שלום לכולם.
לאור האסון הגדול ומצב הלחימה הקשה בעזה וכמות הנעדרים הבלתי נתפסת, ראינו לנכון להקליט את הפודקאסט שלפניכם, שיעסוק בנושא הנעדרים, משפחותיהם והקהילה בזמן פיגוע טרור המוני בישראל. תינתן הסברה בנושא הנעדרים בפן הטיפולי, הבנה של הנושא ותגובות ראשוניות. מיד מתחילים.
שלום, אז היום אנחנו ניתן את הבמה לגלית יצחקי דרייזן ולפרופסור קרן שלו. גלית היא פסיכותרפיסטית וותיקה, פרופילאית פלילים העוסקת בתחום הנעדרים מזה עשור, גם בהיבטים המעשיים באיתור נעדרים בפרופילאות ובהיבטים הטיפוליים של טיפול בנעדרים ששבו למשפחות הנעדרים. פרופ' קרן שלו, מנהלת מכון המחקר האנגלי לחקר הנעדרים המשויך לאוניברסיטת פורטסמית', חוקרת במשך שנים את נושא הנעדרים באנגליה ובעולם. המכון עצמו מהווה מקור לחקר בינלאומי ושיתופי פעולה.
קרן:
שלום אני פרופסור שליו, אני פרופסורית שאני גרה באנגליה, אני פרופסורית שמתמחה בנושא נעדרים כבר מעל לעשור, ואני עובדת פה באנגליה עם משטרות, עם עמותות לא רק באירופה אלא גם ברחבי העולם, והיה לי קשר כבר הרבה שנים עם גלית, וחשבנו שזה הזדמנות להציג את עצמנו, להציג את נושא הנעדרות, ובוודאי בימים האלה כשזה מקבל זווית אחרת.
גלית:
אז קודם כל, היי קרן, אני שמחה שאת איתי, את פה נמצאת כבר כמה ימים תומכת ונמצאת, ותודה רבה. לא רק בי, אני יודעת במעגלים נרחבים. אכן הקשר שלנו התחיל בעצם בנושא של הנעדרים בישראל, שהוא נושא שיש סביבו אתגר מתמיד, גם ההגדרה של מה הוא נעדר, מי הוא נעדר וההתייחסות הממשלתית לנושא הנעדרים שיש פה, יש בישראל איזשהו, אנחנו נמצאים במסע ארוך להגדרה של הנושא, ובתוך התהליך הזה אנחנו נפגשנו כמה פעמים, גם למדתי הרבה ממך ומהמכון, אז ככה נוצרו קשרים מקצועיים, ואני רוצה להגיד שלא העליתי על דעתי שכך אנחנו נצטרך להיפגש שוב, ובכל זאת, אני באמת חושבת שיש לי זכות ומזל שאני מכירה אותך, ואנחנו באמת יכולים להיעזר בך. היום בישראל הנושא של הנעדרים עומד להיות הנושא של לפחות העשור הבא, לצערי הרב, כי פקד אותנו אסון גדול, ואני התבקשתי על ידי מכללת דוד ילין, לנסות ככה לתת קצת איזושהי התחלה של התייחסות, מהי הטראומה הזאת שסובבת סביב נושא הנעדרים, משפחותיהם, הקהילה, כן, עצרתי, זהו.
קרן:
כן, אז בואי נתחיל, אני רוצה להגדיר מהו נעדר, כי זה נושא מאוד בעייתי, לא רק בארץ, בכלל בעולם עשיתי איזה כמה מחקרים, אני יכולה להגיד שזה מאוד מורכב, אז בוא נגדיר למי שמקשיב, מה זה נעדר.
