mitlabtim


לקבלת מידע אנא פנו אלינו ונחזור אליכם בהקדם.
שם פרטי:
שם משפחה:
נייד:
דואר אלקטרוני:

מסלול

מסלול

back

שוש פרידמן

בודקת את המיילים הנכנסים. שורות, שורות... הם מופיעים להם שחורים, עדיין לא נקראו. מרפרפת עליהם מהר כדי לראות את מי לפתוח ראשון, מה דחוף לטפל בו. ממש אותה התחושה כמו בזמנים שתיבת הדואר האמיתית הייתה מלאה במכתבים - מעבירים מהר, מדפדפים בין המעטפות השונות, הרשמיות מהבנק, חשבונות טלפון, חשמל... עד שפתאום מתגלה לה מעטפה יפה, ציורית, עם כתב יד מסולסל ומזמין, בול מודבק טיפה בזוית. זה הרגע בו הדפדוף נעצר והלב דופק פתאום, מכפיל את קצבו. מכתב!

כך קרה לי ביום שראיתי בתוך כל השורות השחורות מתחת לשם השולח: חני.

בלי כתב מסולסל ובלי בול מצויר, הלב הכפיל את קצבו וחיוך עלה על שפתי. רק השם, שלוש אותיות, מחזיר את תחושת החמימות, את התחושה שרואים אותך, מסתכלים עליך, מתפעלים ממך, אתה ראוי , אתה בבית! וזה בדיוק מה שהמכון לחינוך פתוח ניסויי (חפ"ן) עבורי מעל הכל – בית. פתחתי. ובזו הלשון היה כתוב:

"ורד יקרה.
אני מבקשת שתקיימי ריאיון טלפוני ואפשר גם דרך המייל ואולי להיפגש... עם שוש פרידמן, (הבחורה שרקדה ריקודי בטן בכנס). היא גרה באניעם בגולן. מטרת הריאיון היא לשמוע כיצד המכון לחינוך פתוח ניסויי (חפ"ן) השפיע על חייה האישיים והמקצועיים ונוכח בהם. חשוב לשמוע על גילגוליה מבחינה מקצועית. אני מאמינה שהשאלות יתפתחו לשיחה. את השיחה צריך לכתוב ולשלוח אלי. זה יתפרסם בניוזלטר של המכון לחינוך פתוח ניסויי (חפ"ן) תחת הכותרת של "בוגרים". אני מקווה שתוכלי לעשות זאת בשבוע הקרוב. תודה רבה, רבה".

 
טוב, חני מזמנת לי מיני פרויקט, חשבתי לי בליבי. משימה חדשה עבורי (חידוש, עוד מקום מובהק שמאפיין את המכון לחינוך פתוח ניסויי (חפ"ן)). אני, שתמיד מביאה מחברת חדשה ומבטיחה לכתוב בה ולמלא בה אוצרות ותובנות, חוזרת הביתה עם מחברת שכתובים בה אולי שלושה משפטים. תמיד העדפתי לשבת ולהיות נוכחת בהקשבה. הכתיבה תמיד הפריעה לי, הסיטה את מחשבתי. כך שהאוצרות והתובנות היו נופלות ישר בתוכי ולא על הכתב, נפלו ונשארו לתמיד.

והנה משימת הקשבה שכוללת בתוכה כתיבה, תיעוד - חדש - אתגר. יש!

נסעתי לפגוש את שוש. קרוב ל- 20 שנה לא הייתי בגולן. התרגשות מיום מלא הפתעות חדשות. חיכתה לי אישה מרשימה, חיוך ועיניים טובות ורי"ש  גרונית, שבוקעת  לה בכל משפט, רי"ש עיראקית אמיתית, רי"ש חמימה שישר מזמינה. גם פה הרגשתי: בית.
 
