מנחה: להוראת שעה, הפודקאסט של מכללת דוד ילין. על מה נדבר היום? הזירה המשמעותית ביותר שהילדים שלנו נמצאים בה היא הזירה הדיגיטלית. אני צודקת? רן נמצא איתי, הוא המבין הגדול ביותר בישראל, אני חושבת, בכל מה שקשור לדיגיטל, למה שהילדים שלנו נחשפים ברשתות החברתיות, ולהשפעות של המכשיר הזה שנמצא להם בכיס, שנמצא איתם יותר ממה שאנחנו נמצאים איתם. בעצם, המכשיר הוא ההורה החדש, החבר החדש, המורה החדש, שלוחה נוספת של הגוף. ילדים יעדיפו לוותר על ארוחת ערב או על... לא יודעת מה, על זה שיקחו מהם את הטלפון לשעה. הוא הפך להיות כן, עוד אקסטנשן (Extension) של המוח שלנו, החמצן.
נגיד שאתה עובד סוציאלי ויועץ ארגוני ומנכ"ל מכון מתבגרים ומרצה ומדריך הורים – מדריך הורים שרואה נניח מאות הורים ומאות ילדים בשבוע, אם לא... כן, מאות אפשר לומר, כן – ומקבל הרבה מהשטח, נכון? לומד את השטח כל הזמן. אממ, אז מה עכשיו הכי מדאיג אותך, בתור מי שמומחה בנושא?
רן: יש שני דברים. אחד, בדיוק השבוע הייתה תוכנית "6 Minutes" באוסטרליה, והציג שם פסיכולוג אמריקאי את הממצאים של המחקרים שהוא עושה בשנים האחרונות, והוא הגדיר מושג שאנחנו מכירים כבר כמה שנים – דמנציה דיגיטלית – אבל הוא זיהה את זה פעם ראשונה אצל בני נוער. בני נוער שגוללים בין שש לשמונה שעות ביום – גוללים הכוונה צפייה פסיבית ברשתות חברתיות – מראים סימנים מוקדמים של אלצהיימר שאנחנו בדרך כלל רואים אצל אנשים מבוגרים. אני חושב שזה דבר אחד שכולנו צריכים לדאוג ממנו. אנחנו רואים את זה גם אצל מבוגרים, אבל פעם ראשונה מישהו בא ואומר: "תראו, זה קורה גם עם בני נוער".
הדבר השני, ואנחנו חיים פה בשבועות האחרונים ורואים את האלימות שמשתוללת בקרב בני נוער, אנחנו רואים איך זה מסלים ועולה לאורך השנים, ואי אפשר לנתק בין זה לבין מה שקורה ברשתות החברתיות. אני חושב שאלה שני הדברים שהם כרגע... כן, הכל מתועד, הכל מצטלם, הכל גורף לייקים, הכל נהיה ויראלי. זה גם וגם. גם צריך לזכור, הרי אנחנו רואים שחיקה של האמפתיה בשנים האחרונות, אנחנו רואים השחתה של החמלה. וזה לזכור שלא סתם תקופת הילדות האנושית היא הכי ארוכה מבין כל היונקים. יש תהליך מאוד-מאוד ארוך שהמוח האנושי צריך לעבור כדי לפתח את המיומנויות לחיות חיים עצמאיים ואוטונומיים בחברה. ויש שלושה דברים סופר חשובים לדבר הזה:
1. משחק חופשי – כמה שיותר בגינה, בחצר, לבנות מחנות, לפתור קונפליקטים, להישרט, ליפול, לקום, לקחת סיכונים. כל המיומנויות האנושיות נלמדות במשחק חופשי, בכלל לא צריך בית ספר עד גיל 12. ילדים צריכים כמה שיותר מזה.
מנחה: אבל אתה יודע שזה לא מאוד ריאלי תמיד. יש לנו את הוויכוח הזה של בסוף, סלולרי נייד – לכל הכיתה יש, לכל החברים יש. אתה לא יכול להיות יחיד כי אתה תהיה חריג. אי אפשר לעשות...
רן: לא אמרנו לקחת את הסלולרי... עד גיל 12, בכיתה ו', אני אתן להם פעם ראשונה סמארטפון? רק נסיים את שני הדברים הראשונים. משחק חופשי. הדבר השני הוא תקשורת סינכרונית פנים אל פנים, ששם אני לומד אמפתיה והקשבה וסנכרון. והדבר השלישי הוא רול מודלס (Role models) מבוגרים לחקות. שלושת הדברים האלה לקחנו...
מנחה: (צוחקת) ואת מחייכת...
רן: הכנסנו לטלפון. נכשלנו כבר, כן. כולנו נכשלים, אבל רגע, הכל זה עניין של איזון, אנחנו הולכים לקצוות. יש איזון. לקחנו את שלושת הדברים האלה והכנסנו לטלפון: משחק חופשי הפך להיות משחק מהונדס בפורטנייט (Fortnite) – זה המשחק הכי מהונדס שיש. סיכונים – מי שלוקח סיכונים בפורטנייט זה הפרוקסי (Proxy) שלך, זו הדמות שלך, לא אתה. תקשורת סינכרונית החלפנו בתקשורת אסינכרונית מאחורי מסך. ורול מודלס מבוגרים החלפנו במשפיעני רשת שמונעים מלייקים ושיתופים. עכשיו, כשמסתכלים על כל המכלול הזה – שחיקה של אמפתיה, פיד שמראה ומעטדף (מתעדף) תכנים קיצוניים ואלימים, תפיסת עולם שנבנתה על בסיס הפיד הזה ונותנת לגיטימציה ומנרמלת אלימות – אז אי אפשר לצפות למשהו אחר שיקרה ברחובות.
אז זה לא הכל או כלום, אבל השאלה אם נבין לחזור אחורה. העולם חוזר אחורה בסך הכל. נכון, העולם... אצלנו בישראל פחות, אבל כשמסתכלים על מגמות בישראל, אנחנו עדיין בין המקומות הראשונים בעולם בגיל מתן סמארטפון, כשבעולם כבר מדברים על גיל 14. מדינות מובילות... המחקר האחרון של ישראל דיגיטלית – נראה לי, או של המועצה לשלום הילד – דיבר על 6.7, אוקיי, שבע אפילו, נגיד שבע, בסדר? אז שש-שבע הגיל הממוצע למתן סמארטפון – לא טלפון טיפש, טלפון חכם – לילד בישראל.
אני אתמול הרציתי להורים לילדים בכיתה א', והם אמרו לי בגאווה בהתחלה ש"אצלנו אין סמארטפונים", ואז כשהסתיימה ההרצאה, פתאום התברר שחלק מהילדים בכיתה יש להם סמארטפון בכיתה א'! בית ספר טוב, הורים טובים, אף אחד לא עושה פה בכוונה. וכשאנחנו מסתכלים על המגמות בעולם, יש ליגליזציה, הרגולטור מתערב, הוא דוחה את גיל הכניסה, הוא דוחה את השימוש שלהם בבתי ספר, ושם אנחנו כבר שונים. רק באוסטרליה, חודש אחרי שהחוק חוקק, כבר הייתה עלייה ברכישת ספרים בקרב בני נוער.