גלית:
אוקיי, כשאנחנו מדברים על נעדר, אנחנו בעצם מדברים על אדם שאנחנו לא יודעים ברגע נתון איפה הוא, ושיש לנו דאגה מחוסר הידיעה הזאת, זאת אומרת, זה לא משהו שהוא בתפקוד הרגיל שלו לא להיות בו, שאנחנו לא מצליחים למצוא אותו, שאנחנו לא מצליחים ליצור איתו קשר, וגם הסובבים, שבדרך כלל נמצאים איתו לא יודעים איפה הוא, ואז הוא מוגדר כנעדר. זו היעדרות, זו ממש הגדרה מאוד מאוד מאוד רחבה, וסביבה בעצם נוצרו כל מיני פעולות של המשטרות בעולם, פעולות שונות להגדרה הזו, כדי בעצם לעזור למצוא את אותו אדם.
קרן:
אז בואי ניתן איתנו אולי קצת דוגמאות של ביום יום, מה זה אומר בארץ אנשים נעדרים?
גלית:
אז אני אגיד על נעדרים שמכירים פה בישראל, בדרך כלל באזרחות, אנחנו מדברים על אנשים שהם דימנטים שנעלמים, שיוצאים פשוט לדרך מתוך הדימנציה וקשה לדעת איפה הם, ואז המשפחות שמות לב שהם אינם ומבקשות את האיתור שלהם. יכולים להיות אנשים שיש להם איזשהו קושי רגשי ונפשי, שהם נעדרים כחלק מהקושי הזה, גם אובדנות, הנושא של אובדנות כרוך מאוד בנושא של נעדרים. כמובן שיכולים להיות גם נושאים של נעדרים, שנעדרים סביב עניינים פליליים, גם כלכליים וגם כלכליים פליליים, שהם בעצמם בורחים, זאת אומרת זו היעדרות של בריחה או היעלמות שהיא פלילית, ואנחנו בישראל מכירים היטב גם את נושא החטופים הצבאיים, שזה בדרך כלל כשאומרים חטופים בישראל, יש מעט מאוד חטופים אזרחיים, כשאומרים את המילה חטופים בישראל בדרך כלל מדברים על חטופים צבאיים, וגם בישראל החטופים הם לא רבים, זאת אומרת הם תמיד מעוררים את כולנו, אנחנו מדינה שמאוד חובקת את כולם, אבל אין פה כמויות של חטופים, וכרגע האירוע המרכזי שנמצא כאן, הוא אירוע של גם חטופים וגם נעדרים, שלא מרצונם.
קרן:
וכמובן באופן מאוד שונה מההיסטוריה, זה חטופים אזרחיים, ובכמות שאף פעם לא נראתה.
גלית:
נכון.
קרן:
אז בואו נגדיר שוב, מה אנחנו כוללים במושג נעדרות במצב הנוכחי? גלית: אז היום בישראל הנעדרים הם כל מי שבעצם, אנחנו לא יודעים איפה הוא. כל האנשים בעצם שנפגעו מפיגוע הטרור ההמוני, שהתרחש בדרום הארץ, גם משפחות שבעצם נקרעו אנשים אחד מהשני, והם לא יודעים איפה הם נמצאים, איפה נמצאים ההורים, איפה נמצאים הילדים, גם אם חושבים שהם חטופים, וגם אם חושבים שהם עדיין בתוך ישראל, הם נעדרים. כל מי שאנחנו לא יודעים איפה הוא נעדר. גם אנשים שאולי נהרגו, או נרצחו, ואנחנו לא יודעים, עדיין לא מצאנו אותם. יש סריקות, ויש הרבה סריקות ואיתורים שנעשים כרגע תוך כדי, הם נחשבים נעדרים.
קרן:
רק להדגיש שהנושא הזה, עד שאין זיהוי רשמי, שמדווח למשפחות, מבחינה רשמית זה עדיין מוכר כאדם נעדר. אז צריך להדגיש את זה, כי זה חשוב שהמשפחות יבינו איפה הם עומדים.
