סיפורי בוגרים

דבריה של רות בוגרת המסלול בטקס חלוקת תארים ותעודות:

מרצים, בוגרים ואורחים יקרים.

ערב טוב.


אני עומדת כאן, מולכם, קהל נכבד ותוהה על הזכות הגדולה שניתנה לי לשאת דברים בשם הבוגרים.

זאת הפעם הראשונה שאני עומדת במעמד כזה. למעשה, אני לא מורגלת לעמוד בחזית. למרות, התרגשותי הרבה וחששותיי, לא יכולתי לסרב לבקשתה של הגברת היקרה, יעלה חודציזן, שיש לה ולגברת, שיבא בסט, חלק לא מבוטל בסיום חוק לימודיי כאן. אני בטוחה שאני מדברת, גם בשם חבריי ללימודים. יעלה ושיבא יקרות, הפכתן לחבריי ולי את הבלתי- אפשרי לאפשרי (בהתחשב בגיל הממוצע כאן, זו הייתה משימה לא קלה). תודה ענקית!
אני רוצה לציין שגם אם אני מדברת בגוף ראשון יחיד- ראו זאת, כגוף ראשון רבים.
חבריי הבוגרים ואני, איננו סטודנטים אחרי צבא, אלא בעלי משפחות, שהחליטו יום אחד, אחרי הרבה התחבטויות והתלבטויות, לעשות לעצמם.
אני יכולה להעיד על עצמי, שבבית הספר העממי והתיכון, לא הייתי תלמידה מן המניין. אמי- מורתי, לצערה, הייתה למבקרת קבועה בבית הספר, בכל פעם, שהצלחתי להוציא מורה, זה או אחר, מדעתו. אתם כבר, מבינים, שלא הייתי ממש תלמידה, זאת למרות, שבכל יום הורים, עלה המשפט: "לילדה יש פוטנציאל, אבל היא לא מממשת אותו". אני, ששנים רבות, עוסקת בחינוך, בעיקר, עם נוער בסיכון, אומרת לכם היום ,קבל עם ועדה, שמשפט כזה לא יצא ולא יצא מפי לעולם!
לאחר הצבא, היו לי ניסיונות להשלים את ההשכלה, אך לא צלחתי. לצערי, נשארה בי תחושת התסכול, שליוותה אותי, עוד מימי ילדותי, שאני כנראה, לא מתאימה ללימודים. עם תחושה זו, הרחקתי לכת והגעתי, בחיל ורעדה, למכללה. אמרתי לעצמי שזהו הניסיון האחרון לקבל תואר. וראו איזה פלא! הנני כאן! (כמו שעיניכם רואות, עומדת על הבמה, אומרת דבריי סיום).
כאן הייתה לי חוויית לימודים מתקנת ומהנה, שגרמה לי להגיע באדיקות, מידי יום רביעי, מהצפון הרחוק, בגשם, בסערה, בחום ובפיגועים ולהשתדל, לא להחמיץ אף יום לימודים (אני, שהייתי חמקנית סדרתית מלימודים, בוגרת "מגמת דשא וים"...) כאן, בפעם הראשונה בחיי, נהניתי מתהליך למידה ורכישת דעת, וגמעתי בשקיקה, כל פיסת מידע. ולהפתעתי, התעורר בי הרצון לעוד ועוד. אני מודה, שנהניתי גם מהמטלות והמבחנים, עד כמה שזה נשמע מוזר. בעבר, כל מטלה, הייתה לי, כמהמורה, שלהתגבר עליה, נדרשו ממני כוחות על. – כאן, במכללה, קיבלתי כלים לחשיבה וכתיבה אקדמאית.
הרצון ללמוד, לא נגמר עם סיום לימודיי כאן ואני מתכננת, בע"ה ובלי נדר, לימודי תואר שני.

חשוב לי לציין, שחלק נכבד, מחוויית הלימודים, שייך ליחס שקיבלנו מצוות המכללה - יחס מקבל, מכיל, סבלני, מבין ואכפתי.
ברצוני, להודות למרצים שנטעו בנו ידע ודעת בכבוד ובנועם, במסירות ובהרבה סבלנות.
להודות לשאר עובדי המכללה, על תפקידיהם השונים, שתמיד האירו והסבירו פנים.
להודות על מסלול לימודים שמאפשר לאנשים כמו חבריי וכמוני, בני השלושים פלוס, אנשים עובדים ובעלי משפחות, לרכוש תואר, תוך כדי, תמרון בין חובותינו השונות.
ברשותכם, ובנימה אישית, אני רוצה לפנות, שוב, ליעלה ושיבא היקרות: אתן הייתן בשבילי פניי המכללה! לא יכולתי להתחיל יום לימודים, לפני שעברתי במשרדכן, כדי לומר שלום ולראות את חיוכן, שהיו לי כברכת הדרך. למרות אינטנסיביות יומכן, תמיד הארתן פנים.
אני רוצה לסיים בפסוק מקהלת (פרק א', פס' יח') ובמדרש עליו, שמבטא את הצורך והרצון שלנו ללמוד ולא להפסיק: "כי ברוב חכמה רב- כעס ויוסיף דעת, יוסיף חכמה". "אמר הרבי מקוצק: ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב ובלבד שיוסיף דעת."
אני יכולה לומר, היום, בפה מלא, שאני מוכנה שיכאב לי ובלבד שארכוש דעת.
תודה!


מכתבי תודה של סטודנטים שסיימו את לימודיהם במסלול:


לקריאת מכתב התודה של אבי מלכה לחץ כאן

לקריאת מכתב התודה של עופר ירדן לחץ כאן

לקריאת מכתב התודה של עובדי משרד העבודה והרווחה לחץ כאן


לקריאת מכתב התודה של ג'ואי לחץ כאן

לקריאת מכתב התודה של אפרת, ג'ודי ואיריס לחץ כאן


לקריאת מכתב התודה של מירב, סמי, בתיה וחניתה לחץ כאן

לקריאת מכתב התודה של יוחנן פרץ לחץ כאן