בסוף דצמבר 2009 הושקה בסין הרכבת המהירה בעולם. שמה הוא 'הרמוני' והיא מתקדמת במהירות של 1,100 ק"מ תוך פחות משלוש שעות. השקת הקו החדש עלתה 17 מיליארד דולרים, 2.4 מיליארד מתוכם הושקעו בבניית תחנת רכבת חדשה.

הנושא של תחנות רכבת הוא מרתק, גם מן הבחינה האדריכלית אך בעיקר מן הבחינה התרבותית. יש להן תפקיד מרכזי במרקם החיים כמוקד התכנסות לבאים בשערי העיר או הישוב ולעוזבים אותם. לאחר המאה ה-20 כל מחשבה על רכבות או תחנות רכבת נגועה באסוסיאציה של השואה. כמעט ואין, למשל, ספר של אהרן אפלפלד שאין בו אזכור של רכבות. בעלון זה החלטנו לא להתייחס לפן זה של הנושא. לעיתים ממוקמת התחנה במקום מרכזי בעיר ולפעמים היא אדישה לה ומובדלת ממנה. יש מקומות שבהם עוצרת הרכבת לעיתים תכופות ובאחרים רק לעיתים רחוקות. המערכה הראשונה במחזהו של פרידריך דירנמאט 'ביקור הגברת הזקנה' מתרחשת בתחנת הרכבת. תחנה שירדה מגדולתה ובכך היא משקפת את מצב העיר. עיר דמיונית, הנמצאת במרכז אירופה, שידעה עבר מפואר, אך ירדה מנכסיה. מפעלי התעשייה התרוששו ונסגרו, מוסדות הציבור לא מתפקדים וכן הלאה. בעבר עצרו בה מרבית הרכבות, אפילו רכבות האקספרס, ואילו היום עוצרות בתחנה רק שתי רכבות מאסף ביום. ולפתע הרכבת עוצרת, לאחר שגברת מיליארדרית ששמה קלייר זאחנסיאן, ילידת העיר, מגיעה לביקור בעיירת ילדותה; ומכיוון שאין עצירה בעיר היא מושכת את בלם החירום, ומשחדת את הכרטיסן כדי שיעלים עין.

בתוך התחנה נפגוש בדרך כלל במהומה רבה, הכל אצים, ממהרים איש איש לדרכו. במהומה כזו בתחנה המרכזית של סיאול הלכה לאיבוד אמה של גיבורת הספר 'בבקשה תשגיחי על אמא' ולא שבה עוד. היא עומדת בתחנה ואומרת לעצמה: " כל כך הרבה אנשים חולפים על פנייך ומתחככים בכתפיים שלך כשאת מפלסת דרך למקום שבו אמא נראתה לאחרונה. את מסתכלת בשעונך. השעה שלוש. השעה שבה אמא נותרה מאחור. אנשים נדחקים ונתקלים בך כשאת עומדת ברציף במקום שבו נקרעה אמא מאחיזתו של אבא. איש מהם אינו מתנצל בפנייך".

תיאור ההמולה מופיע גם בספר ילדים בשם 'דב ושמו פדינגטון' המביא את תיאור הרפתקאותיו של דב קטן שנמצא בתחנת פדינגטון שבלונדון: "בתחנה היו המון אנשים...רכבות טרטרו, רמקולים צרחו, סבלים התרוצצו וצעקו זה על זה, והרעש היה גדול כל כך עד שמר בראון היה צריך לומר לאשתו אותו דבר כמה פעמים עד שהבינה".

 ומעל לכל נזכור את שירה של לאה גולדברג 'המפזר מכפר אז"ר' המבטא כל זאת בשתי שורות קצרות: "מהומה, קרונות, פסים/ רץ לו אץ לו קהל נוסעים" ואת גיבור השיר שאף פעם לא יצא מן התחנה.

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה של הספר עם איורים של נטלי וקסמן שנקר

חשיבות רבה מיוחסת גם לרווח הכלכלי שמפיקה התחנה ואזורי המסחר תופסים מקום מרכזי יותר ויותר בתוך המבנה. הספר 'התגלית של הוגו קברה' מתרחש בחלקו הגדול בתוך תחנת רכבת ומביא תיאור חי של פן זה של התחנה. גיבורו הוא ילד בן 12 המתגורר בתוך התחנה ההומה, האחראי על כיוון השעונים שבה. הוא מצליח לשרוד בתחנה רק מכיוון שפה ושם הוא גונב ויתרונו בכך שהוא מכיר את כל המסדרונות הסודיים שבה. חייו משתנים בעקבות מפגש עם בעל דוכן לצעצועים במקום. (אגב, זהו ספר מקסים ומיוחד שחלק גדול מעלילתו מובא רק באמצעות איורים, ללא מילים).