גלית:
זאת אומרת שעד שהמשפחה לא קיבלה מידע, שידוע בצורה רשמית, מה קרה לאדם, לאדם, היקר שלה לקרוב במשפחה, האדם מוגדר כנעדר. קרן:
אז בואו נגיד, למה אנחנו כאן? למה רצינו לדבר איתכם?
גלית:
הסיבה המרכזית שהתבקשתי לדבר בפודקאסט הזה, הוא כדי קצת לדבר על התגובות הראשוניות, שאנחנו יכולים לתת גם בקהילה, וגם למשפחות ולילדים, למשפחה המורחבת שתומכת הרבה פעמים את המשפחות הגרעיניות, שעברו אסון מאוד, מאוד מאוד גדול ושחווים כרגע נעדרות. איך אנחנו מגיבים למי שכרגע לא יודע איפה אדם יקר מאוד שלא נמצא ולכן התכנסנו כאן וזה נשמח שככה השיחה תהיה סביב הנושא הזה.
קרן:
עכשיו, המעגלים, אני חושבת שזה מאוד חשוב שאנשים יבינו את הגודל של האפקט, כי לפעמים אנחנו חושבים, אה, זה לא קרה לי, זה לא קרה למשפחה, אז אני בסדר, וזה לא בהכרח נכון. כשמדובר בנעדרים, היה מחקר שהראה שבממוצע, 12 איש מגיבים באופן רגשי מאוד מאוד קשה להיעדרות. עכשיו, זה ממוצע כמובן, יש אנשים שיש להם קשרים חברתיים יותר ענפים, יש כאלה שפחות, ואם מתחילים להכפיל את המספרים של מי כרגע מוכרז כנעדר או נחשב כנעדר, כפול 12, כפול 20 אפילו, אז מתחילים להגיע לאלפי איש שזה קשור אליהם באופן ישיר.
גלית:
כשאנחנו אומרים, בין 12 ל 20 איש נפגעים מחוסר הוודאות של אדם שנעדר והוא נעדר גם תחת התקפה זאת אומרת יש גם חשש לחייו אז אני חושבת שאפילו אפשר להגדיל את כמות, לא חקרתי את זה אבל נראה לי די בבירור שכמות הנפגעים היא יותר גדולה. אנחנו מדברים על מעגלי פגיעה, אנחנו מדברים בעצם על טראומה שכולם חשופים פה לטראומה מתמשכת וארוכה ולכן ההקשבה לאנשים היא מאוד חשובה. תכף אנחנו נדבר על איך עושים את ההקשבה הזו. גם אם זה ילד מהגן שאח של חבר טוב שלו נעדר כרגע הוא הורה שנעדר וזה לא בדיוק ההורה שלו אלא הורה של חבר והידיעה הזו מגיעה אליו, יש לזה השפעה גם אם הידיעה לא הגיעה אליו אבל ההורים קצת מדברים בבית סביב זה וגם כשמנסים לגונן יש השפעה ולכן חשוב מאוד לדעת שהמעגלים הם נרחבים והם לא תמיד בקשר ישיר וגם נדמה לנו שאדם לא יודע. במצב העכשווי סביר להניח שהמידע הזה מגיע.
קרן:
יש משהו בנעדרות שהוא מיוחד, כחוויה מיוחדת אנושית וחלק מהסיבות שרצינו לעשות את הפודקאסט הזה זה להעלות את המודעות כי אנשים לא כל כך מבינים את המיוחדות שזה אחד הדברים הכי יפים ששמעתי לנסות להתחיל להסביר, זה שבדרך כלל אנחנו מדברים על חיים ומוות. אנחנו יש כמו שחור ולבן ונעדרות זה באמצע. נעדרות זה לא נודע לא יודע אם בן אדם חי או בן אדם מת זה איפשהו נעלם ואנחנו באופן אינסטיקטיבי, בכלל, לא מורגלים, לא רק להתמודד עם זה גם לדבר אין שפה אין תקסים אין שום דבר תרבותי בעצם שיכול להכיל אותנו בחוויית הנעדרות. אז זה יוצא מצב מאוד מאוד קשה מכמה בחינות שאנחנו רוצים להעלות את המודעות אליו.
