטער דעטעקטיוו –  הבלש הטוב ביותר – תרגום ליידיש של הסיפור חקירה בשני, למעשה הרומן הראשון בסדרה השרלוקיאנית, ומצד שמאל אתם רואים דרך נוספת שבאמצעותה הקהל היהודי נחשף לסיפורי שרלוק הולמס של קונן דויל, וזה באמצעות הצגות תאטרון; כל מיני סוגים של המחזות שונות. כאן אתם רואים ב-Thomashefsky's Arch St. Theatre בפילדלפיה אנחנו רואים כל מיני המחזות של סיפורי שרלוק הולמס, אז הקהל כבר הכיר את הדמות. הכיר את הדמות – אבל עוד לא הכיר אותה בעברית.

היות ואתן עוסקות בספרות בכלל ובספרות ילדים ובתרגומים, אז כדאי להגיד שחלק מהתרגומים ליידיש היו בעצם לא תרגומים מאנגלית ישירות ליידיש, אלא תרגומים שאנשים תרגמו אחרי שהסיפורים תורגמו מאנגלית לרוסית או לפולנית, לאחר מכן ליידיש – ולאחר מכן מיידיש לעברית. וזה אומר שהמוצר שאנחנו מקבלים, ושעליו נדבר מייד, בתקופת המנדט בארץ ישראל, הוא לא מוצר מקורי כי הוא לא באנגלית. הוא גם לא מוצר משני, כי הוא לא תרגום מאנגלית אלא הוא מוצר שלישוני או רבעוני של תרגום אחר תרגום אחר תרגום. אז זה רק כדי שנדע – הקהל היהודי וקונן דויל.

הנה עדות למשל, עדות אחת לזה שהקהל היהודי מכיר את הסיפורים האלה, היא עדותו של פיכמן, משורר וסופר, ושימו לב מה הוא כותב לכבוד יובל ה-70 של ארתור קונן דויל בכתב העת מאזניים בתרפ"ט – שבועיים אחרי מאורעות תרפ"ט, כדאי להגיד – הוא כותב כך: "כשישבתי לפני שנים רבות [...] והייתי רואה את הגימנזיסטים הקטנים [הכוונה היא כשהוא גר באודסה] בני העשר צובאים על הקיוסקים ומחכים בעיניים כמהות-מבריקות שיתנו להם בעד חמש קופיקות את החוברת הצהובה עם השער המצויר, ההמשך של 'שרלוק הולמס', פלא העולם, התענינתי פעם ולקחתי מספר מחברות אצל בנו הקטן של בעל דירתי לקריאה. אלה היו חוברות עלובות, משובשות, מלאות הרפתקאות אידיוטיות, וסוד קסמיהן היה רק בזה, שכל פרק השאיר את הגבור במצב יותר מיואש, עד ששרלוק הולמס היה מופיע לבסוף, כשכלו כל הקצין, וגואל".

כדאי לעצור פה ולומר שהתיאורים שפיכמן מתאר הם לא של סיפורי שרלוק הולמס המקוריים, אלא של כל מיני עלילות שהשתמשו בשם של שרלוק הולמס ונפוצו בכל רחבי העולם, וקונן דויל תבע את המחברים עליהם. השתמשו בשם "עלילות בהמשכים" באמת בדרך כלל זולות, ואם אני מרשה לעצמי להשתמש במילה של פיכמן – די אידיוטיות. "קראתי חוברת ועוד חוברת. קשה היה להפסיק. זאת היתה קריאה 'משכרת'. היה בה משִכחת הילדות, ממשיכה בלתי-פוסקת זו, שיש תמיד באינטריגה סיפורית בנויה בחכמה – בהבנת נפש הקורא יותר מהבנת הנפשות הפועלות בסיפור...".[1]

עכשיו, כאמור, אלו השלבים הראשונים היידישאים, אבל הספרים עדיין לא זמינים בעברית. מתי הם נהיים זמינים בעברית? כשז'בוטינסקי יושב בכלא עכו. וז'בוטינסקי מחליט שהוא יתחיל מפעל לתרגום ספרות לועזית לעברית. למה הוא עושה את זה? קודם כול, כי הוא אוהב את הספרות הזאת ומתייחס אליה כספרות בריחה. הנה למשל ציטוט אחד של אחד מחבריו של ז'בוטינסקי עליו: "הוא היה להוט אחרי רומאנים בלשיים ואהב לשוחח עליהם עם ידידים [...] הסיפור הבלשי היה לו מקור מפלט ובידור, הוא נהג לקנות ולשאול אותם בסיטונות. הוא ידע כי כמוהו גם אני להוט אחרי הספרות הזאת, ופעם, בפאריס, בא פתאום אלי בשעה מאוחרת בלילה והסביר כמתנצל: 'בדרך מאסיפה הביתה נזכרתי פתאום כי אין לי מסתורין למיטה. [מסתורין הכוונה היא כמובן ספרות בלשית – ספרות מתח.] האמן לי, ממש נדהמתי. [ככה אומר ז'בוטינסקי על עצמו] נדהמתי שאין לי ספר מתח לישון. אז החלטתי ללכת אל איש כלבבי ולבקשו לחלצני מן הבוץ'."[2] אז כן, ז'בוטינסקי עצמו מכור לספרות מתח ולספרות בלשים, ובראש ובראשונה הוא אוהב את ספרי שרלוק הולמס כספרות בריחה.