מנחה: באמת? באמת? כי אני ניסיתי לבדוק את זה ודיברתי עם אזרחים אוסטרלים, והם אמרו שבני הנוער יודעים איך לעקוף את כל הרגולציה והם יודעים לעשות כל מיני פרצופים ועיוותים ולהציג את עצמם... להתחזות ליותר בוגרים, ואז הם כן נכנסים.
רן: תראה, הנתון שאני קראתי הוא הנתון הזה. אבל תמיד, גם כשאסור להכניס לבית ספר, תמיד תהיה מחששה. אנחנו לא מסתכלים על אלה שיצליחו לעקוף כל חוק, אנחנו מסתכלים על הרוב. רוב הילדים שם – גם אין להם כרגע רשתות, וברגע שלאף אחד אין, אז גם לא אכפת לי שאני לא שמה – רואים תוצאות. בארץ זה פרוץ, זה התגלגל לפתחם של ההורים, ויש דברים שאתה לא יכול לתת לפרט בחברה לנהל לבד, הוא צריך את עזרתו של הרגולטור. וכאן אנחנו קצת לבד מול הדבר הזה.
אז בבתי ספר יסודיים בישראל אין טלפונים? אין טלפונים, רן. אין טלפונים ובהפסקות בקושי, וגם לא עם טלפון.
מנחה: לא, לא, אין טלפונים. אני סומכת על המורים והמנהלים. וגם יש הנחיה – זה בחוזר מנכ"ל, אין טלפונים. עזוב, בסדר, ברובם אין טלפונים. בסדר, הנה זה בדיוק הזה. אוקיי, ברוב...
רן: אז זה כמו מחששה, נכון? אממ, חטיבות ותיכונים? יש מלא סמארטפון, כל הזמן סמארטפון. שר החינוך מפחד. למה? למה לא להכניס את זה? זה הרי הקהל שלו, נניח... אני לא רוצה להגיד... הקהל שמצביע לשר החינוך או הציונות הדתית היה מעודד מקודד את הדבר הזה? מי נגד הדבר הזה? זה טוב לו לבייס (Base). למה לא לקדם הוצאת סמארטפונים מהחטיבות מהתיכונים? נגד מי אתה? אתה מפחד מהקשרים שלך עם אפל? מאיפה... איפה אנחנו רואים שבתל אביב הם פשוט לקחו יוזמה והם לאט לאט מוחקים את הטלפונים מהתיכונים?
מנחה: לא, זה אנחנו רואים איים של תקווה, ושזה עובד.
רן: אני לא יודע אם יש שם פחד כמו בורות. אני באמת חושב שיש חוסר הבנה אצל מקבלי החלטות בכלל לחיבור לדבר הזה ולמשמעויות של זה – למה, איך נראית כיתה עם טלפונים, מה זה עושה למורה, מה זה עושה לאינטראקציות, ומה זה עושה בכלל ללמידה. חושב שיש באמת בורות, אני חושב שיש פה איזה ריצת אמוק להחדרת טכנולוגיה בתוך הבית ספר כי זה נראה מגניב וזה מצטלם טוב וזה מצלצל טוב. אני לא נגד טכנולוגיה, אין מה להיות נגד, אני גם לא נגד. אבל אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה מבוססת ולהבין מה ההשפעות של זה, ואנחנו לא פשוט דוחים... תראה מה קרה עם החודש AI הזה שעשו במערכת החינוך, מה... מה היה? רגע, נכון, פיזרו מיליונים.
מנחה: לא, אבל ישראל גם כל מה שקשור ללימודים דיגיטליים היא לא מפגרת בכלל, ויש AI ויש פיתוחים שקורים בגוגל, נניח, שהם לנושא החינוכי והלימודי, ואני חושבת שזה חשוב שאנחנו נהיה הקטר ש...
רן: זה מצוין, אבל שמה יש שימוש מוסדר בטכנולוגיה. אנחנו מבינים מה זה בא להשיג. מה בא להשיג ילדים שיושבים עם טלפון בתוך הכיתה, חוץ מירידה קוגניטיבית, פגיעה בקישורים הרגשיים והחברתיים? מה זה בא לעשות? איך מורה יכול... אני מרצה בפני בני נוער – זה לא כוחות, אין שום סיכוי שאתה יכול לרקוד, לא משנה כמה אטרקטיבי תהיה, מול הדבר הזה. גם אותנו... מה זאת אומרת? ברור, נכון.
מנחה: אז למה אני מודה שאני כבר שנים... אני חושב שזה לא בסקופ (Scope) בכלל, כאילו, לא בא להתעסק עם זה. אני חושב שאין הבנה בכלל את המשמעות. אני חושב שמקבלי החלטות שנים כבר לא באמת ביקרו בתוך כיתה וראו איך נראית כיתה עם טלפונים. אני חושב שזה באמת... אני חושב שזה ממש קשור להורות המחילה, הוותרנית, הלא-לא מתאמצת... תראה, עכשיו נגיד נסענו לווייטנאם עם הילדות, והמטפלת הרגשית של הבת הבכורה שלי אמרה: "תראי, את לא יכולה להפריד אותה מהטלפון, את לא יכולה, זה החברים שלה והקשרים שלה. בואי תעשי חוזה לפני שאתם נוסעים, תעשו איזשהו תיאום ציפיות". עשינו – זה לא החזיק! והיה מדהים לראות שכשאין קליטה ואין טלפון אז היא מדהימה, והתקשורת מעולה, והיא בת נהדרת והיא מקסימה ורואה ומתלהבת, וברגע שהטלפון נכנס לה ליד היא נהיית קשה, פיץ' (Bitch), לא נעימה, הכל רע, הכל קצר, הכל מעצבן. וגם עלינו – ברגע... חודש! לא הייתי באמת חודש, חודש לא ראיתי את הטלפון. איך שחזרתי... אין, חזרתי להיות מי... מי שאני. למה ביקשתי שיקחו לי את הטלפון? כי היה לי ברור שאם הוא יהיה כאן יש מצב שאפילו בלי לשים לב, תוך כדי השיחה איתך, אני מרים רק לוודא כאילו שאני מחובר.
הדבר הזה שילדים שלנו רואים אותנו מהגב של המסך, זה פשוט... זה בכלל סיפור. אני ראיתי את ההורים שלי עושים מלא דברים – ראיתי את אבא שלי כל בוקר קורא עיתון, את אמא שלי פותחת ספר מתכונים, מתקשרת לחברות. מה רואה היום... עכשיו ילדים מחקים התנהגויות, נכון? מה הוא רואה? הורה מול המסך.