גלית:
אני אמשיך את הדברים אני אגיד שבעצם המצב הזה של אי-וודאות נקרא מצב של נוכח נפקד. זה בעצם אדם שהוא ישנו ואיננו באותו זמן נתון ואנחנו הנפש שלנו לא מסוגלת להכיל את זה בצורה שהיא, מכילה באמת את היש והאין, גם אם האין הוא מאוד כואב, הוא עדיין משהו שאפשר להבין אותו יותר בקלות. וגם את היש בוודאי שאפשר להבין. אל את היש ואת האין ביחד זה מצב שאי אפשר להכיל אותו והוא באמת מתחיל לפתח אלצנו בנפש את המצב שנקרא טראומה מורכבת. גם נושא האבל פה הוא נושא שלא ברור אם להתאבל או לא. קוראים לזה ממש כמו אבל קפוא. אבל שלא יודע אם לקרות או לא לקרות. אפשר לקרוא לזה אפילו משהו עמום והתחושות העמומות הקפואות, הנוכח נפקד, אלה בעצם הדיווחים שאנחנו מקבלים עכשיו כל הזמן, זה גם מייצר איזושהי חוויה לא ברורה של ניתוק. ניתוק שמגיע גם, ניתוק כי אנשים מתנתקים והם לא יודעים אם זה תקין להתנתק, מרגישים גם הרבה אשמה סביב הניתוק הזה. אני דברתי עם כמויות של אנשים בימים האחרונים, והחוויה שלהם מצד אחד מתנתקים ויש להם הקלה בניתוק, אבל מצד שני הפחד שקרה משהו הוא מאוד גדול, והאשמה שסובבת סביב זה. אלה הדברים שאני שומעת, וצריך לתת להם מקום כמו שהם, זאת אומרת לשמוע את העמימות, לשמוע את הניתוק, לשמוע את האשמה, לא לחזק אשמה, לאפשר אותה, ומצד שני גם להבין שזה כרגע מה שאדם חווה, זה המצב של הנוכח נפקד. קרן, אני רק אגיד שאנחנו כרגע במצב של נוכח נפקד לאומי, זאת אומרת זה כרגע הדבר שמאפיין את כל האירוע כולו. אנחנו לא יודעים איפה אנשים נמצאים, ואני רוצה להגיד שאומנם אנחנו לא יודעים איפה החיילים שלנו, פחות או יותר נמצאים, אבל גם זה לא במדויק, זאת אומרת יש הורים שהילדים שלהם התגייסו לצבא, או הורים שהתגייסו עכשיו למילואים, וגברים צעירים ונשים צעירות שהתגייסו חזרה למילואים, אנחנו לא בדיוק יודעים איפה הם נמצאים, ואנחנו יודעים שיכול להיות שקרה להם משהו, או לא קרה להם משהו, זה מצב שמלווה את כל האירוע, כולו. אני כן רוצה רגע לקחת אותנו לאיך מקשיבים, כי זה הדבר הראשוני, אני חושבת, המענה הראשוני שצריך כרגע לתת בקהילות, ואחד הדברים הוא באמת לעשות את ההקשבה שהיא הקשבה מכילה והקשבה אמפתית, ופחות הקשבה שהיא תישאולית או מתחקרת מאוד לעומק את האנשים. זאת אומרת, דווקא הפוך ממה שאנחנו רואים כרגע שמתרחש, למשל במדיות של התקשורת, התחקור של מה היה, איך הרגשת, מה בדיוק קרה, ירידה לפרטים, אם היא לא מגיעה מאותו אדם עצמו שהיה נעדר וחזר, או המשפחה עצמה שחוותה נעדרות, מה שהמשפחה