 

אם אתם עדיין לא משתכנעים מהציטוט הזה, אז הנה תסתכלו על הציור. הציור מצד שמאל, שקיבלתי באדיבות ארכיון ז'בוטינסקי לקראת הפקת הספר הוא שרטוט של שרלוק הולמס שנעשה על ידי זאב ז'בוטינסקי. אתם רואים מתחת לפרצוף יש את השם שרלוק הולמס וזה שרטוט שלו, של ז'בוטינסקי, כנראה תוך כדי איזושהי ישיבה משעממת במיוחד. אז הוא באמת באמת אהב את הדמות הזאת. אבל לא רק אותו. הנה למשל במאמר שפורסם כמה שנים אחר פטירתו נכתב כך: "ראינוע ורומנים פליליים – הנה שתי חולשותיו של ז'בו. היה זה משהו יוצא מגדר הרגיל. דומה, לא יובן כיצד יכול אדם כה תרבותי כז'בו, בעל הרגשה דקה כל כך, והוא עצמו אמן ואסתיט [אסתטיקן] – כיצד יכול איש כמותו לתת את הבכורה לצורות בנליות כל כך של בידור -

דעת להמונים. ולא היתה זו חולשה בלבד, אלא כמעט תאוה. היה בולע רומנים פליליים למאות, ובצאתו לדרך היה לוקח עמו מהם לעשרות. בעזרת העתונות עקב אחר הרומנים החדשים, ואם זכה איזה ספר ויצאו לו מוניטין – לא היו ימים מועטים, וכבר הציץ מתוך כיס מעילו".[3]

ז'בוטינסקי באמת היה צריך את הטקסטים האלה כטקסטים כדי להפיג את המתח שבו הוא נתון, לא משנה אם זה בכלא או בכל מקום אחר – במסעותיו, בישיבות האין-סופיות וכן הלאה – כדי להירדם הוא משתמש בספרות הזו כספרות בריחה. אבל כשהוא מתחיל ליזום את התרגום של הספרות של ז'בוטינסקי לעברית הוא כבר מדבר לא רק על היותה של הספרות ספרות בריחה, אלא גם על הערך האידאולוגי. הוא בעצם שואל את עצמו – איזה ספרות אני, ז'בוטינסקי, רוצה לדמיין שתהיה בשפה העברית בארץ ישראל? ושימו לב מה הוא כותב:

"התוכן [הוא כותב את זה במכתב אל חוה ותמר ז'בוטינסקי, הכול מתוך הארכיון] חייב להיות מן הסוג דלהלן: עלילות, מסעות וכדומה [...] גם סיפורים על ההווי היהודי איני רוצה להוציא לאור – מוטב שנשכח את ההווי הזה. איני מכיר ספרות מהסוג שאני צריך בשפה הרוסית [...] כמעט כל הספרים הם בשפה האנגלית".[4]

בעצם מה שז'בוטינסקי רומז כאן, הוא רומז לכך, ויש כאן כמה וכמה חוקרות בקהל שיודעות על זה יותר ממני, אבל הוא רומז על כך שבראשית המאה ה-20 ובתקופת המנדט בארץ ישראל שולטים ז'אנרים ספרותיים בראש ובראשונה מביתן של המסורות הספרותיות המזרח-אירופאיות, בעיקר הרוסיות, כאשר אלו ז'אנרים שהיינו מכנים אותם בעגה שלנו "כבדים", לפעמים דידקטיים – לא תמיד אבל לפעמים דידקטיים, הרבה פעמים ספרות הרהורים, ספרות רפלקטיבית שהאדם מהרהר על עצמו. תדמיינו את עצמכם קוראות או קוראים את הסיפורים של ברנר ותבינו על מה אני מדבר. מצד שני יש גם את סיפורי ההווי היהודי – בין אם זה שולם עליכם ובין אם זה עגנון מאוחר יותר, וכמה וכמה פיירברג ואחרים בדרך;

אין כמעט ספרות הרפתקאות. ספרות ההרפתקאות, ספרות המתח, ספרות הבלשות היא ספרות שעדיין מצויה בעיקר באנגלית. וז'בוטינסקי שהיה מאוהב בתרבות האנגלית גם כשהוא נכלא על ידם ובהמשך נרדף על ידם – בעצם ז'בוטינסקי אומר, אם אנחנו מדמיינים מערך ספרותי עברי מלא, שלא מגביל את עצמו לז'אנרים מסוימים או לקוראים מסוימים, אלא באמת נותן לכל אחד מה שהוא רוצה על פי העדפותיו ועל פי גחמותיו אפילו. אז אנחנו חייבים לספק לקוראים בעברית גם ספרי עלילות ומסעות והרפתקאות. לא רק בגלל שכך ראוי וכך נכון ובגלל שכל מערכת ספרותית ותרבותית מלאה צריכה אכן להיות עשירה ומגוונת – אלא כי אם אנחנו מצפים, והנה, חברים, שימו לב: כאן נכנסים בני הנוער שרננה דיברה עליהם – אם אנחנו רוצים שבני הנוער ירצו גם הם לקרוא עברית – אנו מוכרחים להציע להם ספרות הרבה יותר מגוונת, הרבה יותר עלילתית והרפתקנית. ובאחד המאמרים שלו הוא כותב על זה בצורה מאוד ממוקדת:

"אין לנו ספרות ילדים עברית, ואני בטוח שגם לעתיד לא תהיה ספרות ילדים, אם נמתין להופעת ספרות מקורית [...]".

זאת אומרת, אם אנחנו מחכים שאנשים שגדלים על העברית יכתבו ספרות עברית לילדים – זה ייקח עוד הרבה שנים.

"בני דורי שלי חונכו על הלשון הרוסית, ובילדותי כמעט שלא היה עוד לרוסים ספרות ילדים מקורית. קראנו את מיין ריד, את ז'ול וורן, את פֶנימור קוּפּר [...] קיצורים מוולטר סקוט או מדיקנס. הרוסית נלמדה מהתרגום, ולא מפושקין או טורגנייב, ולכן אין צורך שספרות הילדים העברית תהיה ספרות לאומית ברוחה ובתכנה".