בשנת 1945 יצא הסרט 'פגישה מקרית' שהביא את סיפורם של עקרת בית נשואה מן הפרובינציה ורופא, גם הוא נשוי, הנפגשים בתחנת הרכבת. הם מתאהבים זה בזה וממשיכים להיפגש פגישות קצרות אך אינטנסיביות מדי יום חמישי בבית הקפה הקטן שבתחנה, למרות שהם יודעים שאהבתם היא לא אפשרית.

מסעדה שונה לחלוטין אנו פוגשים בתחנת הרכבת של בומביי שפיליאס פוג, גיבור הספר 'סביב העולם בשמונים יום' הסב לו בנחת לאכול בה ארוחת ערב. המלצר הראשי המליץ בפניו על תבשיל ארנבות, אך חרף הרוטב המפולפל התבשיל לא ערב לחיכו. הוא קרא למלצר: "לזה אתה קורא ארנבת?" והמלצר החצוף השיב לו: "כן אדוני זה ארנב הג'ונגל".

"האם הארנבת הזאת לא יללה כאשר שחטוה?" שאל פוג, "יללה? הוי אדוני, זו ארנבת! אני נישבע לך...   "אדוני רב המלצרים" אמר פוג בקול צונן "לפנים בהודו נחשבו החתולים כחיות קדושות. אלה היו זמנים טובים". – "לחתולים אדוני?" –"ואולי גם לנוסעים שהגיעו לסעוד" הוסיף פוג והמשיך לאכול בנחת. בספר 'סביב העולם בשמונים יום' אנו פוגשים בכל סוג אפשרי של אמצעי תחבורה – מרכבה עם סוסים, רכבות, אניות, פיל ועוד – תיאור זה משקף את הבנתו של ז'ול ורן שהעולם הוא קטן ונגיש, עולם שניתן להקיף אותו

במסע אחד. הספר מבטא את התחושה של האדם (הבריטי?) בן התקופה הויקטוריאנית האימפריאליסטית, שאין גבול ליכולתם של בני האדם, תחושה שלא הייתה מוקדם יותר.

לתחנות הרכבת יש כמובן גם תפקיד רגשי. כאן נפרד אמיל, גיבור ספרו של קסטנר 'אמיל והבלשים' מאמו המשלחת אותו בדאגה "אל תניח דבר ללא השגחה, נערי! ...תהיה מנומס ותבקש יפה עזרה!...ואל תחמיץ את התחנה... ואל תזרוק את נייר העטיפה לרצפה אחרי שאתה גומר לאכול...ואל תאבד את הכסף!". כל כך הרבה דאגות בלב אם.

פרידה קלה יותר התרחשה מדי תחילת שנת לימודים בספר 'הארי פוטר'. תחנת קינגס קרוס היא נקודת המוצא של הרכבת הוגוורטס אקספרס היוצאת מ'רציף 3/4 9' שאליו ניתן להגיע אם רצים אל עמוד המפריד בין רציף 9 לרציף 10. בניגוד לאמור בספרי הארי פוטר בפועל נמצאים הרציפים 9 ו-10 שבתחנת קינגס קרוס בבניינים שונים, פונים אחד לעבר השני וביניהם מסילת ברזל ולא עמודים מפרידים. כאשר נשאלה על כך בראיון אמרה ג'.ק. רולינג כי התבלבלה עם תחנה אחרת בלונדון, תחנת יוסטון, שם מופרדים רציפים 9 ו-10 ע"י עמודים. אגב, כאשר צולם הסרט השתמשו הבמאים ברציפים 4 ו-5 אשר מוספרו כ-9 ו-10 וגם חזית התחנה שצולמה לא היתה החזית של קינגס קרוס אלא של תחנה אחרת שלה חזית גותית, מרשימה הרבה יותר.

וכמובן, שתחנת הרכבת היא הרבה פעמים גם מקום של פגישות. אין זה מקרי שהקשר הסיבתי בין אנה קרנינה לאהובה וורונסקי מתחיל ומסתיים בתחנת הרכבת. וורונסקי נפגש עם אנה בתחנה מכיוון שהגיע כדי לקבל את פני אמו שנסעה עם אנה באותה רכבת. על הקשר והיחס המיוחד של טולסטוי לרכבות ולתחנות רכבת, ארחיב מעט בהמשך.