שוש גרה באניעם, מקום קסום הצופה על הכינרת ממרום הגולן. נכנסנו לביתה המעוצב בטוב טעם של דברים הנאספים עם החיים. תמונות משפחתיות, עבודות נייר, מוביילים יצירתיות בכל מקום. מבין שלל הפתקים, תמונות, הודעות, שהיו נעוצים על לוח השעם במטבח, לכד את תשומת ליבי דף כרטיסיה דהוי ובו היה כתוב בכתב ידה : הזמנה לילדים חמודים בלבד! אתם מוזמנים למיטה שלי לסיפורים ולכיף. באהבה אמא.

לאחר 4 שעות של שיחה מרתקת עם שוש, בה היא פותחת את הלב ומעלה סיפור חיים נוגע ללב, אני מבינה שכרטיסיה דהויה זו - (בטח נכתבה לפני כ- 10 שנים כי הרי ילדיה כבר בחורים גדולים) - מקפלת בתוכה את התמצית של שוש פרידמן.
 
סיפורים וכיף, צירוף מילים זה הוא מפעל חייה. כששוש מדברת על ספרי ילדים נכנס אור לעיניה ופניה זורחות. היא לא יכולה סתם כך לציין שם של ספר, היא מיד הופכת להיות המספרת, נכנסת לתפקידים, משנה קולות, עושה תנועות - כל כולה בסיפור והסיפור פתאום הופך למציאות של כאן ועכשיו ופורץ מתוך ידיה שעולות ונפתחות, מתוך תווי פנייה הלובשות את דמויות הסיפור.  מרותקת, רוצה לשמוע עוד, אבל היא רק רצתה לציין את שמו של הספר ולתת תקציר קטן עליו. אני חושבת בליבי: אם כך היא כאן, מה קורה כשהיא באמת על הבמה ומולה עשרות ילדים מרותקים? היא בטח באקסטזה והם בעולם שכולו טוב.
 
שוש בוחרת סיפורים בקפידה. היא בוחרת אותם באהבה: "אני מתחברת לספר כשהוא עוסק בצורה סמויה, דרך סיפור משובח, במשהו מעולם הילדים." סיפור משובח בעיניה הוא: "שילד יכול ליהנות מסיפור נפלא ולהפיק משהו לחיים האישיים שלו. מקור לתובנה, מקור לעידוד, מקור להעצמה." היא מציינת לשבח את ספריה של שלומית כהן-אסיף ומיד נכנסת לדמויות העכברים מתוך הספר "מסיבה בגן העכברים" ושרה את החמשירים ברי"ש גרונית נפלאה.

שוש מתכננת את המפגש הזה עם הילדים בדיוק כמו שמתכננים "אירוע" במכון לחינוך פתוח ניסויי (חפ"ן). היא בונה ומרכיבה תלבושות ותפאורה. כמובן שגם הילדים עצמם הופכים להיות עכברים קטנים, המשתתפים בצורה פעילה במסיבה. היא מעניקה לכל עכבר קטן כובע - (כי הרי בלעדיו לא יוכל להיכנס למסיבה, ע"פ הסיפור) – וכולם משיקים כוסות משקה, רוקדים ושרים.



כשהיא מתכננת פעילות בעקבות הסיפור, מעידה שוש: "אני הופכת להיות יצירתית עד כדי טירוף." מבחינתה לא קיים המושג בלתי אפשרי. הכל אפשרי, זה רק עניין של לוגיסטיקה. על כל רעיון היא חושבת הכי רחוק, משאב ואוצר שקיבלה מחפ"ן, לדבריה. "אני לוקחת רעיון ומתפרעת עליו." ה'מתפרעת' הוא בפ"א רפה וברי"ש גרונית, מה שמדגיש את השובבות.

דבר שהיא לקחה ממילי ומשמש אותה לאורך כל הדרך הוא ה"פריזמה". "אני לוקחת נושא ומסתכלת עליו דרך הפריזמה של הצומח ואז דרך פריזמת המטבח ואז דרך פריזמת ההומור, החקר, ההתעמלות, הקפיצות, האמבטיה... ואז נראה מה קורה... לפתוח, לפתוח, לפתוח." אתם קולטים את הטירוף?