 

שימו לב: "ילדים רוצים את הרחוק והנפלא מאשר את הקרוב והנודע. חשובה הלשון ולכן יש לתרגם, לתרגם, ולתרגם. תחילה כמפעל ציבורי ואחר-כך כמפעל פרטי".[5]

בקטע הזה ז'בוטינסקי אומר כמה וכמה דברים: ראשית, בואו נפסיק לחשוב שאנחנו נותנים לילדים רק ספרות עברית שנכתבה במקור בעברית על ידי דוברי עברית. מותר לתת לילדים ספרות מתורגמת. זה שאתה נזקק לתרגום משפות אחרות – זה לא נורא. גם אני אומר, ז'בוטינסקי, נזקקתי בילדותי לספרות בעצם רוסית, אבל שהיא לא הייתה רוסית אלא תורגמה משפות אחרות והכול היה בסדר – למדתי תוך כך את הרוסית. אתם רוצים שילדים ילמדו עברית? אז תנו להם גם ספרות מתורגמת. יותר מזה, אנחנו לא צריכים שהספרות הילדותית או ספרות הילדים והנוער בעברית תהיה רק ספרות דידקטית-חינוכית שמחנכת אותם להיות חלוצים טובים ולהקים מחדש את העם מעפרו על אדמתו, רצוי בהיותו בהתיישבות העובדת. זה לא הולך כך. יש גם ציבור בורגני, יש ילדים בורגנים – גם אם הם לא יודעים שהם כאלה – והם רוצים עלילות כי הם רוצים לקרוא דברים מעניינים.

אני ממשיך במאמר אחר שלו כי הוא חזר על זה כל הזמן:

"נחוצים לו לדור הלומד גם ספרי קריאה: חציה של השפעת בית הספר, אפילו בארץ-ישראל, נכחד בחיים מפני חוסר ספר עברי מעניין למקרא לבני הנעורים".

יש ספרות עברית, אומר ז'בוטינסקי – היא פשוט לא מעניינת. "אבל, הספר צריך להיות מעניין. לא 'לאומי', כי אם מעניין [...] את דיקנס צריך לתרגם בשפה יותר עשירה מאשר את 'שרלוק הולמס'. אבל, בעיקר יש להביט על כל החוג הזה כעל ספר שמושי, ורק מנקודת מבט זו לקבוע את צורתו. תעודתו היסודית – ["תעודתו" הכוונה מטרתו; מטרתו ההיסטורית] להרגיל את הילד ברעיון כי לא רק ללמוד, כי אם גם להשתעשע אפשר וצריך בספר עברי. כי מתוך משחק ושעשוע לומד הצעיר הרבה יותר מאשר מלמודים".[6]

התנצלותי בפני כל המורים שיושבים כאן בקהל, אבל ז'בוטינסקי צודק. לא שמורים הם לא חשובים, לא שלימודים הם לא חשובים, אבל התבלין הזה שנקרא ספר, אם הוא מעניין – יש פה לא מעט ספרנים וספרניות בקהל – אתם הרי יודעים בדיוק כמוני כמה הספר הוא חלק חשוב בחינוך ובהבניה התרבותית ובזהות של הילד ואחריו הנער ולאחריו הבוגר. אם אנחנו נמצאים בכנס הזה כאן כנראה שכולנו ביקרנו בספריות כשהיינו קטנים ואהבנו לקרוא. אז זה עובד, אבל בשביל שזה יעבוד, אומר ז'בוטינסקי, אני חייב להציע לילדים ספרות עברית מעניינת. ואם בשביל להציע לו ספרות עברית מעניינת אני צריך לתרגם אותה – So be it; אז אני אתרגם אותה, ואם כבר לתרגם – אז למה לא לתרגם את מה שאני, ז'בוטינסקי, אוהב מאוד – וזו ספרות בלשית.

 

ואכן, ז'בוטינסקי יחד עם חבריו, מתרגם בכלא עכו שלושה מסיפורי שרלוק הולמס. למה דווקא השלושה האלה? – תקראו בספר שלי, ואין לי באמת תשובה. אני לא באמת יודע, אבל הוא בוחר שלושה סיפורים כנראה מתוך קובץ אחד שהבריטים אישרו להכניס לו לתא הפרטי שהיה לו בכלא עכו, שלושה סיפורי מעשה. יש בהם את שלושה מתלמדים; האדריכל מנורווד – שאתם רואים כאן, תכף נראה איפה הוא מפורסם – והשלישי הוא מעשה בפנסנה זהב.

הייתי ככה רוצה לאתגר אתכם; בואו נראה אם מישהו בצ'ט יודע מה זה פנסנה בעברית. אם מישהו יודע – סבבה. אם לא – אז חכו עם התעלומה הזאת לסוף ההרצאה.

בכל אופן, לאחר שמתרגמים את שלושת הסיפורים, כדאי אולי לומר, ז'בוטינסקי לא תרגם לבד, למרות שבוויקיפדיה ובמקומות אחרים לפי דעתי כתוב שז'בוטינסקי המתרגם הראשון של הסיפורים זה לא נכון. זו הייתה מלאכת מחשבת של כמה מחברים, שלושה-ארבעה מחבריו יחד מתרגמים את זה בכלא עכו, הוא לא בטוח אפילו היה שותף פעיל, כי כשבדקנו את כתבי היד של התרגומים ששמורים היום במחברות בארכיון ז'בוטינסקי אמרו לי, עמירה שטרן הארכיונאית שמכירה היטב את ז'בוטינסקי ואת כתיבתו, שזה לא כתב היד שלו, אבל לא משנה.

ב-1923 הספרון הראשון מתוך השלושה רואה אור עולם בכתב העת החיים של פסח גינזבורג שיוצא לאור בירושלים במדור "לקורא הצעיר" – אתם רואים, טוב קודם כול יפה מאוד, שלומית כמובן אמרה משקפי מצבט – משקפי מצבט או פנסנה או משקפיים שמחזיקים עם מוט אחד בכל אופן לא משקפיים כמו שלנו שיושבים על האף, אבל טוב, אמרתי אולי נלמד איזה מילה בעברית בכנס הזה...