גם עגנון, באופן קצת אירוני, מתייחס בסיפורו 'פרנהיים' לתחנת הרכבת כמקום בו נפגשים לאחר פרידה ארוכה: "כתבתי שאבוא ביום פלוני בשעה פלונית וברכבת פלונית, וכשבאתי מצאתי את בית הנתיבות שומם. באמת לא היה בית הנתיבות שומם. אדרבא היה הומה מהמוניות המוניות שבאו להקביל את פני אחיהם ובניהם ובעליהם שחזרו מן המלחמה, ואילו וורנר פרנהיים ששפך את דמו במלחמה והיה שבוי בידי האויב ועשה שנה בבית השבי לא נמצא אדם שיבוא להקביל את פניו".

לעיתים מעניקה התחנה תחושה של ביטחון, למשל כמתואר בספרה של מירה לובה 'אי הילדים' כשבתקופת הבליץ על לונדון שמשו התחנות כמעט מדי לילה כמקלט ענקי להורים וילדיהם. ביצירות אחרות מהוות תחנות הרכבת אמצעי לתיאור תחושה הפוכה, של חוסר ביטחון, של אסון הולך וקרב. בספר 'לבד בברלין' יש לתחנת הרכבת תפקיד מרכזי ביצירת תחושות כאלה. שם הסתכן גיבור הספר שוב ושוב בהניחו את הגלויות שכתב כנגד הנאצים, עד לסוף המר. שם, בתחנת הרכבת, מועדת כלתו ומאבדת את ולדה ובאותו מקום שומר בן זוגה מזוודה המכילה חומרים אסורים, המובילה מאוחר יותר לקיצם של שני אנשים תמימים ואוהבים אלה.

בספרו 'הרכבת הגיעה בזמן' מביא היינריך בל את סיפורו של חייל השב מן החופשה אל החזית. הוא נוסע ברכבת כשבליבו וודאות איומה בדבר מותו הקרב. התחושה הנוראה לא מונעת ממנו לעצור באחת התחנות ולהשתעשע, לשתות ולבלות כדרכם של צעירים.

גם בוהמיל הראבל עוסק בתחושות דומות בסיפורו 'רכבות תחת שמירה צמודה'. כאן אנו לומדים להכיר את השגרה שבתוך עולם אפוקליפטי. הימים הם ימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה והמקום הוא תחנת רכבת בעיר מחוז קטנה בצ'כוסלובקיה. המספר, עובד – מתלמד בתחנה, צופה יום-יום ברכבות המסיעות פצועים ממזרח למערב ותחמושת ממערב למזרח. עוברים על פניו אנשים חולים, אנשים אבודים, אך לא זה מה שמעסיק אותו אלא דווקא כישלונותיו המצערים בראשית דרכו באהבה. גם דעתם של יתר עובדי התחנה רחוקה מזוועות המלחמה: האחד עוסק בגידול יונים, האחרת מפטמת אווזים וסורגת והשלישי מתמזמז עם בחורות. כל תיאורי ההתרחשויות בתחנה נעים על קו דק בין סאטירה וציניות לחום וחמלה אנושיים.

ארנסט המינגווי משתמש בסמליות של תחנת הרכבת בסיפורו "גבעות כמו פילים לבנים". הסיפור מתרחש בתחנת רכבת קטנה בספרד, אחת הנקודות על הקו המוביל מברצלונה למדריד. השנה היא 1927. היום הוא חם, יבש, מחניק. הנוף מסביב הוא מכוער. גבר, המכונה "האמריקני" ונערתו, ג'יג, יושבים ליד שולחן מחוץ לבר של התחנה ושותים בירה. הם משוחחים. אף על פי שהמילים המפורשות אינן עולות לכל אורך הסיפור ברור שנושא שיחתם העיקרי הוא הריונה של ג'יג וניסיונו של האמריקני לשכנעה לבצע הפלה, ניסיון שעד סוף הסיפור לא ברור לנו אם צלח או לא. כאן אנו עדים לסמליות של תחנת הרכבת כמקום של מעבר שאינו יעד בפני עצמו, מקום שאנו עוצרים בו לאורך מסלולנו, נקודה אחת לאורך מסע ארוך. ובאופן מטפורי: לא ברור מתוך הסיפור לאן הולכים ג'יג ובן זוגה, האם הם ממשיכים ביחד או בנפרד, חייבת עדיין להתקבל החלטה לגבי המשך ה"מסע". בנוסף על כך, עלינו לזכור שמן התחנה יש אפשרות להמשיך רק לאחד משני כיוונים. כלומר אין פה רק תחנת מעבר אלא גם עמידה על מוגבלות אפשרויות הבחירה. יש דרכים שבסופן חייבים לבחור בין שתי אפשרויות: לשמור על התינוק או לא. כמו הרכבת לה הם מצפים גם להריון יש מועד הגעה צפוי וכאשר הרכבת תכנס לתחנה העתיד הבלתי נמנע יהפוך ויהיה להווה.

