|
"כשיש לך ספק", אמר פעם שדרן הרדיו הבריטי נייג'ל ריס, "יחס את כל הציטטות לג'ורג' ברנרד שאו, חוץ מאלו השייכות באופן ברור לשייקספיר או לכתבי הקודש". והייתה גם תוספת להמלצה: "עם הזמן תיוחסנה כל הציטטות ההומוריסטיות לשאו, בין שאמר אותן ובין שלא אמר אותן. ולמען הדיוק, מפעם לפעם, לפי העניין, אפשר להחליף את שאו באוסקר ויילד, במארק טווין או בצ'רצ'יל".
יש הרבה מאוד אמת בדברי ריס: אותן אמרות משויכות במקורות שונים לאישים שונים. אך אין ספק שמקור הבלבול הוא קודם כל בחריפות לשונם של כל אחד מאישים אלו שאליהם נוכל להוסיף גם את גרושו מרקס, וודי אלן ורבים אחרים.
עלון זה מוקדש לשלושת הכותבים שברשימה: אוסקר ויילד, מארק טווין וברנרד שאו, שלושתם ילידי המאה ה-19.
אוסקר ויילד
אוסקר פינגאל או'פלאהרטי וילס ויילד - מחזאי, משורר וסופר אירי שחי בין השנים 1854 – 1900. בכתיבתו ובאורח חייו התריס כנגד הצביעות והשמרנות של החברה הויקטוריאנית, נגד הכיעור, השעמום וההתחסדות, ועל כך שילם מחיר כבד.
ויילד נולד בדבלין בירת אירלנד, למנתח אוזניים ועיניים מהטובים באירלנד, רופאה של המלכה ויקטוריה. לצד עיסוקו ברפואה עסק האב גם בחיבור ספרים על ארכאולוגיה ופולקלור. אמו, ליידי ג'יין פרנצ'סקה ויילד, הייתה משוררת ופעילה בתנועה לעצמאות אירלנד וחינכה את ילדיה להאמין כי נועדו לגדולה. ויילד למד לימודים קלאסיים בטריניטי קולג' שבדבלין ומשסיים בהצטיינות המשיך לאוניברסיטת אוקספורד. שם התעצבה תפיסתו האסתטית, המעמידה את האמנות מעל לחיים ומייעדת לה תפקיד בתיקון פני החברה. כבר בתקופת לימודיו התבלט ויילד בסגנון לבושו הגנדרני והמצועצע, שהיה לסימן ההיכר שלו בהמשך דרכו. הוא גידל שיער ארוך, קישט את חדרו בנוצות טווס, בחמניות ועוד. בעיקר נודעת מאותה תקופה אהבתו לשושנים ולצבעי השני והארגמן. התבטאותו הראשונה שזכתה לסנסציה לאומית הייתה "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי". בשנת לימודיו השלישית נזרק מהאוניברסיטה בשל התנהגותו החצופה וזלזולו במסגרת האקדמית.
בשנות העשרים המוקדמות לחייו עבר ויילד ללונדון. שם התחיל להרצות על עקרונות האסתטיקה ובמהרה הפך לדמות הבולטת והכריזמטית בחיי החברה של העיר.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 נתמנה לעורך העיתון "עולם האישה", ומאז כניסתו לתפקיד זכה העיתון להצלחה רבה. במסגרתו הגה ויילד לראשונה את הרעיון של סיפור בהמשכים. הוא החל לפרסם משיריו ונודע בזכות שנינותו ואמרות השפר החדות שטבע ("בעניינים חשובים באמת, הסגנון, ולא הכנות, הוא הדבר החיוני" - דוגמה אחת מני רבות). יחד עם זאת, התנהלותו הנשית והופעתו החיצונית יוצאת הדופן הובילה לחרושת שמועות בדבר נטיותיו המיניות. כדי לשים קץ לעניין, החליט ויילד לשאת אישה. בהיותו בן 30 התחתן וכעבור שנתיים היה אב לשני בנים. הוא פרסם שורה של מחזות שזכו להצלחה רבה, ובשנת 1888 אף הוציא ספר ילדים פופולרי "הנסיך המאושר ומעשיות אחרות", שאותו כתב עבור ילדיו. בגיל 32 פגש בנער בן 17 והתאהב בו. מאוחר יותר ניהל רומן גם עם הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד.