בכל אופן הסיפור מתפרסם במדור "לקורא הצעיר" בהמשכים, וכמו שאתם יכולים ויכולות לשער – אף אחד כמעט לא שם לב. אף אחד כמעט לא שם לב משום שזה היה כתב עת לא כל כך נפוץ, ומשום שלא כל כך כולם אהבו את הספרות הבלשית. וגם התרגום אולי לא היה מדהים – בסך הכול לא מדובר כאן במתרגמים מקצועיים. אתם רואים שהקפתי לכם באדום, כתוב" תרגום ז ז – זה כמובן ז'אב ז'בוטינסקי וד מ – כנראה מרקוס שם המשפחה אולי דוד אני לא בטוח, ושימו לב מה שכתוב כאן למטה, הקפתי גם את זה, "סיפור זה ועוד אחרים בין הסיפורים הידועים על שרלוק הולמס נתרגמו בשעתם על ידי אסירי עכו בתור ההתחלה לספרות בני הנעורים בארץ ישראל". זאת אומרת, זו יריית פתיחה; אנחנו נתרגם בהמשך עוד. והנה, אחד מהאסירים, כמה שבועות אחרי שהוא משתחרר, כותב כך בזיכרונותיו על תקופת הכלא:

"החליטו האסירים על פי הצעת הא' [האדון] ז'בוטינסקי בזמן האחרון לתרגם לעברית סיפורי הרפתקאות בשביל נערי ישראל. שבעה סיפורים כבר מתורגמים ואפשר שעוד ימשיכו את העבודה. ה"ה ז'בוטינסקי מרכוס, אלקלי, אפשטיין, בלומנפלד, גינזברג ובן מנחם התעסקו בתרגומים מספרי 'מעשי שרלק הולמס' הבלש הידוע, טיפוס מפורסם שנוצר ע"י הסופר האנגלי קונן דולן [כך כתוב!]. הספורים האלה יענינו ביחוד את הצופים [הכוונה תנועת הנוער הצופים] כי הם מדגישים המעלות של הסתכלות והגיון נמרץ".[7]

כדאי לומר שבאדן פאוול, מייסד תנועת הצופים, אכן המליץ לצופים הצעירים בבריטניה לקרוא סיפורי שרלוק הולמס.

 

ז'בוטינסקי לא הסתפק בזה. לאחר פרסום הסיפור הראשון, תרגם שלושה, פרסם אחד – השניים האחרים לא תורגמו כי כתב העת החיים נסגר, הוא מחליט שהוא יעודד מישהו לתרגם – לא סיפור קצר של שרלוק הולמס אלא רומן – את הרומן הראשון חקירה בשני. ומי האדם שהוא מעודד אותו – יותר נכון כמעט מחייב אותו לעשות את זה? אתם רואים פה – שרלוק הולמס (A Study in Scarlet) זה חקירה בשני, רומאן, תרגם מאנגלית: יונה קופ. אם אינכם מכירים את השם יונה קופ אז אני אגלה לכם שזה האחיין של ז'בוטינסקי. דובר אנגלית וקורא אנגלית שז'בוטינסקי השפיע עליו שיתרגם.

הסיפור יוצא לאור בעברית בהוצאת "הספר" – הוצאה שז'בוטינסקי היה בעליה, בלונדון, עם שיתוף פעולה עם פריז.

אין כמעט אף אחד שמגיב בעיתונות העברית על הטקסט הזה, רק מאמר אחד קצר של ביקורת בעתון הארץ, הנה הקפתי לכם – "הספרות העברית ובעיקר ספרות הילדים שלה הייתה חסרה שנים רבות את הספר המושך את הלב. לא תמיד אוהב הילד דברי שירה ולו גם מן המועילים. רק הסיפור המלא סכנות וחתחתים ומוקשים וגבורות ואוונטורות [אוונטורות זה adventures] מצודד את לבו של הילד וממלא את כל הווייתו תוכן. ולא שבט המוסר יכול להחזיר למוטב את הילד הממרה אלא סיפור המעשה המלא פעולה ותנועה. ורגש והמצאה".

זאת אומרת אנחנו רואים פה ש... אני כמעט מוכן להישבע שהביקורת הזאת בעיתון הארץ הוזמנה על ידי ז'בוטינסקי כי הטקסט שנכתב על הסיפור שהוא יזם את תרגומו לעברית הוא בעצם ציטוט מתוך המאמרים שאנחנו קראנו קודם, על כמה חשוב לספק לילדים ספרות מעניינת כמו של שרלוק הולמס, כדי שיקראו עברית.

הוא לא הסתפק בזה. בעיתון דאר היום, עיתונו של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, שז'בוטינסקי היה שותף לו כמה וכמה שנים – שנים מסוימות כעורך ושנים רק כתומך מבחוץ, אכן גם שם מתפרסמים סיפורים בעברית של שרלוק הולמס, אחד מהם הוא "המאורע במעון-ויסטריה", מאת קונן דויל, תרגום – לא בדיוק ברור מי זה השם הזה, ולכן אני לא רוצה להגיד לכם, פשוט תקראו בספר שלי את כל האפשרויות שאני לא בטוח שאני יודע מי הן, אבל באותו עיתון כותב גם ז'בוטינסקי עצמו ב"דבר העורך" את הדברים הבאים:

"מלבד ביירון האנגלי, סופר של המאה הי"ט, לא השפיע כמוהו על הספרות העולמית [...] השפעתו של אדגר אלן פו ניכרת עד עתה. רבות הן עקבות ההשפעה הזו: אף בכתביו של דוסטוייבסקי מורגש הֵדהּ [...] ומצד אחר – כל הספרות ה'דידקטיבית' (ספורי בלשות), שבראשה עומד עתה קונאן דויל האנגלי, יוצרו של 'שרלוק הולמס', כולה נחשבת תולדותה שמוצאותיה – שלושה מסיפוריו של אדגר פוא [...]. יש ויש לדבר גם על הענף הזה של הספרות – על הספור ה'בלשי', אשר הרוב מזלזלים בו והכל קוראים אותו. ואולי עוד נשוב להגן על ערכו של המקצוע האמנותי הזה."[8] וכאן ז'בוטינסקי אומר, אני יודע, אתם מצקצקים בלשונכם ואומרים מה זה השטויות האלה, למה ספרות בלשית, אני ואמר לכם -יש לזה הרבה ערך, זה הרבה טוב, וצריך לעסוק בזה.