מנחה: אני רוצה שזה יהיה בפרומו. המשפט הכי עצוב בעולם שהוא רואה הורה... הורה... אתה היית רואה את אמא שלך מבשלת או מנגנת, היית רואה איך עושים דברים, היית שומע אותה מדברת בטלפון, היית לומד איך מדברים בטלפון, איך אומרים... היית לומד מלא מילים בלי בכלל להבין שאני לומד אותם, בלי בכלל שהיא הבינה שאני לומד אותם. אני מניח, כן. מה הוא רואה? הורה מול מסך. זה נשאר רק לדמיון שלו. הוא אפילו לא רואה הורה מול מסך, הוא רואה את הטלפון, ככה. זה נשאר לדמיון שלו מה ההורה עושה שם. אנחנו יודעים... אני רואה את זה גם על עצמי: אם אני עכשיו בטלפון והבן שלי רוצה ממני משהו, התגובה עלולה להיות הרבה יותר עצבנית מאשר אם עשיתי כל דבר אחר – אם קראתי ספר, אם עשיתי משהו במטבח. זאת אומרת, הוא כאילו... אתה שומע מין טרטור כזה שאתה רק רוצה לעצור אותו, כי כל הקשב שלך עכשיו בטלפון. ונתנו לילדים חברות של מיליארדי דולרים שכל תפקידן זה לעשות הדבר הזה, ואמרנו להם: "טוב, עכשיו בוא נראה אתכם מסתדרים עם זה". אנחנו לא מסתדרים עם זה! וכאן הרגולטור – אנחנו צריכים את עזרתו של הרגולטור.
אתה רואה איזושהי התפקחות של הורים? אתה רואה הורים אחרים ככל שעוברות השנים?
רן: אני רואה הרבה הורים במצוקה, אני רואה הרבה-הרבה הורים שלא מבינים שהבעיות שהם פוגשים בגיל 11-12 הן תולדה שבגיל שלוש הילד למד שמה שמרגיע אותו זה האייפד, וקשה עכשיו לעשות גם את החיבור הזה. אני רואה הורים שנותנים לאייפד לנהל את הבית ואומרים לי על ילד בגיל ארבע: "אבל אם אני לוקח את אותו אייפד הוא צורח". נכון, הוא צורח, הוא חווה קריז. יש מין... תראה, הפכנו את הטלפון ל... אני מאוד קיצוני עכשיו, יגידו לי שאני קיצוני עם הבן שלי, וזה נכון, אבל אני גם יחידני והיה לי מאוד קל... מה זה היה לי קל? הרבה פעמים חברים אומרים לי: "תגיד, אז תן לו את... תן לו את הטלוויזיה שעתיים בבוקר ותישן". עכשיו בסדר, אני יודע ש... אני בגלל כל מה שזה, אני לקחתי את זה לאקסטרים, הסנדלר הולך יחף, וגם כן אני כזה בקטע... ועדיין זה לא אישו (Issue) בבית.
עם זאת, אני מבין באיזה קלות אתה רגע רוצה שקט ואתה נותן לו את הטלפון, ולימדת אותו שהנה יש פה מוצא זמין ואתה מקבל את השקט והכל טוב. וכל הזמן אומרים לי את זה סביבי, אומרים: "איך אתה לא נותן לו?" עשיתי... לא את הטלפון, עזבי טלוויזיה, אפילו בן חמש... הוא עוד שאל אותי מאיפה מגיע טלפון, הוא עוד לא הבין, כאילו... מי הוא חי? כן, הוא אמר לי בגיל 10 אולי... הוא בן... הוא עוד לא מבין את זה. והוא לא... הוא לא רואה טלוויזיה בבית, הוא רואה טלוויזיה אצל סבא-סבתא. אני לא רואה טלוויזיה לידו, זה לא... לא נגרע ממני משהו כי את כל הדברים גם ככה אני צורך בטלפון. וכסביבה מכורה – אני מכור כמו כולם, עם הטלפון לידי, השאמא... נכון, הייתה תקופה שניסיתי, קניתי טלפון בטוח של נוקיה, אמרתי: "בשעות אחר הצהריים אני נהיה רק עם הנוקיה ואשאיר טלפון בבית", וזה גם קרס.
אממ, וזה... זה קצת טרגדיה, אני חושב. כאילו, אנחנו... זה ממש כמו שהיו מאשנים בתוך מכוניות עם הילדים בשבת בטיול בצפון, ואז פתאום אמרו: "תפסיקו לעשן במכוניות", והיום אתה לא יכול להעלות על דעתך, אבל זה... אנחנו כבר יודעים ועדיין זה קורה. אני יכול להשתגע מלראות ילד בן שנתיים נוסע עם אמא שלו בעגלה והוא בתוך הטלפון. אני כאילו צריכה לעצור את עצמי מלהעיר לה, כי היא לא מבינה מה יקרה עוד חמש שנים, עוד שלוש שנים. אבל עוד כמה שנים אני חושבת שזה ייעלם ואנחנו לא נאמין איך נתנו טלפונים בגילים כל כך צעירים. משהו חייב לקרוא. אנחנו דופקים את הילדים שלנו.
הטכנולוגיה היא כל כך מהירה בניגוד לכל מהפכה אחרת ש... רגע, בתי הספר – זה ייצא, אנחנו מסכימים? כן, כן. חטיבות – מתישהו יהיה ברור שלא נכנסים. כן? אוקיי. אז מהבתים, אתה אומר, זה יישאר?
רן: זה יישאר בבתים, זה יישאר בגיל צעיר. ההורים יהיו שם, ואז ההורה שם אז הוא מהר מאוד נותן את זה גם לילד שלו כי הוא רוצה את השקט. יש בכלל היום רפיסות בהורות, יש מין רצון כזה... זה מה שאני פוגש הרבה מאוד בקליניקה – באים ורוצים קסמים. כאילו: "הבאתי ילד ואני לא רוצה לגדל אותו, זאת אומרת, אני לא רוצה להתמודד עם ההתפתחות הרגשית שלו, אני רוצה איזשהו קיצור דרך, שהוא יגיע כבר לגיל מבוגר ואני לא אצטרך להתמודד לא עם הבכי ולא עם הטנטרומים ולא עם שום דבר אחר". וכאילו יש מין ציפייה שמישהו אחר יעשה את העבודה. ואז אחת הפגישות הכי שכיחות שאני מקבל בשבועות האחרונים – ואני לא מטפל בילדים – זה להביא ילד בן חמש לטיפול רגשי. וזה גם קצת... אנחנו רואים את זה בגננות, שמהר מאוד דוחפים ילדים... אין צורך לטפל בילד בן חמש, מי שצריך לטפל בו זה ההורים! אבל מהר מאוד מפנים ילדים לטיפול בגיל מאוד צעיר כי מבינים שבהורה כבר לא... "אני לא אצטרך לטפל, ולהורה אין מוטיבציה, אז בוא לפחות שהילד ירוויח מזה משהו".