בשנת 1891 ראה אור הרומן, פרי עטו, "תמונתו של דוריאן גריי". במרכז העלילה ניצב גיבור צעיר ויפה תואר אשר זוכה להתגשמות משאלתו - תמונת דיוקן שלו, המנציחה את נעוריו, מזקינה במקומו בעוד הוא נשאר צעיר לנצח. כך, חזותו התמימה והטהורה של הגיבור אינה מסגירה כלפי חוץ את נפשו הרקובה והמושחתת. רבים טענו שיש הקבלה בין עלילת הספר והדמויות המופיעות בו לבין חייו של ויילד. הוא עצמו אמר שהוא רואה בשלוש הדמויות המרכזיות את השתקפותו שלו: "באזיל הולוורד הוא מה שאני חושב שאני. לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב שאני. דוריאן הוא מה שהייתי רוצה להיות - בזמן אחר, אולי".
מעבר לעיסוק בקשר שבין עולם האמנות לבין המציאות, יש ביצירה ביקורת חברתית נוקבת כלפי שמרנותה וצביעותה של החברה הויקטוריאנית, ומשום כך היה פרסומה מלווה בעוינות רבה מצד קהל הקוראים השמרני של אנגליה. לעומתם, צעירים רבים נהו אחר הספר והיו למעריציו של ויילד.הסוגות האהובות על ויילד היו קומדיה ודרמה. החל משנת 1892 הוא הוציא יצירה חדשה כמעט מדי שנה. ביניהן: "מניפתה של ליידי וינדרמיר", "אישה ללא חשיבות", "בעל אידאלי" ו"חשיבותה של רצינות".
ויילד היה ביסקסואל. נטייתו למערכות יחסים עם גברים הייתה כאמור ידועה למדי בחייו. ב-25 במאי 1895 הוא הורשע ב"מעשי סדום והפקרות רבתי" (gross indecency) ונשפט לשנתיים של עבודות פרך בבית הסוהר של לונדון. בתחילה מנעו ממנו אפילו כלי כתיבה, כך שהוא לא יכול היה לכתוב. במשך שהותו בכלא כתב ויילד מכתב ארוך לאהובו. המכתב פורסם ב-1905 (כ-5 שנים לאחר מותו של ויילד) תחת הכותרת הלטינית "ממעמקים" שנתן לו ויילד עצמו. כמו-כן כתב את הפואמה הטעונה "הבלדה של כלא רדינג" ובה תיאר את תחושותיו בכלא. לפנינו בית אחד מן היצירה בתרגום גוסטה ליבנשטיין:
בכלא רדינג ליד העיר
קיים בור של חרפה.
שוכב בו איש אומלל מאוד
אכול באש טרופה
תכריך של אש כרוך עליו
ואין לו מצבה.
כל איש ממית, כל איש ממית
את שלבו אוהב,
אם במבט קשה וקר
אם בדיבור חנף -
פחדן עושה זאת בנשיקה,
אמיץ – חרבו שולף.
ויילד ריצה את עונשו והשתחרר מהכלא כשבריאותו לקויה. עקב מרירותו וכעסו עזב את אנגליה לצמיתות ועקר לפריס, תוך שהוא גוזר על עצמו גלות מרצון מהחברה ומחוגים ספרותיים שנטשו אותו. בפריז השתמש בשם בדוי: סבסטיאן מלמות'. הוא היה עני מרוד ונפטר בגיל 44 בבדידות ובייסורים. מסופר כי בעת מחלתו אמר ויילד בציניות - "אנוכי והטפט שעל הקיר מנהלים דו-קרב, אחד מאיתנו יצטרך ליפול ראשון".
פסלו של ויילד בדבלין
בקרב חובבי ויילד קיימת מסורת שלפיה נוהגים לנשק את מצבת הקבר בשפתיים מרוחות בליפסטיק.
כל מי שקורא היום את עבודותיו יכול לגלות שגם בימי זהרו ידע ויילד כי סופו יהיה מר. למשל, בסיפור האגדה "הנסיך המאושר" מתואר פֶסֶל הנראה כאילו הוא עשוי זהב, אך בעצם הוא עשוי עופרת עם ציפוי דק של זהב. הפסל סובל מאוד למראה העוני המחפיר של האנשים הפשוטים ומבקש מציפור הנוחתת לרגליו, בדרכה לארצות החום, להתעכב מעט ולחלק לעניים את הזהב והאבנים היקרות המקשטים אותו. הציפור ממלאת את בקשתו עד שהוא נותר עירום ולרגליו מוטלת הציפור שמתה מהקור. לב העופרת שלו נשבר ופרנסי העיר מחליטים כי אין עוד צורך בו ומצווים להתיך אותו וליצור במקומו פסל אחר יפה יותר. לב העופרת לא נמס והוא מושלך אל אותה ערֵמה בה מוטלת הציפור.