אין דבר שיעצור בעדה בביצוע רעיון יצירתי. אם צריך היא תיעזר באנשי מקצוע ותתמודד עד שהרעיון יקרום עור וגידים ויהיה!
 
שוש סוגרת מעגל דרך הסיפורים, העוגן שהציל את חייה. לשוש הייתה ילדות קשה ובודדה. היא גרה עם אמהּ וששת אחיה בדירת חדר וחצי במעוז ציון. אביה נטש ואמהּ הייתה צריכה לגדל ולפרנס את כולם. המפלט שלה היו הספרים: "הייתי רעבה, קראתי; הייתי עצובה, קראתי, קראתי וקראתי." היא נזכרת איך, כשהייתה בכיתה ג', הספרנית רצתה אישור מהמורה המאפשר לה לקרוא ספרים לילדים בכיתה ז', כי את כל השאר היא כבר קראה.
 
הרומן שלה עם הספרייה נמשך ומתחזק. במהלך שמונה השנים האחרונות היא הקימה פרויקט שנקרא "יש!! סיפור". בכוונה יש שני סימני קריאה אחרי ה'יש' כי האינטונציה צריכה להיות של שמחה: יש!!

הפרויקט החל בחטיבה הצעירה "אפק" בקצרין, השייכת לביה"ס גמלא, כשהוא מתבצע בכתות גן, א' וב'. לאחר מכן הועבר הפרויקט לספריית קצרין במטרה לקרב את הילדים אל הספרייה ולעורר בהם את אהבת הספר. כל כיתה בחטיבה הצעירה נפגשת עם שוש פעם בחודש בספרייה למפגש תיאטרלי-חוויתי, שבו נוטלים הילדים חלק במשחק, שירה, ריקוד ועוד. לכל מפגש יש נושא הקשור לעולמם של הילדים, כמו למשל "חברות".

בשבוע הספר העברי מתקיים מפגש מסכם לכל ילדי החטיבה, מפגש חגיגי וססגוני באודיטוריום של קצרין (כ-250 ילדים). במפגש זה מעלה שוש מחזה ע"פ אחד הסיפורים האהובים על הילדים וילדי כתה א', כ-70 במספר, נוטלים בו חלק במשחק, שירה וריקוד. הפרויקט מוכיח את עצמו מזה 8 שנים ובעקבותיו עלה מספר הילדים הקוראים והשואלים ספרים מהספרייה באופן משמעותי.

בעקבות הצלחת הפרויקט הזמינו את שוש להעביר השתלמויות למורים. היא עובדת עם המורים  על הבחירה של הספרים ומנחה אותם עפ"י גישת החינוך הפתוח: ללכת רחוק, לבחור נושא ולפתוח אותו כמה שיותר דרך כל החושים, האפשרויות, הרעיונות וה"פריזמות" (כדברי מילי אייזנברג...), דרך המשחק, דרך החוויה, דרך החיבור מתוך העולם הפנימי של הילד...

בנוסף, שוש מעורבת בפרויקטים של לימוד שפה; שותפה בפרויקט חידון ספרים לכיתות ה'; מוזמנת למתנ"סים, לבתי-ספר ולגני ילדים לפעילויות מיוחדות הקשורות לספרים.
 
את "ילדותה השנייה", לדבריה, עשתה שוש במכון לחינוך פתוח ניסויי (חפ"ן). במישור האישי חוותה את המהפך הכי עצום שחוותה בחייה. "מילת המפתח המתארת את חפ"ן עבורי היא 'שינוי'. למן ההתחלה שינה המכון לחינוך פתוח ניסויי (חפ"ן) את חיי, אני זוכרת שגם ה'מיני פרויקט' שלי עסק במושג 'שינוי'. מבחינתי, אם הייתי נשארת לגור בירושלים, הייתי רוצה ללמוד כל שנה בחפ"ן עד היום."
 