משתפת, עם זה אנחנו הולכים, אנחנו לא מתחילים לפלוש או להזכיר או לעורר זיכרון, אנחנו נמצאים עם המשפחה או עם נעדר שהיה ועכשיו נמצא במקום שאותו הוא מספר. אם הוא ייזכר, אנחנו נקשיב לו. אני יודעת שזה מאוד קשה, כי כולנו כרגע נמצאים במצב שאנחנו רוצים לשתף ורוצים יותר לדעת, אבל בכל זאת, המקום של ההקשבה הוא חייב להגיע ממקום של תמיכה, ובתוך התמיכה הזאת, הפולשנות, החדירה, ההזכרה של הפרטים, היא רק מעמיקה את הטראומה כרגע. היא לא מאפשרת למנגנוני ההגנה הטבעיים שלנו בעצם לפעול ולחזק אותנו. זה דבר שמאוד חשוב, מבחינת מה שמתרחש בתוך המוח, זה בלבול מאוד מאוד גדול בין המון המון חלקים, שמנסים בעצם להתיישב ביחד ולעשות סדר בתוך אירוע מאוד מאוד קשה. ולכן חשוב לתת לכל מוח לעשות את שלו במקום הזה. זה יכול להיות מהיר, זה יכול להיות מעט.
קרן:
זה נקודה שאני רוצה להיכנס בה, כי זה מאוד חשוב שאנשים יבינו שמשפחה זה דבר מורכב. אני חושבת שאנחנו כולנו יודעים את זה, מעצם הדינמיקה בכל משפחה, שיש דינמיקות יותר נינוחות, ויש משפחות שיש בהן פחות, איך אומרים, פחות, שיש יותר מתח. אבל זה חשוב מאוד להבין שבמצב הנוכחי, כל אדם יש לו את הזכות להגיב, בדרך שלו, אין נכון ולא נכון, כי זו תגובה מאוד טבעית. המוח מיד נכנס לפעולה להגן עלינו, והדרך שבה בן משפחה אחד יגיב והשני יגיב אחרת, זה יכול ליצור דינמיקה מורכבת עוד יותר בתוך משפחות. לדוגמה, אם יש ילד נעדר והורה אחד נסגר לחלוטין, והורה שני לא יכול להפסיק לדבר ולצעוק ולבכות, ויש התנגשות וצריך, להכיל לקרובים, לחברים, כמורים, כל אנשים שמגיעים במגע עם אנשים שזה נוגע להם באופן כל כך ספציפי ואישי, לנסות להכיל ולהבין שאין תגובה לא נכונה.
גלית:
אני רוצה להגיד שהרבה פעמים הילדים הם הכוח שלנו, ואנחנו רוצים מהם שימשיכו מאוד להשתובב, ולאפשר לנו להאמין שהחיים הם ממשיכים, ולפעמים הילדים, לא מגיבים באירועים כאלה, לרצונות שלנו ואנחנו מנסים לעודד אותם כמעט בכוח, אז אני רוצה גם שם לתת למקום הזה, ברור שאם ילד מגיב באיזושהי סגירות, אז לפנות כמובן לקבל טיפול. כל היום אני חושבת שכל המדינה וכל המטפלים על הרגליים, ויש המון טיפולים שמתאפשרים ללא תשלום, אבל לאפשר לילד לא כל הסגרות היא פתולוגית, לא כל הסגרות היא קשה, זה באמת רגעים שבה אדם מנסה להתארגן, חשוב לא לשדר אכזבה, גם דרך אגב מאובר תפקוד וגם ממעט תפקוד, לא לשדר אכזבה, לנסות לעבוד על רמת השיפוטיות. קרן, אנחנו הישראלים, את מכירה, את במקור ישראלית, אנחנו אנשים מאוד