אנחנו רואים גם מין חוסר אונים נרכש כזה של הורים שפשוט אין להם כוח, כי הם לא צפו את זה, לא על זה הם חתמו. והם פתאום פוגשים את ה... נכון. הם מבקשים מגננות שיגמלו מחיתולים, והגננות יגמלו ממוצצים, והם לא יודעים לעשות גמילה, והם לא מתכוונים בכלל להשקיע בדבר הזה. זאת אומרת, אנחנו מדברים... מדברים על ילדים שמתקשים להתמודד עם החיים, עם תסכולים. הרי אנחנו רואים עלינו (עלייה) בפגיעה עצמית – אחת הסיבות שאנחנו רואים עליה בינתיים ברמת ההשערה, כי לא חושב שחקרו את זה – זה ילדים שלא יודעים חמש דקות להיות עם עצמם. אני היום בהרצאות אומר להם: "קחו חמש דקות זמן שקט". חמש דקות אני עם עצמי והמחשבות שלי, ותמיד יקפוץ איזה מישהו כדי... ואז: "אז יש לי מחשבות". ואז אני אומר: "אוקיי, אז יש לך מחשבות". "לא, אבל זה מחשבות לא נעימות". עכשיו, מיינדפולנס (Mindfulness) זה המצאה של 20 השנים האחרונות, כאילו אנחנו היינו... אפילו לשבת בשירותים, אני כל כך יכולה להבין, זה מיינדפולנס. לנסוע באוטו – אני יכולה להבין את זה גם לעצמי, אני לא שנייה בשקט. יש לי שש שעות נסיעה ב... אני כאילו... מצלמים את זה, אבל כאילו... לא לגעת בטלפון בזמן הנהיגה, כאילו הנהיגה היא נורא משעממת כי משעמם לנהוג. גם אני שונאת להיות לבד, אני לא אוהבת להיות לבד, אני לא מוכנה להיות לבד. אני נוסעת, אני מדברת עם כל העולם ואשתו, אני לא אהיה לבד. אז זה... אוקיי, אז... אז זה אנחנו קצת שונים. אני יכול להקשיב לפודקאסט וזה, אבל לא... הנהיגה משעממת ובסמארטפון קורים דברים, אז אני אשלח עוד הודעה אחת ואני רק פה אקשיב לזה, והנה יש לנו סרטון. אני יכול לנהוג, זה... כאילו, הקטע הזה... לא צריך... אבל רגע, בוא נדבר שנייה על ההכלה בסדר? אני חושבת שלקחנו את ההכלה 7,000 צעדים קדימה, התבלבלנו לגמרי. מורות אומרות לי: "אנחנו מבקשים מהילדים לעמוד מול הכיתה עם שתי דקות של נושא שהם הכינו בבית, אבל אז הם מתחילים לבכות כי הם נבוכים". אז היא אומרת: "זה חשוב, זה חלק מהמשימה, תעמוד שתי דקות מול הכיתה ותדבר". ואז היא מקבלת טלפון מהיועצת: "למה את מקשה? ולמה את מחבידה? ולמה ולמה ולמה?" מהיועצת, טוב? לא מהאמא או האבא, או משר החינוך שמתערב ומבקש גם את זה. אני שומעת שברגע שמענישים ומשעים אז זה מגיע מהר מאוד לשר החינוך שמשחרר הנחיה לבטל את ההשעיה. אבל מרוב שהכלה... ילד מרביץ בבית הספר אז אומרים: "טוב, בוא נכיל את זה כי הוא בן של... או כי הוא מתמודד עם..." ואז הסתירה... ההפוכים הופכים להיות דברים הרבה יותר גרועים. ואז אני חושבת שההכלה היא זו שהביאה אלינו מקרים כמו בת ים תקווה (או מקומות אחרים)... יש בלבול בין הכלה לבין גבולות. חושבים שזה מונחים מנוגדים. אפשר גם להכיל וגם לשים גבול. אני יכול גם להגיד לילד: "אני רואה, זה מאוד מעצבן עכשיו שאתה לא יכול לקבל סוכריה" – הנה, תיקפתי את מה שהוא מרגיש, הכלתי את זה, כי הוא יכול עכשיו לבכות ואני עדיין שם ואני לא נשבר מזה, ועדיין אתה לא תקבל את הממתק עכשיו! והוא יבכה ויצעק, וזה אחד הדברים שהכי קשה להורים. להורים שלי היה פעם עניינים, בכיתי, כאילו, עניין במובן שבכיתי, אבל לא זוכר אפילו פעם אחת שהבכי שלי גרם להם לשבור את המילה שלהם. ואחת... אני מדבר עם הורים בקליניקה...
רן: כן, אבל אז הוא בוכה. נכון, הוא בוכה כי הוא מתוסכל ואין לו שום יכולת כרגע לווסת את הרגש שלו, ותסכול זה טוב, כי ככה צומחים! הוא יבכה. איפה הילדים הכי מצטיינים? הם מצטיינים בנוער מדהים, בחמש אצבעות, באחריי, במכינות, בשנות שירות, בצבא – כי שם לא מכילים אותם, ושם יש היררכיה, ושם הכל מאוד-מאוד ברור ומסודר ומאתגר. וכשמפסיקים להכיל אותם, אז הם פתאום פורחים! כן, אבל הם צריכים מישהו שיביא אותם לשם. אלה שמגיעים לשם, אלה שמראש כבר גדלו באווירה של... אז לחלק מהדברים... אבל הנה, פתאום בצבא משהו קורה לילדים האלה כי מפסיקים להציג כל הזמן ולרצות – זה לא אותו צבא שהיה לפני 20-30 שנה.
מנחה: לא, גם שמהר מאוד יש התערבות הורית, גם שם יש פינוק, גם שם יש בינוניות. באוקטובר... קשה לי... אני שומעת באיזה תנאים הם משרתים בלבנון, ויש שם את כולם ובלי אוכל ובלי מקום ראוי לישון בו, ומתמודדים עם זה כי לא עסוקים בלהכיל אותם כל הזמן.
רן: נכון, אבל אפשר להכיל... הכלה זה לא אומר שהגבול נשבר. אנחנו מדברים על תקיפות מכבדת. אני יכול להכיל את הבכי שלך ואת התסכול שלך – הכלתי, הנה אני עמדתי כאן ואתה בוכה ואני חי עם זה. אני לא צועק עליך, אני לא נשבר מזה, ועדיין – אתה לא תקבל את מה שרצית. זו הכלה אמיתית עם גבולות. אנחנו כאילו מדברים באנגלית, קוראים לזה Gentle Parenting (הורות רכה). כאילו הקונספט... הילד גם בסופי שבוע... אם יש לך שלושה ילדים אז אתם תתפצלו, כי צריך ללכת עם הילד הזה לכאן ועם הילד הזה לכאן, ולא הגיוני שהוא יבוא למסיבה של אחיו הגדול כי זה לא חברים שלו ואז הוא יהיה מתוסכל. לא, אבל זה חלק מלהיות חלק ממערכת משפחתית! אתה תלך ליומולדת שהיא לא שלך כי כרגע אנחנו הולכים לאחיך הגדול למופע הסיום שלו, ואתה תשב שם וזה ישמם אותך, אבל אתה חלק ממערכת משפחתית ולא עכשיו נהנדס את השבת בדיוק לצרכים שלך כדי שלא תהיה מתוסכל. ואז הם אמיתיים מגיעים לבית ספר ולא מבינים כאילו למה לא הכל סובב סביבם. וזה אחד... נכון, זה אחד הקשיים הכי גדולים שאני מתמודד איתם. ההורות הממוקדת הזו לצורך המאוד ספציפי שלך, ושלא תחווה לרגע תסכול – כאילו ילדים חווים את ההורים שלהם כזוג משרתים שתפקידם להניעים את שמשותיהם על פני כדור הארץ, וההורים מקבלים בשמחה את התפקיד הזה: "רק שיהיה לו כיף". ואז אנחנו מגדלים ילדים מפונקים, וילדים מפונקים זה ילדים שלא יודעים להתמודד, שנשברים מהר, שלא יודעים להתמודד, וילדים חצופים שברגע שהמורה אמרה להם איזה משהו שלא נראה להם אז הם קמים ומתפרצים ואפילו מעיפים כפפה (או: קפה) – וראינו גם את זה! – כי ברגע ששום דבר לא לגמרי מסתדר לי, אני לא יודע להתמודד עם המציאות הזאת.