כמו בוגרי המכון לחינוך פתוח ניסויי (חפ"ן) רבים, גם שוש הגיעה לחפ"ן לגמרי במקרה. זה קרה לפני 15 שנה כשהייתה בת 36. עד לאותה שנה היא עבדה באולפנים של ערוץ 2 בתפקיד ניהולי והרוויחה המון כסף, אבל לאחר כמה שנים היא הרגישה שנמאסה עליה ההרגשה, שכל יום שהיא ממשיכה לעבוד בתחום התקשורת הוא יום מיותר. כך, בתחושה של רצון לשינוי, היא נתקלה במודעה בעיתון: "ואני בכלל לא קוראת עיתונים! לא זוכרת בכלל איך פתאום יצא שקראתי עיתון ועוד מסתכלת בדפים של המודעות." משהו בניסוח של המודעה היה מיוחד, משהו בה אמר לה להרים טלפון. ואכן, שוש התקשרה ודיברה עם מילי. "כשאת מתקשרת למוסד אקדמאי את מצפה שיענו לך בצורה מסוימת. היה משהו בשיחה עם מילי, משהו אחר לגמרי, משהו מצחיק. חשבתי: איזו אישה מצחיקה. רק בשבילה שווה לבוא." משם הגיעה שוש לראיון, שנתן את הגושפנקא הסופית ל'מקום אחר', מקום אמיתי עם אנשים אמיתיים. בחוויה שלה היה המקום הפוך ממה שהייתה מורגלת אליו בענף התקשורת.
 
השינוי המשמעותי הנוסף בחייה התרחש לפני כ-11 שנים. במהלך השנים, למעשה מהולדת בנה השלישי, החלה שוש לעלות במשקל. בעקבות חוויות של קשיים כלכליים וקשיי החיים מצאה שוש נחמה ומפלט באוכל. היא הגיעה למשקל העובר את ה-130 קילוגרם.

השינוי קרה בזכות אמהּ בת ה-80: "אמא באה לבקר. נסעה ממעוז ציון עד לגולן. ישבנו לנו במרפסת הקדמית. ואז היא מסתכלת עלי ואומרת: 'יה בינתי, לא בשביל היופי, בשביל הבריאות את צריכה להוריד במשקל'." לאחר שיחה קצרה נדהמה שוש לגלות, שאמהּ בת ה-80 עושה התעמלות ובכלל, מתייחסת אל כל יום בחייה כאל יום חדש. בעקבות משפט מפתח של אמהּ האומר: "בינתי, אני עושה מה שאני יכולה!" היא קמה בבוקר למחרת והתחילה ללכת הליכות מסביב ליישוב וכך החלה להוריד במשקל. היום שוש שוקלת 60 קילו פחות.

היא מוסרת לי פרוספקט מפואר אותו מעטרת דמותה בשלל תנועות ריקוד, כשהיא לבושה במגוון מלבושים של רקדנית בטן. יפה ועסיסית היא נראית. כך, בגוף השמור רק לרקדניות בטן גמישות, היא מלמדת ריקודי בטן לנשים ולנערות מכל הסביבה.
 
נפרדתי ממנה לאחר 4 שעות, כשבאמתחתי 12 דפים כתובים בכתב מהיר ולפעמים לא קריא. עמדתי במשימה. הצלחתי להיות קשובה ונוכחת וגם לכתוב ולתעד את השיחה המרתקת שהייתה לנו. אנו מחליפות כמה מילות פרידה וחיבוק חזק וטוב ואני מבטיחה לנסות להגיע לאחד משיעורי הריקוד. חוזרת הביתה באוטו, יורדת בירידות מהגולן, הכינרת מתגלה בכל יופיה – ממש כפי ששוש התגלתה בפני.