מתוך שלל אמרות השפר ודברי החידוד שנשא במהלך חייו בחרנו לצטט כמה: "אין לי מה להצהיר, פרט לגאוניותי" – אמר ויילד יום אחד כשעבר במכס. אופנה היא צורה כה בלתי נסבלת של כיעור, שאנו נאלצים לשנותה מדי שישה חודשים. אני מקווה שאינך חי חיים כפולים: מעמיד פני רשע ובעצם אתה טוב לב. זו צביעות!
מארק טווין
סמיואל לנגהורן קלמנס שנודע בשם העט מארק טווין חי בין השנים 1835 - 1910. הוא היה סופר אמריקני שיצירתו הצטיינה בהומור ציני, בסאטירה חברתית חריפה, ובשנאת הצביעות והדיכוי. מקור השם 'מארק טווין', בקריאה שהייתה המקובלת בין הימאים על נהר המיסיסיפי, ונועדה לציין מידת עומק.
טווין היה בנו של עורך דין מפלורידה. משפחתו הגיעה במקור מווירג'יניה וסביו היו בעלי עבדים. הוא היה ילד חולני ובשנותיו הראשונות נשקפה, לא אחת, סכנה לחייו.
טווין הצעיר היה ילד שובב, חברותי וחובב בעלי חיים, במיוחד חתולים. הוא היה מיודד מאוד עם העבדים, צעירים ומבוגרים גם יחד. אולם על ילדותו העיב צל כבד של מוות: בהיותו בן 4 מתה אחת מאחיותיו. בהיותו בן 7 נפטר אחד מאחיו. בגיל 9 הוא מצא גופה במשרדו של אביו ושנה לאחר מכן היה עד לירי. בהיותו בן 12מת אביו וטווין הצעיר צפה בנתיחה שלאחר המוות מבעד חור המנעול. בהמשך אותה שנה הוא צפה באחד מחבריו טובע, וכעבור כמה חודשים מצא, יחד עם חבריו, גופת עבד נמלט שטבע.
בגיל 16 החל לפרסם מערכונים בעיתון. בשנת 1857 הצטרף לצוות של ספינת נהר (על חוויותיו על הספינה כתב מאוחר יותר בספרו 'החיים על המיסיסיפי'). בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית הצטרף ליחידה של חיילי הדרום ועל קורותיו כלוחם במלחמת האזרחים כתב בלגלוג ב- " Private History of a Campaign that Failed " מ-1885.
במהלך שני העשורים הקרובים נסקה הפופולריות של טווין. כמה מספריו הידועים ביותר התפרסמו בתקופה זו כמו למשל 'הרפתקאות האקלברי פין' ו'בן המלך והעני'. טווין טייל ברחבי העולם עם משפחתו, התיידד עם אנשים רבים ובעלי השפעה והפך מעורב יותר ויותר בפוליטיקה. הוא תמך כספית במספר אנשים, כולל הסטודנט השחור הראשון באוניברסיטת ייל. הוא השקיע כסף באפיקים רבים – הבולטים שבהם היו בית ההוצאה לאור Webster ומכונת סידור דפוס חדשנית.
אולם עם תחילת שנות התשעים נקלע טווין לבעיות כלכליות חמורות עד שלבסוף הוכרז כפושט רגל. קשייו רבו – אחת מבנותיו נפטרה והאחרת הייתה חולת נפש. מבקרים מציינים כי נימת יצירותיו הפכה מרירה ואפלה. הוא הפך מעורב עוד יותר בפוליטיקה, בעיקר מחוץ לארצות הברית (משפט דרייפוס, מלחמת הבורים, מרד הבוקסרים), ופרסם את דעותיו במאמרים שונים.
עובדה מעניינת היא שבשנת מותו של טווין, כמו בשנת לידתו, נצפה השביט האלי מכדור הארץ, תופעה המתרחשת אחת ל-75 שנה בערך. שנה לפני מותו, טווין התייחס לקשר שבין הולדתו ומותו בעתיד לבין השביט: "באתי עם שביט האלי ב-1835. הוא עתיד לבוא שוב בשנה הבאה, ואני צפוי להסתלק עִמו".
טווין ביקר בארץ ישראל ב-1867 ואת התרשמותו ממסעותיו פרסם בספר The Innocents Abroad.
לעברית תורגם רק החלק בספר המתייחס למסעותיו בארץ ישראל והוא נקרא 'מסע תענוגות לארץ הקודש'.