מה אתה אומר על תופעת המורים בטיקטוק, מורים ברשתות החברתיות?
רן: אני לא אוהב. למה? אני יודע שיש כמה כוכבים וזה נפלא. יש הבדל בין לצלם סרטון שהוא לא במסגרת שיעור, שמטרתו להקנות ידע או להעביר איזשהו מסר – וזה אנחנו גם רואים ואני חושב שזה מבורך וזה יפה – לבין להעמיד את המצלמה, את הטלפון בזמן השיעור שלך (שבדרך כלל התלמידים עושים) ולצלם אותך מול השיעור ולגזור מזה אחרי כן קטעים. כי עכשיו אתה כבר לא נוכח בשיעור, אתה נוכח... אתה מדבר אל המצלמה! וכמו שגם ככה הכיתות היום הפכו להיות חדרים של "האח הגדול" – כי גם הילדים מתעדים הרי כל דבר ועושים פרובוקציות כדי שיהיה אחרי כן מה לעלות לטיקטוק או לסטורי – בעצם המורה מעביר את אותו מסר. המורה צריך להיות נוכח בשיעור! זה כמו שאני בטיפול, במקום להיות מרוכז בך אהיה מרוכז במצלמה שיושבת כאן ומה אחרי זה אני אעלה – אז אני כבר לא מרוכז בך. ברור.
מנחה: אז אותו דבר. מה התופעה החדשה שהכי מדוברת בעולם או שהכי מדאיגה אותך שקשורה בסושיאל, בטיקטוק?
רן: תראה, יש לנו היום את מגמת ה-Lookmaxxing, שיוותר פונה לגברים. יש לנו ככה כמה משפיעני רשת שבאים ואומרים שהדבר הכי חשוב היום בעולם הוא המראה החיצוני שלך, זה פותח את הדלתות, זה מה שיעזור לך להיות מאושר ולהשיג את מה שאתה רוצה, ובשביל זה אתה צריך לעשות הכל. ואז יש לנו משפיעני רשת – זה התחיל כמובן בארצות הברית, זה זלג לארץ – איזה אחד, טום ברח (?), שמאוד חזק שמשמלמדים (שממש מלמדים) אותך איך לפסל בעיקר את הפנים, אבל את כל הגוף שלך, בהתאם לפרופורציות האידיאליות למבנה גוף ומבנה פנים. לפסל, לפסל, כן. יש מה שנקרא נגיד Bonesmashing, שאתה נותן עם איזה פטישון קטן מכות קטנות לעצמות הלחיים, זה מייצר סדקים ואז שזה מתאחה אז עצמות הלחיים בולטות יותר, מתעבות ואז הן בולטות יותר. יש איזה תרגיל שעושים עם הלשון, שאתה מצמיד את הלשון לחך לאיזה 20 דקות ביום ואז זה מבלט את הלסת. אבל אז רופאי שיניים באו ואמרו שזה גם עושה בעיות באנטומיה של הפנים, אוי ואבוי! ואנחנו רואים... יש את "הגלולה השחורה" שבעצם אומרים: "אם אני אקח את הגלולה השחורה ואראה... אמקסם את המראה שלי, אז אני אשיג את הגאולה ואת האושר הנשגב". ואנחנו רואים לא מעט משפיענים שממש מלמדים טכניקות – זה החל מסופט (Soft) – כל מיני טכניקות, יוגה והתעמלות לפנים, דרך ממש ניתוחים ועיוותים של הפנים כדי להשיג את המראה המושלם. ואיכשהו זה פוגש יותר בנים מבנות. וזה שוב... זה שם את כל המשקל בהתפתחות שלך על המראה החיצוני שאנחנו יודעים שגם ככה הרשתות מאוד חזקות בזה. זה אחד.
והדבר השני, אנחנו רואים קצת רגרסיה בתפיסת הגבריות החדשה – זה המנוספרה (Manosphere). בגברים, שוב פעם מטיפים לשוביניזם ולקחת את זה קצת קונטרה לפמיניזם, שגברים צריכים לדרוש מחדש את הכבוד שלהם מול אנשים, וצריכים מחדש... וכבר יש לנו גם על זה מושג – "המנוספרה" (Manosphere), הספירה הגברית שבאה לדרוש מחדש את כבודה בעולם. ושוב, הרי הרשת מלכתחילה מקצינה תכנים, היא גם מזהה תכנים קיצוניים ומציפה לך, ואז תפיסת העולם שלך, שגם ככה עסוקה בלגבש את זהותה, מקצינה גם לשם. וכשמדברים על אלימות... לא סתם, זה בעיקר בנים, כמעט לא... אנחנו רואים מדי פעם סרטונים של בנות, אבל זה בעיקר בנים, חלק מתפיסת הכבוד הזאתי, שמה פתאום הוא עכשיו אמר לי לצאת מהפיצריה וזהו, וצריך לרצוח אותו כי אני צריך עכשיו להגן על הכבוד שלי!
