הינך נמצא כאן

המכון לחינוך פתוח ניסויי - חפ"ן

ספרים על המדף

המכון לחינוך פתוח ניסויי - חפ"ן

רכזת אדמניסטרטיבית:

ד"ר דפנה שרב
daphnas@dyellin.ac.il

לרישום וקבלת סטודנטים:

חייגו 3043*

תכנית חפ"ן לא תיפתח בשנת הלימודים הקרובה

 

ברוכות וברוכים הבאים לחפ"ן

תכנית חפ"ן - היא תכנית הכשרה ייחודית לחינוך פתוח ניסויי. 
משנת תשע"ג התכנית פועלת במסגרת הכשרת אקדמאים להוראה כחטיבה במסלול לחינוך יסודי.

התוכנית מיועדת:
  • למבקשים לחקור, להתנסות ולחוות למידה שתאפשר התבוננות מחדשת על המעשה החינוכי.
  • למעוניינים לקחת חלק בתהליך של לימוד עצמי והתפתחות אישית, "התבנות" (לפי פרופ' כספי) בתוך קבוצה לומדת ועובדת.
  • למעוניינים להוביל שינוי במערכת החינוך הקיימת.
  • למבקשים לבנות בתוכם נוכחות המסוגלת להתמודד עם מורכבות המתח בין הרצוי למצוי, בין הקיים ללא ידוע בעבודה החינוכית.

מעט על הדרך:

הדרך אותה אנו מציעים כרוכה בנכונות להיפתח ולעבור תהליכי שינוי אישיים, באכפתיות ושיתוף פעולה, בגמישות וברצון לחוות ולהתרגש כחלק מקבוצה לומדת. 
תכונות נוספות חשובות הן: סקרנות, אהבת למידה, מעורבות חברתית, יצירתיות וחוש הומור.

תכנית הלימודים:

ניתן לסיים את החובות הלימודיים במהלך שנתיים כיומיים בכל שבוע.
להורדת טופס ייעוץ ללימודים בתכנית חפ"ן

תעודה

בתום הלימודים מקבלים תעודת הוראה של משרד החינוך לחינוך יסודי. התעודה מקנה אפשרות עבודה בכל המסגרות החינוכיות, כולל בתי ספר של משרד החינוך, בתי ספר ייחודיים, ניסויים ופתוחים. חשוב לציין כי יש ביקוש רב לבוגרי חפ"ן במסגרות החינוכיות השונות.

צוות המכון

בצוות מורים שהם בוגרי חפ"ן ומורים מקצועיים נוספים בתחומים מגוונים ומתחלפים:

  • חני קפון - מרכזת התכנית ומורה בכירה
  • מילי אייזנברג - מורה בכירה
  • ד"ר מיקה בק-לאון - מדרכיה פדגוגית
  • דפנה שרב - רכזת אדמיניסטרטיבית

מורים נוספים מלמדים בהתאם לשינויי המערכת ובקשות הקבוצה מידי שנה.

מיסדיי מכון חפ"ן

פרופ' משה כספי

"חפ"ן זה מקום לאפשר לכל אחד את הזדמנויות היצירה והחשיבה שלו. כל אדם יכול להיות הבימאי של חייו, להיות מה שהוא רוצה."

לא רבים הם אנשי החינוך שטוענים שחינוך, כפי שהוא קיים היום, הוא דבר מיותר ומזיק - לדעת כספי, הניסיון לדחוף לילדים ידע שאינו נוגע להם בדרכים של כפייה ושינון הוא פשע בל יסולח, ובעיקר חסר תועלת.

במקום "חינוך" טבע כספי את המושג 'התבנות' (מלשון בינה, הבנה, התבוננות), שהיא פעולה מתמשכת שאדם עושה על עצמו - בונה עצמו מחדש, מלמד את עצמו, מפתח ומשפר את עצמו והופך עצמו לאדם מלא יותר. הכלים להתבנות אינם שיעורים פרונטליים, אלא, בין השאר, התנסויות מורכבות, משחקים, דרמטיזציה, דמיון ובדיחות. ההתבנות, שלא כחינוך הפורמלי, אינה עובדת רק על פן אחד של אישיות התלמיד - כושר הקליטה וההבנה האינטלקטואלי שלו - אלא רואה את הילד (או המבוגר) כולו: צרכיו, רגשותיו, כישרונותיו וחולשותיו, עולמו הייחודי. 