יעילים, משימתיים, ככה אנחנו בנויים, ויש המון אשמה על מי שלא מצליח כרגע לעשות את זה, וזה בדיוק להיפך, אני אומרת, מי שכרגע אוסף כוחות זה להמשך, אנחנו צריכים את כולם, גם בתוך המשפחה. דרך אגב, הדינמיקה הזאת של הכוחות היא חלוקה בריאה של כוחות, כי כשמי שעכשיו פועל מאוד חזק החוצה ואח"כ מתעייף, יהיה מישהו אחר. אז גם לאפשר את זה, וגם אני חושבת שהצמיחה של המשפחה והקהילה היא מאוד מאוד משמעותית כאן. קרן:
בפירוש, עכשיו, יש אלמנט שכל מצב של אובדן, בין אם זה אובדן מורכב דרך הנעדרות, בין אם זה אובדן במוות, הוא חוויה מאוד אישית. כל אדם ירגיש לבד עם זה, כי זה מהות החוויה עצמה, ושוב, צריך גם לקבל את זה, ולתת לזה מקום, לתת לאנשים להתבטא בדרך שהם רוצים להתבטא, ולחשוב אפילו על דברים יצירתיים. חלק מהבעיה שאנחנו רואים בנעדרות, זה שבגלל שאין לזה טקס, זה לא כמו מוות, שהלוויה זה טקס, הלוויה זה משהו שאנחנו מסוגלים להבין, ובשביל זה זה קיים בכל תרבות, בכל תרבות אנושית, יש את הסימון הזה, לנו, שהחיים יסתיימו. בנעדרות זה לא קיים. אז למצוא דרך לבטא את התחושות, בין אם זה ציור, בין אם זה להכות ב... אהה... פחי בירה, בין אם זה לצאת לטיול. איזה דרך שאדם מרגיש שהוא יכול לבטא. בין אם לתת לילדים לצייר, לתת להם לדבר, לשים שיר שאולי יכול לעזור להם לבטא דברים. ליצור את המין טקס כזה קהילתי, שייתן לזה פורקן, שייתן לזה מקום. גלית:
אני אמשיך ואני אגיד שאפשר גם להשתמש עם ילדים בכל המקומות, שאומרים כמו מה אני מרגיש, כמו איזו חיה אני מרגישה, איפה אני מרגיש את זה בגוף, המון המון כלים שאנחנו מכירים ממקומות אחרים, ושוב אני חוזרת, לא לבטל בעצם את התחושות, כי מישהו יכול להגיד שהוא מרגיש רע מאוד, וכשזה מגיע לילדים מאוד קשה לנו לשאת את זה, שילדים אומרים שמרגישים מאוד מאוד רע, שהם מאוד מדוכאים, שהם לוקחים שיר מאוד עצוב, כשאנחנו רוצים שהם בכלל ישמחו כרגע בשבילנו או בשבילם, ללכת עם זה עם כמה שפחות שיפוטיות ולהבין שכרגע זה מה שצריך, ודרך אגב בגלל הפער הזה של הנוכח נפקד, זה יכול להיות משהו שמח ומיד משהו אחר כך עצוב, זה יכול להיראות גם לא יציב וגם משתנה, אז גם את זה לאפשר, ולא כאילו להעמיד את הדברים על דיוקם, אין כרגע צורך להעמיד את התחושות על דיוקן.
קרן:
עכשיו אחד הדברים שאנחנו רואים זה החוויה של תקווה, אנחנו מדברים על זה הרבה באופן אינסטינקטיבי, אל תאבדו תקווה, יהיה בסדר, זה משהו מאוד ישראלי, יהיה בסדר, ושוב הנעדרות היא מצב מאוד בעייתי באמרות האלה.