ואפשר לייחס למנוספרה... דיברנו קודם על הכלה, כן? אז נניח כל העניין... ועכשיו דיברנו על דימוי גוף או מראה חיצוני – כל הסיפור הזה שכל כך קשה לראות אחד... לראות את עצמם במסכים, נכון? כל הזומים האלה שטיפחו אותם, עד שהגענו למצב שכל המצלמות סגורות ואי אפשר לראות אף אחד ויושבים מול מסכים שחורים, ואולי פה כן צריך להכיל אותם כי קשה לך לראות את עצמך כל הזמן, כי תראי... עובר הגבול פה. אפשר להבין, לא חייבים לקבל. אני יכול להבין הרבה דברים שילדים עושים, אני לא מקבל כל התנהגות. זה נכון שהם מגלים פה דור של ילדים שמאוד עסוקים בחיצוניות שלהם מגיל צעיר, כבר רואים מאוד אצל בנות הנושא הזה של התעסקות במבנה הגוף שלהם, של כל איזה גרם שומן שמוציא אותם מדעתם. גם בנים. אתה כבר לא באמת רגיל לראות את עצמך כמו שאתה, אתה תמיד רואה איזה גרסה יותר טובה שלך ברשת, או דרך פילטר או דרך מה שלא תעשה. אגב, הלוקסמקסינג (Lookmaxxing) – יש לזה אפליקציות AI שאתה מעלה תמונה שלך עם הפנים קדימה ועוד עם הפרופיל, והיא ממש... אני עשיתי את זה, כן? עשיתי את זה – תוצאות מאוד רעות! כאילו, אני צריך ממש להחליף את הפנים, והיא ממש אומרת לך ברזולוציות של מה אתה צריך לעשות עם העיניים ועם הגבות ועם הפה ואיזה זוויות וכאן המרחק בין זה לזה, וממש מעבירה אותך תהליך אימון כדי לייצב מחדש את הפנים שלך. עכשיו, תחשבי בשביל ילד שמעלה תמונה שלו מקבל כזה פידבק על הפנים שלו! עכשיו, ברגע שראית את האפליקציה, אתה נורא בעניין, אתה לא יכול... אתה רוצה לדעת מה... איזה פידבק... שגם ככה אתה כל כך עסוק במראה שלך ובזהות שלך ובזה שכל הגוף באינסטגרם של החברות...
אגב, התפטרה שנה שעברה סמנכ"לית מדיניות ציבורית של מטה (Meta), פייסבוק, והיא כתבה ספר שעשה המון כסף – הוא יצא לאור! ואני בדיוק קורא אותו, ואחד הדברים שהיא כותבת זה שהאלגוריתם של אינסטגרם מזהה בנות שמעלות ומוחקות סלפיים, ואחרי שלוש-ארבע מחיקות כאלה הוא מתחיל לדחוף להן מוצרי טיפוח ודיאטה. עכשיו, בטח שהוא חכם, כאילו, איך לא חשבנו על זה קודם, כאילו, שזה קורה? אבל תחשבי שילד שגם ככה כל כך עסוק בזהות שלו והגוף שלו משתנה והוא גם ככה כבר לא מכיר את הגוף שלו, והוא מעלה לאיזו אפליקציה ואומרים לו: "תקשיב, אתה באמת מכוער, אתה צודק, ועכשיו לך תשנה את כל איך..." איך אתה יכול לגדול? אנחנו כמבוגרים לא יכולים לעמוד מול זה, איך אפשר לגדל ילדים ככה? אז אי אפשר להפריד בין הדיכאונות שאנחנו רואים לבין ה...
אני נתקלת במצבים נגיד שאני רוצה להגיד לילדות שלי "לא" על דברים – למשל על לעשות לק ג'ל בציפורניים – אבל אין לי את העיקרון מאחורי זה ואז אני בבעיה. ואז יש לך את ה"לייק ג'ל" שמזמינה לה למה זה בסדר, או... אבל כאילו אני אומרת: "רגע שנייה, מה, זה יהרוס לך את הציפורניים?". אבל ציפורניים זה דבר שגדל, אז מה... מה האידיאל מאחורי זה שאני לא נותנת לה? יש דברים שיש להם גיל. לא יודעת מי החליט איזה גיל לק ג'ל. או כי נגיד חורים באוזניים – אין לי בעיה, תעשו גם ארבעה, על זה לא המלחמות שלי.
רן: תראה, אני פחות מתמצא בלק ג'ל, אבל אני כן יודע ששם יש איזה סיפור עם מסרטן או משהו, לא יודע, יש איזה משהו עם...
מנחה: אם אין לי רציונל, אבל תמיד אני צריך לחשוב על המון דברים. אני שואלת את עצמי ואני אומרת: "רגע, מה רציונל...".
רן: אבל אני חושב שזה גם מה שאני אומר להורים – אם הערך לא ברור לך, אתה מהר מאוד תיכנע. זאת אומרת, אני צריך לשאול את עצמי למה אני עושה את מה שאני עושה. האם עכשיו אני לא נותן לו טלפון כי באמת אני חושב שזה הדבר הנכון, או כי יש לי איזה ידיעה? נניח, תרשה לילד שלך פירסינג בגיל 13? פירסינג זה לא באוזניים, נכון? זה צריך להיות... זה יכול להיות בטבור, פירסינג, כן – כי מבחיניתי זה הפיך! וגם אם הוא יקבל החלטה כזו בגיל 13 ואחרי זה יחליט להוריד, אז הכל בסדר. קעקוע אני לא ארשה לו כי זה לא הפיך, ואני חושב שהוא צריך לחכות לשלב שבו המוח יהיה יותר בשל כדי לעשות דברים שהם לא הפיכים.
שוב, אם הייתה לי ילדה והיא הייתה רוצה לק ג'ל והייתי משוכנע שאין איזה באמת נזק בלתי הפיך שהיא כרגע לא יכולה לאמוד אותו, אז לא בטוח שהייתי שולל את זה. הייתי... אבל צריך לראות את זה בתוך המכלול. עכשיו, האם היא כל כולה עכשיו עסוקה רק במראה החיצוני וזה מתחיל בלק ג'ל ואז היא צריכה... וזה וזה וזה? אם כן, בטוח שלא הייתי מאפשר את זה. אני חושב שהרבה דברים רוצים להסביר לעצמנו רגע – למה? מה הערך שעומד מאחורי זה? כי גם כשערך נורא ברור לי, אז אני לא נכנע מהר לילד! גם שהוא אומר לי "כולם", וגם שכולם מסביבו... לי נורא ברור, אז זה עוזר לי לעמוד. כשעושים את זה כי לא יודע, שמעתי איזה משהו וזה נראה לי... זה מה שהרבה פעמים מקשה על הורים – הם כאילו מבינים בבטן שמשהו לא בסדר, הם לא יודעים להגיד מה, ואז גם הם לא מצליחים להסביר. הם לא צריכים להסביר לילד ברמה שהוא יבין, אבל הם לא מצליחים לתת איזשהו הסבר ואז הם נכנעים. בסדר, נכון.
מנחה: אני על ערכים, שצריך... כשנאמר "לא", אני צריך לדעת להסביר לעצמי למה "לא", ואם אני מאמין בזה אז אני אעמוד בזה. ברור. אנחנו ההורים קצת מפחדים להיות חריגים ומה יגידו עלינו ואיך אנחנו יוצאים יחסית להורים האחרים שכן מאפשרים או לא מאפשרים, וגם העמוד שדרה ההורי הוא דבר מאוד רעוע. אני חושבת בכלל, בסוף יש המון... זה כאילו אנחנו בדור של בדידות ויש כל הזמן חרדה. אין גם... לכולם יש קהילה. ואז, אתה יודע, היה משהו אולי נוראי בקיבוץ, אבל גם בכל נושא גידול הילדים והלינה המשותפת, אבל גם היה משהו שבסוף מיישרים קו ואתה חלק מקהילה שאומרת: "זה השלב שבו מתחילים לנסוע על טרקטור או לצאת לפסטיבלים או לא יודעת מה", ויש איזה אישור קבוצתי. ופה השונות היא כל כך גדולה, ואתה אפילו לא צריך להיות בדיאלוג עם הקהילה שאני חי בה. הקהילה היא דבר מאוד הטרוגני. באות אלי בנות הביתה שאומרות: "אצלנו אסור ממתקים", ואני מציעה בורקסים...
