פרופסור פרוסט, מה החזון שלך, ואיך הוא מתחבר למכללה שנושאת על דגלה מסורת מול חדשנות?
"אני שואף להגשים את חזון המכללה הלכה למעשה: להיות המכללה האקדמית להכשרת מורים הטובה ביותר בארץ. אני מאמין במצוינות, ובעיקר במצוינות בחינוך. והדרך הטובה והנכונה ביותר להשיג מערכת חינוך מצוינת היא באמצעות הכשרת מורים מצוינים. וככל שנהיה יותר מצוינים בהכשרה – כך נקרין את זה לשטח."
חיבור יוצא דופן בין תאוריה ופדגוגיה
מה הייחוד של המכללה?
"המכללה משקפת חיבור יוצא דופן בין עבר, הווה ועתיד. יש לה היסטוריה מרשימה של יותר ממאה שנה בהכשרת מורים, וגם אופק לעתיד – במובן של חדשנות פדגוגית. יש כאן צוות מרצים מעולה במגוון רחב מאוד של מקצועות ותחומי הוראה, שמהווים מודל למורים ולאנשי חינוך מכל המגזרים.
למעשה זהו חיבור מנצח של תיאוריה ופדגוגיה – בין החלקים החינוכיים למעשיים – חיבור שאינו מובן מאליו. והוא מושתת על תפיסה מובנית שבה להכשרה המעשית של המורה לעתיד יש חשיבות עליונה בכל תהליך ההכשרה. המעורבות של המרצים בתהליכי ההכשרה המעשית היא משמעותית ויש לה השלכות על התוצר הסופי של הבוגרים שלנו שנחשפו לעבודה בשטח – שהיא מתוכננת, מוקפדת ובפיקוח הדוק של מומחי המכללה."
אתה מומחה בניהול מערכות בריאות. אילו כלים אתה מביא איתך משם לתחום החינוך?
"אני חושב שהמכנה המשותף בין שני התחומים הוא נושא השליחות. מדובר במקצועות שאתה לא יכול להצטיין בהם אלא אם כן אתה חדור בתחושה של שליחות.
הקבלה נוספת היא העיסוק בבני אדם. בבריאות, כמו בחינוך, לא תמיד רואים תוצאות מיידיות, ואולי בתחום החינוך פירות ההשקעה מבשילים אפילו מאוחר יותר. אבל תפיסת העולם דומה: אתה צריך לדעת לאבחן, ואחר כך לתכנן את הטיפול המתאים ביותר.
בחינוך – היסודות והאדנים שעליהם אתה בונה את עיצוב האישיות של המתחנך צריכים להשלים אלה את אלה. ואחת האומנויות הנדרשות לשם כך היא אומנות התיאום בין הגורמים השונים – כדי שהמערכת המורכבת הזאת תפעל היטב ובהצלחה לאורך זמן."
מצוינות ויתרון בשוק תחרותי
איפה אתה רואה את המכללה בעוד חמש שנים מהיום?
"במציאות משתנה תדיר, גם עולם החינוך משתנה, וצריך לדעת להתאים את המערכות הקיימות לצרכים ולאתגרים שהמציאות החדשה מביאה עימה. אם לא נעמוד בקצב השינויים – הפערים יגדלו ואנחנו נישאר מאחור. כדי לצמצם את הפער הזה ולהשיג מצוינות ויתרון בשוק תחרותי אנחנו נדרשים לשנות את דפוסי החשיבה שלנו הנוגעים לתהליכי ההוראה. והכוונה היא לאו דווקא לנושא המידע. המידע בעולם המודרני פחות חשוב. אנחנו מוצפים במידע, ולכן לא הכמות היא העיקר כאן, אלא האיכות – כלומר היכולת שלנו להכשיר אנשים שיוכלו לתת לדור הבא כלים לכרות את המידע הזה, לבור את המוץ מהתבן ולהבדיל בין עיקר לטפל. המשימה שלנו כמורים של מורים היא ללמד את התלמידים איך לומדים, ואיך יונקים ערכים שכולנו רוצים להנחיל. אני לא מאמין בלגדל אנשים שהם רק מכונות של מידע. הם חייבים להיות עם נשמה וערכים."
אילו תוכניות ייחודיות אתם מציעים היום לסטודנטים?
"יש בשמכללה מגוון רחב מאוד של מסלולי למידה בכל התחומים ולכל שכבות הגיל. יש התמחויות רבות ומעניינות, כמו מדעי הרוח והחברה, מחשבת ישראל, היסטוריה, מקרא, פיזיקה, מתמטיקה ומדעים, אומנות – מחול, תיאטרון, טיפול במוזיקה ובבעלי חיים, חינוך לקיימות, שיטת ולדורף ועוד ועוד...ובתהליך ההכשרה כל מסלול מציע את ההכשרה הפדגוגית והמעשית בתוספת הערך המוסף של מקצועות ההתמחות. כל המסלולים מביאים בחשבון את קשת היכולות של התלמיד בכיתה. היום אנחנו מבינים ש'צרכים מיוחדים' הם לא רק לקויות למידה, אלא גם יכולות של מצוינות אישית – ובהכשרה שלנו אנחנו מלמדים את המורים להתייחס לשונות על כל רבדיה – בבחינת 'חנוך לנער על פי דרכו'. האני מאמין שלי הוא שילוב של אנשים עם מוגבלויות בחברה. לא מכבר אושר התיקון לחוק החינוך המיוחד – מה שנקרא 'חוק ההכלה', וראוי לציין שמכללת דוד ילין היא אחד המוסדות הראשונים שהחוק הזה התקיים בו, הרבה לפני שאושר החוק עצמו."
"אין דבר מתגמל יותר מחיוך של ילד"
ולסיום, פרופסור פרוסט, שאלה אישית: אם לא היית רופא, במה היית עוסק היום?
"אני חושב שאם לא הייתי רופא – הייתי מרצה. כי התחום של הנחלת ידע ואינטראקציה עם לומדים הוא תחום שהייתי חזק בו, כחלק מהנטייה שלי להניע אנשים. נראה לי שאנשים לא בוחרים את מקצוע ההוראה בגלל התגמול, אלא בגלל השליחות והייעוד שמובילים אותם לתחום הזה. ואספר לך משהו שריגש אותי במיוחד לאחרונה, במסגרת התפקיד החדש כנשיא המכללה: לא מזמן ביקרתי בגן ילדים שמתקיימת בו הכשרה מעשית, ואת הגן הזה מנהל גנן. מדובר בגן מורכב מאוד, עם אוכלוסייה מאתגרת שנמצא בסביבה מאתגרת לא פחות. הסתכלתי מהצד וראיתי איך הוא מתמודד עם הילדים – והייתי נפעם. הוא הרעיף עליהם אהבה בלי גבול! ואז אמרתי לעצמי: הנה התשובה לשאלה מדוע אנשים באים לעבוד בזה. אין דבר מתגמל יותר מהחיוך של הילד הזה בגן, שמגיע ישר ללב. עם אנשים כאלה – יש לנו תקווה."
כתבה: חגית דורון.