תחנה נידחת אחרת היא גיבורת ספרו הנפלא של אייטמטוב 'והיום איננו כלה'. התחנה ממוקמת בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, הרכבת כלל לא עוצרת בה, אך מתגוררות בה, ובצמוד אליה משפחות בודדות שתפקידן הוא להשגיח על תנועת הרכבות המגיעות ממזרח וממערב; להסיט את המסילה, לאותת ולהבטיח שהרכבת תעבור בשלום. ערבה צחיחה, קור נורא, שלגים, בתוך הרקע הזה הם חיים. יום עובר ויום בא והרכבות ממשיכות בנסיעתן. הם רואים את הנוסעים החולפים על פניהם, אך הם יכולים רק לחלום על ארצות רחוקות. התחנה היא סמל לסוף העולם, למקום הנידח ביותר, אך גם בה יש חיים.

שלוש האחיות – אולגה, מאשה ואירינה – שברא אנטון צ'כוב במחזהו 'שלוש אחיות' חיות עם אחיהן בעיירה נידחת אחרת ברוסיה. שלושתן נולדו במוסקבה והן משתוקקות עד טירוף לחזור לעיר הגדולה ולהיחלץ מהחיים

המשעממים של העיר הקטנה בה הן גרות. עבורן תחנת הרכבת היא הסמל ליציאה מהעיירה אך הן מדברות ביניהן כאילו שהתחנה היא מעבר להרי החושך, יעד שעורגים אליו אך לא מגיעים עדיו. מחזה זה של צ'כוב מציג אנשים שחולמים, מחכים ומבינים מאוחר מדי שהחיים מתחילים כשמפסיקים לחכות.

נחזור אל טולסטוי. מיטב הספרות הרוסית בת המאה ה-19 מתרחשת ברכבות. במחצית השנייה של המאה פרצה הרכבת בעוצמה רבה אל מרחביה של רוסיה. מסילות הברזל נמתחו בקצב מהיר לאורכה ולרוחבה של ארץ רחבת ידיים זו. מעבר לחידוש הטכני הייתה הרכבת לחוויה מכוננת בהוויה הרוסית, כלי המקצר מרחקים ומקרב אנשים. ב'אנה קרנינה' משמשת תחנת הרכבת, כאמור, רקע לפגישתם של אנה, האשה הנשואה וורונסקי – מאהבה. בעת המפגש, כביכול כבדרך אגב, אחד הפועלים בתחנה נדרס מגלגלי הרכבת. וכמו לפי הנוסחה הידועה אם במערכה הראשונה מוזכר אקדח, הוא יירה במערכה האחרונה – הרכבת היא המקום בו מתרחש מפגש האוהבים אך זהו גם המקום בו מתרחש, באותו זמן, המוות. התאונה הקטלנית המתרחשת בעת פגישתם הראשונה מציעה לאנה את הדרך כיצד להעניש את וורונסקי ולשחרר את עצמה. בסיומו של הרומן זכרו של אדם זה הוא שמחיש את מותה של אנה ודבק בה עד שהיא מאבדת את הכרתה, נופלת על מסילת הברזל שבתחנה ונדרסת ע"י גלגלי הרכבת. הרכבת, היא שבצעה את גזר הדין הצפוי לחוטאים לפי האפיגראף (ציטוט בראש יצירה) ששם טולסטוי בראש הספר: "לי נקם ושילם".

הרכבת, שסמלה בעיני רבים כל כך את הקדמה הפכה אצל טולסטוי לסמל הרשע הקשור בשני סוגי חטא: חטא תאוות הבשרים וחטא האכזריות. גם ברומן הבא שלו 'סונטת קרויצר' הוא ממקם את גיבורו בתוך רכבת הנוסעת למרחקים שתוך כדי המסע מספר על התהליך שעבר מחיי הוללות והפקרות עד לנישואין שהידרדרו לשנאה ולקנאה איומה והרסנית.

כמה סמלי הדבר שטולסטוי עצמו מצא את מותו בתחנת רכבת זנוחה, לאחר שהסתכסך עם אשתו ויצא לנוע בדרכים.

בן 82 היה במותו.    

לפני ימים ספורים הלכה לעולמה המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה. משוררת, זוכת פרס נובל, ששירתה מאופיינת דווקא בקווים פשוטים ובהירים.

גם לה יש שיר נפלא על תחנת רכבת:

מאחלת לכולם שסמסטר ב' יהיה טוב ופורה

דניה