רן: אוקיי.
מנחה: אין מישהו שככה... כאילו, אם היינו... ואצלי זה פרוץ לחלוטין בצורה מוגזמת, איזה מין פיצוי כזה... אם הייתה חוזרת הקהילתיות, אם היינו הרבה יותר חלק מקבוצה שאנחנו... נכון. א' – אין איזה ערכים משותפים, זה חלק מזה שאנחנו מתפלגים, כאילו, מזה שאנחנו הופכים להיות שבטים, אין ערכים משותפים. ומצד שני, הדבר שהכי מטריד אותך, נגיד אני רואה את זה עם הבן שלי, זה שהוא לא יהיה בודד, שיהיו לו חברים, שתהיה לו קהילה. כאילו, אנחנו הרי הלכנו בדיוק לכיוון ההפוך ואנחנו כל כך עסוקים בזה...
רן: כן, נכון, נכון. ובגלל זה אני צריך להיות בדיאלוג עם הקהילה שלי. הערך שלי הוא לא מוחלט, הוא יחסי, ויש מקומות שאני צריך להתפשר. אני אומר את זה גם בטלפונים: אם כל הכיתה כבר בוואטסאפ, ברור שגם שגיא צריך להיות בוואטסאפ, כי המחיר החברתי הוא לא פחות מ... לא פחות גבוה. אז בוא באמת נעשה ככה לסיום, איזה מין... אני מתלבטת כל הזמן אם להגיד לך חמישה או עשרה, אתה תחליט, אולי נעשה את זה תוך כדי – מין חמישה טיפים להורות שפויה יותר, טובה יותר. אז נניח...
מנחה: אה, אז אני רוצה להגיד לזה אמירה יותר כללית על הורות, שזה טיפ, כי זה... זה גם תוצר אחרי כן, זה גם עוזר אחרי כן בזה שאני לא צריך להגיד על טלפון. אחד – ילד יש לו את היכולת להרגיש את כל הרגשות שלו, ומינימום כלים כדי לווסת אותם. הילד לא יגיד לי איפה להציב את הגבול ואני לא אגיד לו איך להרגיש. מותר לי להציב את הגבול ומותר לו להרגיש את הרגשות שלו, ומותר לו לבכות ומותר לו לצעוק בשני הצדדים. כי אם נורמל... בוא נעשה את זה קומפקט (Compact).
רן: זה לא נורא שהילדים שלכם מתוסכלים. תעמדו עם הגב מאחורי הגבולות שלכם. גבול... בוא, בוא שנייה נגיד משהו על סמכות הורית, אז סמכות היא נמדדת ביכולת שלי עכשיו לעמוד מאחורי הגבול שאני מציב. לדוגמה, אם אמרתי עכשיו שהסתיים זמן השימוש בטאבלט, אני לוקח את הטאבלט, לא משאיר לו ואומר לו: "בוא נראה אותך עכשיו לא נוגע", כי אין לו בכלל את היכולת לווסת את העניין הזה. אז גם לבקש... גם היכולת לווסת את עצמנו – שוב, השארנו אותו מול מיליארד דולרים ואמרנו: "בוא נראה אותך לא...". אז אני לא אתן לך להמשיך לצפות, בסדר? אז נחזור על הכללים. אז כשאיתם... מציבים גבולות, מאחוריכם, וזה... "אני לא אתן לך...", זה לא... "אני לא אתן לך להמשיך לצפות", ואני לוקח, אתה ההורה! ולהכיל גם את התסכול – לא נורא, ילד מתוסכל. גבולות באים ביחד, אפשר להכיל ולהציב את הגבול, זה לא או-או. אוקיי, אוקיי, אחד זה אחד. דבר שני?
מנחה: דבר שני – לדחות כמה שאפשר את גיל מתן הסמארטפון. אף הורה לא ישכב על הגדר ויגיד: "חבל שלא נתתי לו סמארטפון בגיל יותר מוקדם!". אל תתנו לכולם לבלבל אתכם, אין "כולם". כשילד אומר "כולם", אני רוצה שמות וטלפון. יש בדרך כלל שני ילדים ש... אי אפשר לצפות מהם לעמוד מול לחץ חברתי אם אני לא עומד מול הלחץ החברתי הזה! אז אנחנו צריכים להתארגן כקהילות ולקבל החלטות משותפות בנושא הזה. סבבה.
רן: בוא נעשה שלוש – מודלינג (Modeling). תנסו להיות דוגמה למה שאתם מצפים מהילדים שלכם ומבקשים מהילדים שלכם. תגבילו את זמן הסמארטפון – לא בארוחות ערב, לא בשעה הראשונה של הבוקר, לא בשעה האחרונה לפני שולכים לישון. אני מתחבר לזה שהרבה יותר נכון לקבוע זמנים שבהם אין מסכים, מאשר "כמה זמן היית ביום", כי זה סיזיפי וזה לא עובד. אז כן, תגבילו את זה, כן. אוקיי, בסדר. אז כבר יש לנו שניים על מסכים ואחד כללי על הורות. מה עוד?
מנחה: נו, זמן... זמן משחק חופשי. תקפידו על זמן משחק חופשי קודם כל בגינה, תנו להם כמה שיותר זמן משחק חופשי בגינה, בחצר, באיפה שזה אפשרי. אבל תקפידו על לפחות 10 דקות פעם ביומיים – אני והילד שלי, אחד על אחד, בטח אם יש שם עוד אחים – זמן הורי-ילד. והכללים שלו הם... וזה עושה פלאים בבית, במיוחד בריבים בין אחים. עושים מה שהילד רוצה. זה 10 דקות של הילד, אלא אם כן הוא רוצה משהו שהוא לא תואם לערכים שלנו. שתיים – אני לא שואל שאלות בזמן הזה, זה לא זמן משמעת ולחנך ולדבר על מה היה בבוקר בבית ספר. אני אפילו לא חייב להתערב, אם הוא רוצה עכשיו לצייר לידי ושאני רק אהיה נוכח שם ואסתכל, או לבנות מגדל ושאני רק אסתכל, אז זה מה שאני אעשה. 10 דקות רק אני והוא, בלי טלפון, בלי אחרים, רק אני והוא. וזה עושה פלאים בבית, גם היחסים ביניהם, כן, כדאי.
רן: לא, אז זה כבר ארבע פעמים רציתי להגיד, אבל בסדר, במקרה שלכם אתם צריכים לחלוק כי זה באמת הרבה, יוצא עומס רב עם ארבע בנות. אבל אני אומר, זה... זה מדהים, זה מה שילד צריך בסוף – הוא צריך את התחושה הזאת שההורה נוכח, ו-10 דקות, כמה שזה נשמע מעט, זה המון בשביל הילדים. ואז... לא לוותר על זה.