באותן שנים שז'בוטינסקי עוסק בזה בארץ נמצאת משפחת הנדלזלץ בפולין. משפחת הנדלזלץ, שאנחנו מדברים בעיקר על הדמות העומדת במרכז התמונה, עומד מעל האבא שלו, ישראל אליהו הנדלזלץ זה מי שעומד במרכז עם שפם עבות – מורה עברי מוורשה, סבו של העיתונאי הוותיק מיכאל הנדלזלץ, אני מניח שאתם מכירים – הוא מאוד שמח לשתף איתי פעולה בזה, והנדלזלץ היה מורה נפלא שמחליט בתור אידאולוגיה לתרגם את סיפורי שרלוק הולמס לעברית כאקט חינוכי. הוא לא הכיר את ז'בוטינסקי, ז'בוטינסקי לא מכיר אותו, אבל הם אומרים דברים מאוד מאוד דומים:

"דבר אחד היינו רוצים להעיר, והוא שהמתרגמים והסופרים שלנו דואגים רק לגדולים ושוכחים את הקטנים [...] הבה לנו ספרות בשביל הקטנים! הבה לנו תרגומים מיצירותיהם של ז'ול ורן, מין ריד וכו'. עת לעשות".[9]

הנדלזלץ אומר: אף אחד לא כותב בעברית ספרות לקטנים. קטנים במקרה הזה – בני נוער. אז אני אעשה את זה. במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. והוא אכן יוצא לדרך, ומתרגם בעצמו שישה מסיפוריו של שרלוק הולמס, הנה למשל אחד מהם – הגיבן: מזכרונותיו של הרופא וטסון. ככה הוא כתב, זה עברית י"א הנדלזלץ – ישראל אליהו הנדלזלץ; ההוצאה היא הוצאת לוין אפשטיין ורשה תרפ"א, קצת אחרי הכליאה בכלא עכו של ז'בוטינסקי וחבריו, ורק כדי שתתרשמו איך זה נראה הספר עצמו, אז ככה זה מתחיל:

"קורותיהם של ששת הנפוליונים.

ביקוריו של האינספקטור הראשי של הפוליציה ליסטרד לא היו יקרי המציאות"... רק התחלתי משפט אחד, אתם שמים לב שהנדלזלץ לא מתרגם עד הסוף, ולכן המילה משטרה כבר קיימת אבל הוא עדיין משתמש בפוליציה. המילה בלש כבר ז'בוטינסקי חושב עליה, אבל הוא עדיין אינספקטור. זה נושא לסמינר בתרגום שאני מדבר עוד שבועיים בבר-אילן על היקף התרגום ועומק התרגום מאנגלית לעברית בסיפורים האלה – לא כולם הלכו עד הסוף עם התרגום מכל מיני סיבות.

אז גם הנדלזלץ בוורשה מתרגם את הסיפורים, ולאט לאט מתחיל להיווצר קורפוס. אבל השלב הבא הוא השלב הדרמטי ביותר וכאן אתם צריכים לשים ממש ממש לב – כי אם אתם מזהים במרכז התמונה – במרכז התמונה עם העניבה נמצא מישהו בשם אוריאל הלפרין. אוריאל הלפרין, בנו של הסופר יחיאל הלפרין, שנמצא מצד שמאל – סופר ילדים. יש כאן כמה בקהל שוודאי מכירים את הפעילות ואת השירים והסיפורים של הלפרין האב. אוריאל הלפרין הבן שלו הוא מי שאתם תכירו לימים בשם יונתן רטוש – המשורר הכנעני, ובכלל איש ספרות חשוב במיוחד בהקשר הארצישראלי והישראלי. אבל בסוף שנות העשרים הוא עדיין מחפש את דרכו והוא שייך לחלוטין לתנועה הרוויזיונסטית של איתמר בן אב"י ושל זאב ז'בוטינסקי ושל רבים ואחרים שתרגמו את שרלוק הולמס, והוא נרתם כנראה בדחיפתו של ז'בוטינסקי לתרגם לעברית את הסיפור הידוע ביותר של שרלוק הולמס – כלבם של בני בסקרוויל.

 

אז אוריאל הלפרין, לימים רטוש, מתרגם את כלבם של בני בסקרוויל אבל הדרמה הגדולה היא לא התרגום אלא איפה זה פורסם. וזה פורסם בהוצאת אמנות. הוצאת אמנות היא חלון הראווה של הספרות העברית בארץ ישראל. חלון ראווה אידאולוגי. בראשותה עומדת שושנה פרסיץ, ובמועצת המנהלים שלה יושב חיים נחמן ביאליק וזה כבר לא דבר שאפשר להתעלם ממנו, ואכן, מזה לא מתעלמים. אגב, בסוף כלבם של בני בסקרוויל הלפרין – לימים רטוש – מתרגם שורה של מילים שהוא משתמש בהן שהוא יודע שהקוראים עדיין לא מכירים אותן. אז הנה יש לכם לוח מילים, בין אם זה ססגוני – מגוון, בעל צבעים רבים ושונים; נחותי דרגה בני המעמד השפל ועוד ועוד.

בגלל שזו הוצאת אמנות כבר אי אפשר להתעלם. וכאן, אנשי כתב העת מאזנים מתחילים להגיב והם לא בהכרח מגיבים טוב לדבר הזה שנראה בעיניהם משהו נחות מאוד:

"ספרות בלשות", כותב אחד, זה כותב בן הא הא – שמעון הלקין, "ספרות בלשות שאינו נכנס בגדר ספרות, כידוע, והטעמים לזלזול בספרים מעין זה אף הם ידועים: חוסר כח ביצירת מעשים ומאורעות ונפשות פועלות, שיש בהם משום הוכחה מציאותית, זכר לחיי אדם כפי שהם; הצטמצמות יבשה בספור-מעשה [...] ספרות כזו לעולם יהיו קוראיה מרובים, ומתוכם יצאו גם המועטים, היודעים להתענג על היש היפה המחמם את הלב [...] ובספרות העברית על אחת כמה וכמה ספורי-בדים, ולו גם מגרים ומרגיזים בלי להשביע, כשל קונן-דויל, הם צורך-השעה, אם אמנם יש ברצוננו להרגיל את הקורא הצעיר בספר עברי טוב. בהדרגה – מן התבן אל הבר או יותר נכון – מן התבלין אל הלחם. טוב איפוא שהכניסה 'אמנות' גם את ספור הבלשות לתוך רשימת ספריה, ויזכר לטוב המתרגם על תרגומו היפה מאד, ואפילו אם יש בו נטיה למליציות פה ושם".[10]

בכל אופן אז הוא אומר, תראו, זו לא ספרות טובה.