מבחינות רבות מזכירה הפופולריות של טווין בארצו את תופעת צ'רלס דיקנס באנגליה. כשם שדיקנס המציא בספריו את האנגליות, כך טווין יצר את האמריקאיות. זה גם זה נחשבו לא אחת לסופרים הכותבים לילדים; זה גם זה עוררו לעתים ספקנות והרמת גבות בקרב מבקרים "רציניים".
בשנותיו האחרונות בילה תקופה מסוימת בלונדון והשתכן אצל בן דודו. יום אחד חלה בן הדוד אך השמועה שפשטה הייתה כי טווין הוא החולה השוכב על ערש דווי. לעיתונאי מניו יורק שיצא לבדוק את הידיעה נאמר כי אם אכן טווין נפטר, עליו לשלוח ידיעה שאורכה אלף מילים, אך אם יתברר כי הוא רק חלה – עליו להסתפק ב-500 מילים בלבד. העיתונאי התדפק על דלתו של טווין וזה קיבל אותו במילים: "השמועות על מותי היו מוקדמות מדי".
מתוך שלל אמרות השפר ודברי החידוד שנשא במהלך חייו בחרנו לצטט כמה:
למזלי הייתה לי תשובה נכונה לשאלה, אמרתי שאני לא יודע.
בדרך כלל לוקח יותר משלושה שבועות כדי להכין נאום מאולתר טוב.
פרות קדושות עושות את ההמבורגרים הטובים ביותר.
הבגדים עושים את האדם. לאנשים ערומים יש מעט או אין בכלל השפעה על הקהילה.
הצטערתי כשהוזכרתי כסופר חשוב, כי יש לסופרים האלה הרגל מצער למות. דיקנס נפטר, צ'וסר, נפטר, וגם שייקספיר, ולמען האמת גם אני עצמי לא חש כל-כך טוב.
"אנחנו" – מותר להגיד רק למי שיש לו תולעים.
ג'ורג' ברנרד שאו
ג'ורג' ברנרד שאו - מחזאי אירי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1925, חי בין השנים 1856 – 1950. שאו היה מאנשי התרבות הבולטים והמשפיעים של המאה העשרים.
שאו היה בנם של סוחר תבואות כושל ושל זמרת מקצועית. בילדותו למד בבתי ספר שונים וניסיונו בהם הביא אותו ברבות השנים להפגין טינה רבה כלפי בתי ספר ומורים. לדעתו, תכנית הלימודים הסטנדרטית היא חסרת תועלת, מקהה את החושים ומחניקה את האינטלקט. בגיל צעיר יחסית הוא נטש את מערכת החינוך למד בעיקר על ידי קריאה בספריות ציבוריות ובמוזיאון הבריטי והחל לכתוב. שאו שנא את שמו הפרטי, ג'ורג'. הסבר נפוץ לסלידתו משמו הפרטי הוא יחסו לאביו שגם שמו היה ג'ורג' ולאחר מות האב הוא החל לקצר את השם בחתימתו ל-ג' בלבד, ובהמשך נהג לחתום כ"ברנרד שאו" או בראשי התיבות .GBS
במכתב להנרי ג'יימס משנת 1909 הוא כתב: "עליי, בתור סוציאליסט, החובה להטיף לשינוי הסביבה. אנו יכולים לשנות אותה; עלינו לשנות אותה, ואין שום היגיון בחיים חוץ מהמשימה של שינויה. מה התועלת בכתיבת מחזות, מה התועלת בלכתוב כל דבר, אם אין רצון שלבסוף יווצר מהכאוס גזע אלים". שאו טען כי כל מעמד פעל לטובת עצמו, ושהמעמדות העליונים ניצחו במאבק . כישלון מעמדות העובדים לקדם את האינטרסים שלהם הביא לביקורת רבה מצדו על המערכת הדמוקרטית של ימיו. הסוציאליזם שלו היה מבוסס על דאגה מוסרית בשל העוני של מעמדות העובדים. ברקע הכתיבה של שאו, לדוגמה ב"מייג'ור ברברה" וב"פיגמליון", ניצב הרעיון של מאבק המעמדות. חשוב להכיר בתפיסות הסוציאליסטיות של האיש על מנת להבין את מחזותיו.