ההתבנות צריכה להיעשות ב"כל עתר" (בכל עת ובכל אתר), שאינו דומה לבית ספר סטנדרטי שבו לומדים משמונה עד אחת, אלא זהו מרכז שכל חלל בו מכוון לגרום לאדם לפעול בתוכו ולפתח רגישויות וכשרים שיובילו אותו ליצירה”. 

מתוך כתבתה של יולי חרומצ'נקו, "לפני שמכבים את הכוכב", באתר עיתון "הארץ"

"שום דבר לא מסתדר מעצמו חוץ מהזדקנות." מחייך כספי. "להתבנות זה מאמץ אדיר, אבל זה נטבע ברגע שאתה מבין שאתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה בחיים. אצל כל אחד זה אחרת. יש אנשים שמתבנים יותר על-ידי אוריינטציה עם החברה ויש כאלה על ידי כוח קוסמי ויש כאלה על אקולוגיה. אני רוצה שהאדם ילמד להתבנות בכל מקום שיהיה והכול דרך החוויה וההתנסות בהווה, כי אחרת זה לא מעניין. כל החיים זה מגע, פיזי ורגשי. החוש החשוב ביותר מעשרים החושים שלנו הוא חוש ההומור ובמערכת החינוך לא נוגעים בו אף פעם. החוש הכי יסודי, חוש הריח, גם הוא מוזנח. כל המחשבות הראשונות הקמאיות שלנו קשורות לריחות".

"יום שאתה לא מקשיב למוזיקה, רואה ציור של רמברנט או שאתה לא רוקד, זה לא יום. אין לך חיים.
ובמערכת החינוך מעדיפים להעביר את הכסף למחקר ולא לאומנויות, כלומר, במקום להוציא את המתמטיקה ולהשאיר את היצירתיות שהיא הכלי הכי חשוב בהוצאת הפוטנציאל שלנו."

לדבריו, רוב המורים לא מבינים מדוע עליהם להיות יצירתיים, אלא חשוב להם שהתלמידים יקבלו 10 בשבע המקצועות החשובים שאינם כוללים ספורט או מוזיקה, כי מערכת החינוך אינה רואה בהם מקצועות חשובים. במילים אחרות, {במערכת החינוך} לדעת מי הוא מוצארט זה חשוב יותר מאשר ללמוד מוזיקה. זאת הסיבה שפרופסור כספי מעדיף לעסוק ביצירתיות ולא באינטליגנציה."

מתוך ראיון עם פרופ' משה כספי, נערך על ידי אדמה – אידמית פרא, באתר "רשימות". 14.9.2007

על פרופ' משה כספי באתר פרס א.מ.ת

פרופ' צבי לם

"מה שברצוני לומר הוא שמורה צריך לראות את עצמו לא כמי שבא להורות דרך חיים לצעיר, אלא כמי שבא לחזק את הכוחות של הצעיר, כדי שבאמצעותם הצעיר ימצא את דרכו.

הכשרת מורים צריכה להקנות לסטודנט את הגמישות שתאפשר לו להסתגל לבית הספר מחד גיסא, ולבחון אותו במטרה לתקן ולשפר מאידך גיסא.

ישנה דרכם של בתי הספר המכונים פתוחים. גם הם צריכים לחתור להישגים, כי ללא הישגים אין להם זכות קיום, אלא שהם חותרים להישגים המונעים על ידי מוטיבציה ראשונית, כלומר, שתלמיד ילמד פילוסופיה כאשר פילוסופיה מעניינת אותו, שילמד מתמטיקה כיוון שהמתמטיקה מעניינת אותו, ולא משום שזו מצוות אנשים מלומדה.

חינוך רדיקלי אינו מתנכר לחברה ולתרבות, שהרי אלו הם החומרים של החינוך, אבל בתחומו הם אמצעים שכפופים לצרכיו של האדם. אם יש יסודות אנטי אנושיים בתרבות או בחברה הרי החינוך הרדיקלי פוסל אותם".

מתוך החינוך מופקד על האנושי שבאדם – שיחה עם פרופ' צבי לם, מראיינים: רות פירר ונתן גובר, 1989

"אין הגיון אחד מנחה את ההוראה, אין דגם אחד ויחיד של הוראה טובה בנמצא ולכן גם אין המורה יכול לחולל הוראה טובה מכוח חיקוי מעשיהם של מורים אחרים. על המורה להכריע בכל מצב מה עליו לעשות מכוח כשרו המקצועי.