מנחה: טוב, חמישי? חייבים למצוא חמישי! חמישי אני אמצא, אנחנו מקצרים את ההשעיות שזה ייראה כאילו... לא, זה בסדר, זה טוב לחשוב. מה זאת אומרת? זה... זה הכי טבעי לחשוב, כי זה אמור... הייתי רוצה לחשוב שזה לא בסדר, כי אני נתתי לך גם את הארוחות ערב וגם את הזה וגם את זה, את כל הגבלות הסמארטפון נדחנו... דבר אחד – איך אפשר להגביר את האמפתיה אולי, את החמלה של הילדים שלנו? או שזה...
רן: קודם כל, בוא נהיה אמפתים אליהם באמת. ילד לומד אמפתיה, אי אפשר ללמד אמפתיה – אפשר לחוות ואפשר לעזור להתבונן. אם ילד בא עצבני וכועס ואני אומר לו: "וואי, מה זה מעצבן, אני רואה, זה מעצבן", הוא חווה אמפתיה, הוא חווה מישהו שרואה מה שהוא מרגיש. אם עכשיו עמדתי... ישבתי עם הילד בגינה וראיתי ילד יושב בצד עצוב והוא בוכה, אומר רגע, אני אסתכל על הילד הזה: "תגיד, מה לדעתך הוא מרגיש? הוא עצוב. למה אתה חושב שהוא עצוב? – לא יודע, כי מישהו הרביץ לו קודם. – יש משהו שאפשר לעשות כדי להקל עליו?". אז אם עודדתי אותו להתבונן לרגשות ולהבין אותם ולעשות משהו – וזה גם מביא... גם... נגדיר את זה כחמישי: איך נגדיר את זה? אנחנו נורא רוצים שיבקשו סליחה ושיהיו חומלים, אז אנחנו מלמדים אותם את הטקס הזה של לבקש סליחה. סליחה צריך להרגיש חרטה בשביל לבקש סליחה! אז לפני שאני רוצה שהילד יבקש סליחה, אני רגע צריך לעזור לו להבין מה האחר מרגיש, ואז לעזור לו לעשות תיקון – לשאול אותו אם הוא רוצה לתקן את זה. ככה אנחנו לומדים חמלה וחרטה: "מה לדעתך הוא הרגיש? יש משהו שאתה יכול לעשות כדי לתקן את זה?". ואז אשאיר את זה לילד, ואם הוא לא ירצה – אז הוא לא ירצה. אבל כשאני עושה את הטקסים האלה שוב ושוב ושוב ושוב, ככה נוצרת תפיסת העולם של... אם כל יום אני אשאל את הילד: "את מי עזרת היום בבית ספר?", אז ביום הראשון הוא יסתכל עליי ולא יבין, וגם ביום השני – והבן שלי בן חמש והוא מסתכל והוא מבין, ואחרי שבועיים פתאום הוא בא אליי בגאווה שהיום הוא עזר לאור להחזיר את הקוביות, Out of nowhere, כי הוא הבין שזה משהו שחשוב אצלי בבית ומשהו שחשוב לי, וזה בסדר שהוא רוצה לרצות אותי, כאילו, זה חלק מהגיל, ככה הם מתפתחים. אז בואו פחות נטיף והרבה יותר נשאל את השאלות שמשקפות את הערכים שלנו. וכשנשאל אותם שוב ושוב ושוב, הילד כבר יתחיל לחשוב בבית ספר: "רגע, למי אני עוזר היום? כי גם אני רוצה שיהיה לי מה לספר בבית!".
מנחה: אז לטובת מאזינינו, בוא ננסה רגע לתת את רשימת החמישה הזו ככה מתומצטת, שאפשר יהיה לצאת לעבוד ממש מכאן. אז נגיד ש:
1. להציב גבולות, לעמוד מאחוריהם ולהכיל תסכולים של הילד. זה לא נורא שהוא מתוסכל, הכל בסדר.
2. לדחות את מתן גיל הסמארטפון כמה שאפשר, וגם בתוך הסמארטפון לשים גבולות – לא בזמן ארוחות, לא שעה ראשונה בבוקר, לא שעה אחרונה לפני השינה. כדאי להתאגד בקהילות, זה הרבה יותר פשוט.
3. מודלינג – שיראו איך אנחנו מתנהגים ויחקו אותנו.
4. אמפתיה וחמלה – לתקף לילד את הרגשות שלו, ולהבין שהוא לומד את הערכים של הבית דרך השאלות שאני שואל אותו (החמישי!). איזה שאלות אני שואל? שואל בסוף היום: "למי עזרת?". ואחרי חודש שאני אשאל אותו "למי עזרת?", הוא כבר יחפש בבית ספר למי לעזור היום כי הוא גם רוצה תשובה.
קודם ביקשתי ממך כל מיני הימורים: האם הטלפונים ייכנסו יותר לבית הספר או ייצאו? האם הם ייכנסו יותר לבתים או ייצאו? ההורות שלנו תשתפר או לא תשתפר?
רן: היא לא תשתפר, לצערי, כי AI הולך... אנחנו דיברנו על טלפונים, ובכלל אנחנו צריכים היום להסתכל על AI ומה שהוא עושה לנו ומה שהוא עושה להורות ומה שהוא עושה לילדים. ואני חושב... אני אפילו לא יודע לחזור... לאן זה הולך? לא יודע. אוי ואבוי! רגע, אני אקריא איזה נתון אחרון לפני שאנחנו נפרדים, כי זה בוער בי. אני רק אגיד ש... ש... שנייה, אני פותח את הטלפון כדי להסתכל בנתון שעכשיו שלחו לי והוא די מדהים: 55% מבני הנוער משתמשים בצ'אטים כחברים! רוב בני הנוער מעידים כי הם מעדיפים לשוחח על עניינים רגשיים עם צ'אט ולא עם בן אדם. אחד מכל חמישה נערים ונערות משתמשים בצ'אטים מבוססי בינה מלאכותית כבני זוג רומנטיים.
מנחה: אז הנתונים האלה ממחישים את מה שאתה אומר, שדווקא קשה לצאת אופטימים מהשיחה הזאתי. זה הסיפור שלנו היום – מה קורה לבני נוער מול ה-AI? יש גם מחקר של אוניברסיטת חיפה – ארבעה מכל חמישה מתבגרים הפכו את ה-GPT ליועץ הרגשי שלהם. עכשיו, אוי, גם אנחנו ליועץ רגשי... מעט מאוד דברים אני לא מעביר היום דרך קו-פיילוט (Copilot) או צ'אט. הצ'אט, כן. טוב, על זה בפרק הבא עוד יסופר בהמשך. תודה רבה, רן בראון, שהגעת להוראת שעה, הפודקאסט של מכללת דוד ילין. היה מאוד נעים לדבר איתך, אני מקווה שההורים ששמעו או ראו או צפו ייקחו כאן כמה טיפים להמשך.
רן: תודה. תודה על האירוח.