למרות היותו סוציאל-דמוקרט, תמך שאו בשנות ה-30 ובדיקטטורה של סטלין ומיוחסות לו גם כמה הצהרות אנטישמיות ואמירות שניתן לפרשן כתמיכה בהיטלר. ב-1945, בהקדמה למחזה "ז'נבה", הוא טען כי מרבית היושבים במחנות הריכוז מתו כתוצאה מ"צפיפות יתר". שאו כתב קרוב לחמישים מחזות, הדנים בבעיות חברתיות ומוסריות והודות לכתיבתו השנונה והמבריקה הייתה למחזותיו תהודה משמעותית. מחזהו הנודע ביותר הוא "פיגמליון", (המוכר לרבים בעיבודו למחזמר "גבירתי הנאוה") שבו מובעת ביקורת נוקבת על ההתייחסות למעמדות החברתיים השונים באנגליה. במחזה מתערב מורה לשפות, פרופ' היגינס, עם חברו שיצליח לקחת מוכרת פרחים ממעמד פשוט ולהופכה לאשה מהמעמד העליון. המחזה מבוסס על אגדה רומית עתיקה על פיגמליון, פסל שהיה שונא נשים אשר התאהב בפסל שיצר. בשנת 1925 זכה שאו בפרס נובל לספרות; לאחר לבטים רבים הוא נאות לקבלו.
פרסום פיגמליון ב-Everybody's Magazine, 1914
מתוך שלל אמרות השפר ודברי החידוד שנשא במהלך חייו בחרנו לצטט כמה:
בברכה שנשא לכבוד אלברט איינשטיין אמר: "תלמי יצר יקום שהחזיק מעמד במשך 1,400 שנה, ניוטון יצר יקום שהחזיק מעמד רק 300 שנה, והיקום שיצר איינשטיין איני יכול לשער כמה זמן יחזיק מעמד".
אנגליה ואמריקה הן שתי מדינות המופרדות ע"י שפה משותפת.
אני מצטט את עצמי מפעם לפעם, זה מוסיף תבלין לשיחותיי.
ענשו של השקרן אינו בכך שאף אחד לא מאמין לו, אלא בכך שהוא אינו יכול להאמין לאף אחד.
במברק ששלח שאו יום אחד נאמר: שומר בשבילך שני כרטיסים להצגת הבכורה שלי. בוא והבא חבר, אם יש לך. בתשובה הבריק לו וינסטון צ'רצ'יל: אבוא לשנייה, אם תהיה כזאת.
נשווה גם בין עמדות הסופרים ביחס לנושאים מסוימים.
על הנעורים: אינני צעיר מספיק כדי לדעת הכול (ויילד).
נעורים הם דבר נפלא. איזה פשע זה לבזבז אותם על צעירים (שאו).
כשהייתי בן 14, היה אבי בור וטיפש ולא יכולתי לסבול את נוכחותו. כשהגעתי לגיל 21 נדהמתי לגלות כמה יפה התפתח הזקן בשבע השנים האחרונות (טווין).
על האמת: כשמשהו הוא מצחיק מדי חפש בו בזהירות אמת נסתרת (שאו).
למה שהאמת לא תהיה מוזרה מהשקר? השקר, אחרי הכל, חייב להיות הגיוני (טווין).
כשאתה אומר אמת, אינך צריך לזכור את כל הפרטים (טווין).
דבר נורא הוא לאדם לגלות שכל חייו דיבר רק אמת (ויילד).
על הטבע האנושי: לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים רק קיימים (ויילד).
ניסיון הוא השם שכולנו נותנים לשגיאותינו (ויילד).
דמיון הוא תכונה שניתנה לאדם כדי לפצותו על מה שאינו וחוש הומור – כדי לפצותו על מה שהינו (ויילד).
שום דבר אינו דורש תיקון כמו הרגליהם של אחרים (טווין).
האדם הוא החיה היחידה שמסמיקה, או צריכה להסמיק (טווין).
כל אחד הוא ירח, לכולם יש צד אפל שהם לא מראים לאיש (טווין).
הזהר מאדם שאינו מחזיר לך מכה. הוא לא סולח לך לעולם ואינו מניח לך לסלוח לעצמך (שאו).
ולסיום, חידה קטנה: מי לדעתכם אמר את הדברים הבאים (שני המשפטים נאמרו ע"י אותו אדם):
* הזהר בקריאת ספרי רפואה. אתה עלול למות משגיאת כתיב.
* אוקטובר הוא אחד החודשים המסוכנים ביותר למשחק במניות. האחרים הם יולי, ינואר, ספטמבר, אפריל, נובמבר, מאי, מרץ, יוני, דצמבר, אוגוסט ופברואר.
בברכת סמסטר פורה מצוות הספרייה
|