עיקרו של הכשר הזה היא יכולתו של המורה לשקול על פי נתוני המצב בדבר הפעולות העשויות לתמוך בהתפתחות תלמידיו."

צבי לם, ההגיונות הסותרים בהוראה, ספרית הפועלים, 1973. הדפסה תשיעית 1995.

על צבי לם והגותו באתר שהוקם לזכרו.

על צבי לם באתר פרס א.מ.ת.

פרופ' יוסף באשי

הגב' רוחמה קציר עבדה שנים רבות עם פרופ' יוסף באשי. עמית בן שחר ואורלי פאר, בוגרי חפ"ן תשס"ח שוחחו איתה.
 
נדברנו, עמית ואני, להפגש עם הגב' רוחמה קציר אחר צהריים בחודש מאי 2009. אספנו אותה מביתה שבלב תל אביב. הלכנו אחריה, אישה נמרצת, כשהיא מובילה אותנו אל בית הקפה הקבוע שלה.
 
התחלנו את השיחה כשרוחמה מכוונת אותנו למקורות אינפורמציה נוספים. " נפגשתי עם הפרופ' אמנון רובינשטיין שאמר שיש ניירות עמדה של באשי בארכיון משרד החינוך...".
 
באנו לשוחח עימה על הפרופ' באשי, שהוא ופרופ' צבי לם חברו יחדיו לפרופ' כספי, שיזם את הקמתו של חפ"ן. רוחמה מכירה את באשי מהתקופה בה כיהן כמדען הראשי של משרד החינוך (1983-1987, 1981). חשוב לה להציג בפנינו פן פחות מוכר של הפרופ', הצד הפנימי הרך לעומת הקושי והרעד שעורר מבחוץ. עבורה היו שנים אלו "שתים-עשרה שנות אוניברסיטה. מדתי ממנו".
 
הם נפגשו כאשר פנתה אליו כמפקחת צעירה באשדוד, לעניין אותו בהצלחת פרויקט שהגתה. היא הפכה את שעות התגבור שהגיעו לטעוני הטיפוח לשיעור הטרמה, שהקדים את שעור הכיתה וכדי שתלמידים אלה יגיעו  לשיעור "כשהם כבר בחומר". באשי התרשם ואף הזמין אותה להופיע בבית ספר למורים. "למרות הנוקשות המיוחסת לו, אם הלהבת אותו, ירים את הנושא!" – משם המשיכו לעבוד יחד בפרויקט ההתערבות בקריית מלאכי ושדרות.
 
"באשי", היא מספרת, "היה איש מאוד מעשי. קרא המון וציטט מאמרים מחו"ל. כמדען ראשי, לא הסתפק בישיבה בירושלים אלא הסתובב בשטח – צריך לצאת לשדה. לראות איך הדברים עובדים, להתנסות בהם ואז להעביר לאחרים."
 
יוסף באשי היה פרופ' במחלקת החינוך באוניברסיטה העברית כאשר החל את דרכו במשרד החינוך. הוא עלה כנער בחברת הנוער מעירק, עם אלי עמיר (לימים הסופר). הוא עבד בחצי משרה כמדען הראשי, בחר אנשים טובים שיעבדו איתו. הקפיד על הקשר עם ה"שדה", היה בעל השפעה ודעתו הייתה מכרעת בישיבות ועדת החינוך. איש משכנע (אנשי המשרד התייעצו עימו) ודומיננטי ביותר.
 
בעקבות מחקר שפרסם עם מרקוביץ ודיויס, עלתה שאלת טעוני הטיפוח ודיברו על שינוי. המחשבה היתה על בתי ספר יעילים (Effective Schools) עפ"י אדמונ'ס בניו יורק. [1]

דובר בהגדרה, מדידה של הצלחה בחינוך כהצלחה בשלב הבא – הצלחה ביסודי תיבדק בחטיבה; הצלחה בחטיבה תיבדק בתיכון וכו'. בנוסף התכוונו להתערבות הוליסטית, של כל השותפים בבית הספר: הילדים, הורים ומורים, כולם חלק מההתערבות / הדרכה.