הביקורת הזאת אומרת, הספרות הזאת היא מרגיזה, ולכן אנחנו לא רוצים אותה, אולי אפשר להגיד שמשהו טוב יכול לצאת ממנה אם איזשהו ילד יתחיל בהמשך לקרוא ספרות קצת יותר טובה בעברית. נניח. אבל יש מי שמסתכל על זה הרבה יותר בחומרה. פיכמן, שאותו כבר ציטטנו, שימו לב מה הוא כותב:

"ברם, הזהרו מפני קריאת אותם הספרים בגיל אחר [שאינו ילדות]! מה שהיה יוצק 'בימים ההם' על השורות האלה קסמי-חן, היה צמאוננו לכבוש את העולם, להדהים אותו בגבורתנו. שרלוק הולמס הנערץ היה מופת וכל מה שעשה, כל דבור שהוציא, כל תנועה קלה שלו עוררו התפעלות בלב הקורא הקטן. [...] הספר 'כלבם של בני בסקרויל' אינו בשום פנים 'ספר גרוע', ובדיעבד, אולי טוב, שנִתן לנו בעברית. אבל לא היינו רוצים שירבו בספרים כאלה. לא היינו רוצים, שהוצאת 'אמנות' תטפל בהם. ספרים כאלה אינם עומדים בניגוד גמור לספר המחנך, אבל ודאי שהם עומדים מחוצה לו. אם אין להתנגד להופעתם, הנה אין לתת להם סנקציה שלנו".[11]

זאת אומרת פיכמן אומר טוב, בכל הכבוד, אפשר להגיד שספרות בילוש היא מעניינת, אפשר הכול – הוצאת אמנות צריכה להתעסק עם דברים קצת יותר רציניים. ביאליק וחבריו שיעסקו בדברי יותר טובים.

 

זה עוד ויכוח קטן. הוויכוח הפך להרבה יותר גדול ומשמעותי כשמתחילים להופיע בארץ, בעצם מתחילות להופיע בארץ סדרות של סיפורי בלש שהשם שלהן היה "ספריית הבלש"; "ספריית המרגל" וכל מיני דברים אחרים. כאשר אחד הגיבורים שלהם היה הבלש העברי הראשון דוד תדהר, שכונה "שרלוק הולמס הארצישראלי", והחוברות האלה מתפרסמות שבוע אחרי שבוע. אלו לא הפרסומים המקוריים של קונן דויל אלא רק שימוש בשם שלו. כאן אתם רואים תרגום ליידיש מעברית – דער ארץ-ישראל ד'גער שערלאק האלמס: סענסאציאנעלע קרימינעל וכו'.

אם אתם יודעים יידיש אתם יכולים להבין לבד את זה.

החוברות האלה שנושאות את שמו של שרלוק הולמס הן כבר מביאות לפרוץ עימות קשה מאוד בספרות הארצישראלית בארץ. מצד אחד עומד אביגדור המאירי, אתם זוכרים אותו, משורר, כתב את "מעל פסגת הר הצופים" וכתב הרבה דברים אחרים, ושימו לב מה הוא אומר – כמו שכבר קראנו קודם:

"ואני אומר לך, דווקא בעברית אינה מיותרת ספרות ממין זה. הגיע הזמן, שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה, ותהיה סוף סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי העניין, שהקורא יבלע אותם כבִּכּוּרה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני [...] ואם אין לזה ערך ספרותי כשהוא לעצמו, הרי יש בו משום אסכולה לאותו הסיפור המקווה [מדרגה להגיע לספרות טובה], שהציוריות המשעממת שבו תבוסס על העלילה הדרמתית, שבלעדיה אין יצירה ספרותית הגונה. וזה נחוץ לנו דווקא בעברית."

 

"נחוצה לנו ספריית 'הבלש' דווקא בארץ ישראל, לא רק מחמת שפה [...] חיינו האומללים פה הולכים ומעמידים אותנו על העובדה, שחיים אנו פה ביער קדמוני של רציחות ואינוסי נשים וילדים, שאין כבר דוגמתם בכל העולם כולו. ויחד עם זה נוכחנו לדעת, שציבורנו פה בארץ ישראל הוא הציבור היחיד בעולם, שאין לו אף אחד משני סוגי-ההגנה, המקובלים: לא ממשלה מגינה עלינו [כי הבריטים לא מגינים עלינו], ולא אנחנו בעצמנו מזויינים [...] ולפיכך: לא מיותר הוא בהחלט לחנך את הציבור שלנו פה חינוך בלשי, העוזר לה, למשטרה, לגלות את עקבות הפושעים".[12]

אומר לכם המאירי, יש לזה אפילו אפקט פרקטי: שנדע כולנו לתפוס את הפושעים שיש סביבנו בארץ בכל מקום.