גלית:
זה ממש מצוין שהעלית את זה, אנחנו אומרים הרבה פעמים אצלנו יהיה סבבה או יהיה בסדר, יש לנו עוד הרבה מאוד אמירות ישראליות שבאות לעודד, ובדרך כלל המקום שלהם מאוד מאוד טוב ונכון, כרגע במצב של אי-וודאות אנחנו לא אומרים אותם, אצל נעדרים כשאנחנו מדברים בנושא של נעדרים, אנחנו לא מבטיחים הבטחות, לא לילדים ולא מבוגרים. אנחנו לא אומרים שאנחנו נמצא, אנחנו לא אומרים שנאתר, אנחנו לא אומרים שהוא בטח בחיים, אנחנו לא אומרים, גם לא אומרים הפוך, לא אומרים הוא בטח לא בחיים, אנחנו נותנים לדבר להיות כמו שהוא, ואנחנו לא מקדמים תקווה דמיונית. כשם שאמרתי שאנחנו לא עושים שום פעולה, אנחנו משתדלים לא לעשות פעולה פולשנית כדי להיזכר, אנחנו גם לא מפתחים דמיון פוטנציאלי עתידי של תקווה. זה בעצם יושב על אותם המקומות, אנחנו לא מרגיעים בצורה שהיא לא אמיתית. אנחנו נותנים לדברים להיות כמו שהם כרגע.
קרן:
אז בואי נגיד יש ילד שבבית ספר וחווה חוויה, ויש, יש פה במשפחה שהם נעדרים, ושואל, אז מה קורה להם? מתי הם יחזרו? אז מה התגובה הנכונה?
גלית:
התשובה היא שאנחנו כרגע לא יודעים, ושזה מאוד קשה לא לדעת, אנחנו יודעים שמאוד קשה לא לדעת, אנחנו כרגע לא יודעים, אנחנו כן עושים את מירב המאמצים לגלות, ואפשר לגלות איפה הוא נמצא ואיך הוא נמצא, אבל אנחנו לא באמת יודעים, לא באמת יודעים, ואנחנו מבינים שזה קשה. אם יש לך כאן קרן משהו משלך ככה להוסיף, אני אשמח.
קרן:
לא, זה בסדר, אנחנו צריכים לסיים, אבל כי אני חייבת ללכת. אבל אני חושבת שהכנסנו די הרבה.
גלית:
כן, אני חוזרת שוב על לא להבטיח, כי ברגע שאומרים לילדים, אל תדאג, אנחנו נמצא אותו בחיים, אני רק סוגרת ככה את המקום הזה, אנחנו עשויים מאוד לאכזב, ולפעמים על הטראומה הזו מתיישב גם נושא של אמון, שהבטיחו לי. ואני יכולה לשמוע, מאנשים בוגרים שאמרו להם שימצאו כשהם היו ילדים את היקירים שלהם ולא מצאו, ולא רק אכזבה, אלא נוצר כעס מאוד גדול על ההבטחה הזו שלא קוימה. אני מאחלת לכולנו שאנחנו נעבור את התקופה הזו, יהיה לו קל וזה ארוך. ביום ראשון אנחנו מקיימות פודקאסט גדול, בנושא של מטפלים וכלים ראשוניים והם להמשכיות, בנושא של טיפול בין נעדרים, משפחותיהם והקהילה, ואנחנו ניפגש העם קרן, ותודה רבה שהתפנת לשיחה.
קרן:
תודה לך שהזמנת, והלב איתכם. תודה.
סגיר:
אני רוצה להודות לצוות שלנו, טל איתן ורמי אהרוני, הצוות הטכני, נועה קדמי משיווק, מיכל עדיקא, סטרימינג, דוקטור טליה פלד מרקוס ואני דיקלה אורבך חכמון, היינו על ההפקה. תודה רבה. עד כאן להפעם. אנחנו היינו Education Master, עם המומחים של מכללת דוד ילין, מוזמנים להמליץ עלינו, למשפחה וחברים, ולכל מי שמעוניין להרחיב אופקים עם המומחים שלנו. נשתמע בפודקאסט הבא שלנו.