לעומת עיקרון השוויון, התחילו לדבר על "להשקיע הרבה במעט" מדובר היה בהשקעה אדירה של משאבים, מערכי שעור והדרכה אישית לכל מורה. כל בוקר המורה ישבה עם תלמיד אחד במשך 7 דקות, כששאר הכיתה עבדה באופן עצמאי. העבודה הפרטנית יחידנית הזו הובילה את המורים למפגשים שלא ידעו כיצד להתמודד איתם.

באשי דיבר על 'תכנית המינימום' שספגה בזמנה ביקורות רבות – המורה נבדק על פי המינימום שאליו התחייב שכל תלמידיו יגיעו. זה כמובן עמד בניגוד לאמירות הפילוסופיות והערכיות הגדולות של אותן ימים, אבל צריך לזכור שהרבה מהילדים לא ידעו אז קרוא וכתוב (1983-87).
 
סיפורים "באשיים"
 
שאלנו לגבי חפ"ן ורוחמה סיפרה על געגועים לשנות העבודה בחפ"ן. באשי, היא מספרת, היה מאוד יצירתי ומחפש פתרונות. "פיתרון באשיסטי" היא קראה לזה. כשבישיבת הנהלה עלתה בעיה - בכיתה ו' נמצא שהילדים לא ידעו לקרוא - באשי הציע ש"ניתן להם ללמד את כיתות א' לקרוא". רוחמה הכינה את מורות כיתה ו' ללמד את תלמידיהן ללמד לקרוא (ללמד איך ללמד לקרוא במקום לימוד הקריאה עצמה), את כיתות א' ומורותיהן לימדו כיצד לקבל את כיתות ו'. והתלמידים מפאת הבושה או האתגר (...) למדו מראש והכינו עצמם לקראת המפגשים.
 
שאלנו על הכשרת המורים. רוחמה, שרצתה לספר לנו על ביה"ס בשריגים, נזכרת בביקור של באשי בבית הספר, איך היה מתיישב ליד ילד בכיתה א' שהצליח לקרא ודמעות עלו בעיניו. "באשי אהב את פיאז'ה והרבה לצטט אותו, התרגש מהילד עד דמעות ואל מול הרכות הזו היה איש נוקשה ותובעני ואומר בפנים את הדברים – לא קל."

"אל ביה"ס בשריגים – הישוב הקטן של אז – הגיעו המורים מ"בחוץ"... עלה רעיון: לקחו אמהות מהישוב בעלות השכלה של 11-12 שנות לימוד, ובהסכם עם מכללת "אחווה" בדרום, באו מורים מהמכללה ללמד את האמהות להיות מורות. נפתחה כיתת אמהות-מורות בשריגים, כולל הסעות לאחווה ללימוד שם. האמהות סיימו 3 שנות לימוד בסמינר והפכו למורות – אמהות שעבדו בבית הספר עם תחושת השייכות והאמביציה לעומת המורות שבאו מירושלים. אביגיל בנאי הייתה המנהלת שם."

כאמור פתרונות באשיסטיים...
 
כך גם הרעיון שלכל מנהל תהיה כיתת מנהל – כיתה קטנה של הילדים שהכי קשה להם בביה"ס מתוך מחשבה באשיסטית שילד זה פרט!
 
כל זאת ביחס לטעוני הטיפוח - ומה לגבי המחוננים?

רוחמה: "משרת המדען היא משרת ציבור. הוא לא עושה מחקר לשם המחקר, כל ניסוי או נושא פדגוגי חדש יש לבדוק גם בבי"ס גבוה, חזק. מה שיתאים רק לטעוני הטיפוח לא יחזיק.

בחופשות הגדולות כונסו המחוננים ל"מקווה ישראל" לקייטנות בתנאי פנימייה ושם טופחו.
 
באשי טען תמיד שיש "להיות גמישים, ליצור, ולנצל את הסיטואציה". על הקשר שלו עם השדה נהג לומר "בחיי, אני ניסיתי... בחיי, אני עשיתי..." 

--------------------------------------------------------------------------------

[1] בתי"ס יעילים:
מטרות ברורות - באשי התעקש על תכנית המינימום, כיוון שלדעתו זה איפשר "מטרות ברורות":
א. ציפיות גבוהות מהתלמיד - ציפור הנפש של ביה"ס הן הציפיות, להאמין בו ולהעביר לו את המסר - "אתה יכול".
ב. פיתוח צוות ביה"ס
ג. קיום מנגנון משוב – יחידת מדידה בבי"ס
ד. גישה הוליסטית – כולם מעורבים בבי"ס

עוד על פרופ' באשי