לא כולם משתכנעים. י' ישורון מגיב להמאירי בעיתון דבר:

"כדורי הריגול [הוא מדבר על החוברות שנקראות שרלוק הולמס] הם מבחינה ספרותית כדורי הקאה ומעוררים בחילה אפילו אצל אלה, שאינם מחוננים באיסטניסיות ספרותית מיוחדת. מבחינה חינוכית – כדורי רעל הם בהחלט [...] לא הייתי פותח בהערה על צידה הספרותי של חוברות 'הבלש' ודכּותן, לולא היתה לידתן ב'טהרה' כביכול, או בדברי עידוד אקטיביים מצד סופר עברי אחד [כלומר המאירי] או במין 'נייטראליות אדיבה', בהסכמה פאסיבית כעין 'שתיקה כהודאה דמיא' מצד יתר הסופרים [...] והאם כל זה לא די, שיוכר חרם, שתתחיל מלחמת השמד כנגד כדורי הריגול, כדורי הרעל האלה, שהם מרעילים את ילדינו?"[13]

 

אני רוצה לסיים עוד שלוש-ארבע דקות כדי לא לחרוג, אבל כפי שאתם רואים, לא כולם מקבלים את התזה של ז'בוטינסקי, של בן אב"י, של אחרים, של רטוש שצריך לתרגם את זה; חלק אומרים: זאת ספרות נמוכה, אנחנו לא רוצים בעברית ספרות נמוכה -אנחנו רוצים ספרות גבוהה, איכותית, חינוכית.

אפשר להגיד הרבה דברים, אבל זה לא משכנע. בסופו של דבר הוויכוח הוכרע, חברים וחברות, הוויכוח הוכרע כי הסיפורים תורגמו. לא כולם תורגמו בתקופת המנדט, חלקם רק בתקופת המדינה. אגב כך אני מדלג ממש במילה אחת על כך שדמותו של הולמס גם יובאה לתרבות הארצישראלית בהמחזות שלעגו לשלטון הבריטי באמצעות שימוש בדמותו. למשל אי הצהרת בלפור? מחזה שכותב עמנואל הרוסי שבו הוא לועג לבריטים שהצהרת בלפור אבדה והם מזמינים את שרלוק הולמס שימצא אותה; הצגה שנייה היא שרלוק הולמס בתל-אביב של תאטרון המטאטא שבו שרלוק הולמס מוזמן על ידי הבריטים לארץ כדי למצוא מי מנהל את העלייה הבלתי ליגלית וכמובן נכשל בתפקידו; כל הדברים האלה קורים. אני מדלג... ואני רוצה שאנחנו ניתן הערכה קלה של כמה מחשבות ואז נסיים.

ראשית, אנחנו רואים פה שיש חלק מהסיפורים הם תרגומים ישירים, חלק הם רק תרגומי משנה מה שגורם לכך שחלק מהסיפורים אנחנו מרגישים בקריאה שזה תרגום של תרגום של תרגום.

מעבר לכך, ההיקף הוא מוגבל. לא כל הסיפורים תורגמו – אבל השפעתם הייתה רחבה. הם הופצו בהוצאות פופולריות – אמנות הוצאה פופולרית, לוין אפשטיין הוצאה פופולרית, עיתונים הם כמובן פופולריים בין אם זה המשקיף שדילגתי עליו ובין אם זה אחרים, השפעתם של הסיפורים המעטים שתורגמו הייתה רחבה.

שרלוק הולמס שימש לא רק כסיפור אלא גם כמשל תרבותי. השתמשו בו בדמות שלו כדי ללעוג לבריטים, כדי להדגים את הבריטים וכן הלאה.

ויש פה גם אידאולוגיה וגם פרקטיקה. ברור שחלק מהמתרגמים ומהמו"לים והאנשים שעוסקים בזה עושים את זה כי הם מנסים להרוויח כסף – למכור חוברות, למכור ספרים והכול בסדר: מותר לסופר ספרים, לסוחר ספרים להרוויח כסף. חלק מונעים על ידי אידאולוגיה למשל ז'בוטינסקי ולמשל אחרים. מה שאנחנו מאוד מרגישים זה את מגבלותיו של היבוא הספרותי בחברה מגויסת. חברת היישוב הארצישראלי בתקופת המנדט היא חברה מגויסת מבחינה לאומית, תרבותית וכל דבר צריך להיכנס לאתוס הנכון, למקום הנכון בתרבות שאנחנו מנסים לבנות. ואז – יש מי שרוצה להגביל את היבוא הספרותי, את התרגום. לא כל דבר אני רוצה לתרגם, לא כל דבר אני רוצה שהילדים יקראו, ובאופן פרדוקסלי – מצד שני – מספרות מבוגרים לספרות נוער – אחת הדרכים לייבא לעברית ספרות שהיא לא גבוהה היא להגיד – זה לא ספרות למבוגרים – זה ספרות לנוער, כדי שיתרגלו בקריאה. כאן רננה פתחה ואמרה – קונן דויל כתב למבוגרים. ז'בוטינסקי קרא את הסיפורים האלה למבוגרים אבל הוא לא יכל לתרגם את זה למבוגרים כי זה היה נראה לא רציני, כי מבוגרים קוראים את ברנר השם ייקום דמו ואת עגנון ייבדל לחיים ארוכים, כן אז. אנחנו נכניס אותם בדלת האחורית. הדלת האחורית היא הילדים. נכון, יש בעיה עם הילדים. מה הבעיה? שהילדים אני רוצה שיזכו לספרות חינוכית. אני לא רוצה להרוס את נפשם הרכה בספרות לא טובה. מצד שני, דרך ספרות הילדים אני יכול להכניס כל מיני תרגומים שאחרת אולי לא יכולתי.

אני מדלג ככה על כמה דברים אחרים שהם חורגים מהנושא שלנו פה כרגע. אני רק רוצה לומר מה שכתבתי פה בסעיף 9: חופשיים מצילה של האימפריה הולמס בעברית בעשור הראשון – כל הדיונים האלה על מהי ספרות ילדים נכונה ומהי ספרות ילדים לא נכונה והאם יש עניין לתרגם מהבריטים או שאני שונא את הבריטים – אז אני לא רוצה לתרגם מהם, ומגבלות היבוא – הכול נגמר בעשור הראשון. בעשור הראשון אנחנו עדים לשטף גדול של ספרות מתורגמת של שרלוק הולמס, אז הנה לכם שתיים מהכריכות שאם יש לכם אותם בבית – בבקשה תביאו לי אותם אני מוכן לקנות אותם.  חקירה בשני מצד ימין, חותם הארבעה מצד שמאל. איכשהו בשנות החמישים המדינה כבר קמה, כבר הוכחנו שיש תרבות עברית, התרבות העברית הביאה להקמתה של המדינה העברית אז אני כבר לא צריך בכל ספר שאני מתרגם וקורא ונותן לילד שלי לקרוא להוכיח שהכנסתי טוב טוב באתוס הלאומי, אפשר גם לתרגם סתם סיפורים של קונן דויל בשביל סתם ילדים או סתם מבוגרים וכל הסאגה הזאת נמצאת בתוך הספר הזה לעברת את שרלוק הולמס.

והמשפט האחרון, וכתבתי את זה גם בהקדמה, אז אני לא אומר את זה רק לתפארת המליצה או בגלל שאני נמצא כאן עכשיו בזום של דוד ילין. הספר הזה הוא עדות לכך שאפשר לכתוב ספר על דברים שמעניינים אותנו גם ברמה האישית, ושזה אפילו כדאי. יותר מזה, הוא עדות לעזרתם וסיועם של הרבה מאוד ספרנים וספרניות טובים שעזרו לי מאוד בכתיבה, בעיקר בתקופת הקורונה. הספר הזה רובו נכתב בשנה הראשונה של תקופת הקורונה, וזה אומר שלא יכולתי להגיע לספריות עוד פחות מבדרך כלל; גם ככה אני לא יכול להגיע לכל ספריית ילדים או ספריית נוער בארץ שיש בה את המהדורות האלה והאחרות. בתקופת הקורונה זה היה בלתי אפשרי. כתבתי לאנשים בהרבה מאוד מוסדות, ואני מוכרח לומר לכם: ספרנים הם זן מיוחד במינו. כאמור זה נכתב גם בהקדמה ובמקומות אחרים: הם תמיד רוצים לעזור ומצליחים לעזור וגם מחלקת ספרות הילדים של מכללת דוד ילין כמובן גם קיבלתי ממנה עזרה וסריקות, אבל לא רק ממנה, אז זו הזדמנות טובה להגיד לכולכם תודה. לא רק אם עזרתם לי באופן ישיר אלא למה שאתם עושים דבר יום ביומו.

ומה שאתם עושים זה מצד אחד לתווך את הספרים סתם לילדים שנכנסים, וכמו שאמר ז'בוטינסקי ואמרו אחרים: בהתחלה יקראו ספר מתח, בהמשך יקראו גם את דוסטויבסקי בעברית או את עמוס עוז או כל מה שאתם רוצים שיקראו, ומעבר לזה – אתם גם עוזרים לא מעט לנו החוקרים. אז צריך להגיד לכם תודה על כל הדבר הזה, ובאמת זו הייתה פינה קטנה של חלק מהסאגה האידאולוגית והספרותית הזאת. אני חושב שחלק קטן אבל מדגים היטב עד כמה בחברה מגויסת כל דבר הוא משמעותי, אין שום דבר שהוא מובן מאליו, כל דבר אתה צריך לנמק ולא תמיד אחרים משתכנעים. אני מקווה שהשתכנעתם בדבר אחד: ללכת מהר, לקרוא שוב פעם את הספרים של שרלוק הולמס, כי אם הם היו טובים לילדים בתקופת המנדט הם טובים גם לכם וגם לנו. אני מאחל המשך כנס פורה ומהנה.

תודה לכולכם.

 

ד"ר רננה גרין שוקרון:

תודה רבה ראובן, תודה רבה על זה שהראית לנו שהסיפור ההיסטורי מעניין לא פחות מהספרות, ושההיסטוריה מרתקת. להערה שלך לגבי ברנר, כנראה שלא כולם, גם המבוגרים כנראה לא כולם קראו רק ברנר, כי אחרת אני לא יודעת מאיפה הם היו לוקחים אנרגיה לבנות את המדינה ולעסוק במה שהם היו צריכים לעסוק... אבל באמת העדות הכי טובה להצלחה היא זה שהספרים האלה נקראים ונחטפים גם היום.

[1] י' פיכמן, "קונן דויל" ליובל השבעים", מאזנים, כ"ה [ט"ו באלול תרפ"ט], עמ' 12—13.

[2] י' שכטמן, זאב ז'בוטינסקי: פרשת חייו, עמ' 299.

[3] י' ווינשל, "ז'בו: פרקים ממונוגרפיה", חרות, 22.10.1948, עמ' 3.

[4] ז' ז'בוטינסקי אל חוה ותמר ז'בוטינסקי, 27.10.1923, ארכיון מכון ז'בוטינסקי, א1-3/37/2.

[5] ז' ז'בוטינסקי, "סיפור ימי", כתבים נבחרים, א, תל אביב תרצ"ו, עמ' 304—305.

[6] ז' ז'בוטינסקי, "ספרים", הארץ, 26.12.1919, עמ' 1—2.

[7] אסיר עכו, "ימים אחרונים בעכו", דאר היום, 13.7.1920, עמ' 2.

[8] א"א פוא, "חסיל הזהב", דאר היום, 22.2.1929, עמ' 3.

[9] ישראל אליהו הנדלזלץ, "הבה לנו ספרות בשביל הקטנים!" ורשה, 1919).

[10] בן הא הא, מאזנים, תרפ"ט.

[11] י' פיכמן, "קונן דויל: ליובל השבעים", מאזנים, כ"ה (ט"ו באלול תרפ"ט), עמ' 12—13.

[12] א' המאירי, בתוך: א' בן ישראל, הרצח המסתורי, תל אביב תרצ"א (הקדמה). דבריו הודפסו גם בתוך: שביט ושביט, הבלש העברי חוזר, עמ' ח-ט.

[13] י' ישורון, "כדורי ריגול: לענין אקטואלי שעברו עליו בשתיקה", דבר, 19.5.1932, עמ' 5.