שריפת ספרים? במאה ה-21? כמעט כל אחד מאתנו יצקצק בלשונו במחשבה שזה לא ייתכן. האמנם?

בראשית חודש מרץ 2001 הבעיר הכומר ג'ורג' בנדר, תושב כפר קטן סמוך לפיטסבורג, ארה"ב, ערֵמה של ספרי הארי פוטר. "אנחנו מאמינים כי הארי פוטר מקדם כישוף, קוסמות, מעשים בלתי נורמליים ויוצא נגד הכוחות האלוהיים. זה רע!". הוא לא היה לבד. בדצמבר של אותה שנה הסתיימה תצוגת ספרים של הארי פוטר בספרייה ציבורית בניו מכסיקו בשרֵפתם ע"י קבוצת מאמינים שיצאו מן התפילה בכנסייה הסמוכה.

אלברטו מנגל [1] מצטט בספרו הידוע "תולדות הקריאה" את וולטר, שכתב בחוברת סאטירית הקרויה "על אודות הסכנה הנוראה של הקריאה" את המשפט הבא: "ספרים מפיגים את הבורות, המשמשת ערובה לשמירתן של מדינות ממושטרות היטב. לפיכך מנגל טוען: "הצנזורה, בצורה זו או אחרת, היא תוצאה ישירה של כל כוח שלטון וההיסטוריה של הקריאה נראית כשורה אין-סופית של מדורות אש של צנזורים, מגיליונות הפפירוס הראשונים עד לספרים של ימינו".

מראשוני הצנזורים היה קיסר סין, קין שי הואנג, שציווה בשנת 213 לפנה"ס להעלות באש את כל הספרים בממלכה - להוציא עותקים שנשמרו בספרייה האימפריאלית לשימוש רשמי - כדי לשים קץ לקריאה. מעשה זה לווה בקבורה של מלומדים רבים שניסו להתנגד לגזֵרותיו.
שרֵפת ספרים בפומבי היא דרך ביטוי קיצונית להשמדה טקסית, באמצעות אש, של ספרים או חומר כתוב אחר ומחאה כנגד הקבוצה שאת ספריה שורפים. בימינו מעלים באש גם סוגים אחרים של חומרים כמו למשל, תקליטים של להקת החיפושיות לאחר שצוטטו דברי ג'ון לנון האומר :"הביטלס  פופולריים יותר מישו".

לשרפה מניעים מוסריים, דתיים או פוליטיים. אך לעתים הנסיבות שונות, דוגמת ספרי הסיבילות (בלטינית: sibyllini libri ). באגדה ובספרות של יוון העתיקה ושל רומי מופיעות הסיבילות, כוהנות שחזו את העתיד.  החזונות המיוחסים להן הועלו על הכתב בטורים שיריים ביוונית. הספרים שימשו כלי שאפשר להיוועץ בו במקרים של אסונות או נבואות שחורות, אך קשה לדעת בבטחה אם היו אלה נבואות או פשוט עצות מה לעשות כדי לפייס את דעתם של האלים, מסתורין שהתעצמו כאשר אחד משומרי הספרים גילה את תוכנם והוצא להורג.

הסיבילות ישבו במקומות שונים במזרח, ביוון (בדלפי) ובאיטליה. הנודעת מכולן היתה הסיבילה מקומיי שבאיטליה. לפי המסורת הוצעו תשעה ספרים אלו למכירה לטרקויניוס, מלכה האחרון של רומי, ע"י אישה זקנה, אולי הסיבילה עצמה. משסירב המלך לקנותם היא שרפה שלושה מן הספרים וחזרה ודרשה אותו מחיר עבור השישה הנותרים. המלך סרב שוב והסיבילה שרפה שלושה נוספים; את שלושת הנותרים היא חזרה והציעה באותו מחיר. המלך הנדהם קנה אותם לבסוף. בסיפור זה הנסיבות הן ממש הפוכות: מחברת הספר שרפה במו ידיה את יצירתה.
ספרים אלו נשמרו במקדש יופיטר בקפיטוליום עד שנשרפו  בשנת 83 לפנה"ס. כדי לשחזרם יצאו שליחים לאיטליה, יוון ואסיה הקטנה. האוספים החדשים הופקדו באותו מקום במקדש שנבנה מחדש.

דומה כי שרפת ספרים הייתה חביבה על הרומאים. הקיסר קליגולה הורה לשרוף את כל ספרי הומרוס, וירגיליוס וליביוס. הוראתו לא הוצאה לפועל. (האם ידעתם ש"קליגולה" בלטינית משמעו: "סנדל חיילים קטן"?).

גיוס דיוקלטינוס, קיסר רומא בשנים 284 - 305, דבק במסורת הרומית והתנגד בחריפות להשפעות הדתיות שהגיעו מן המזרח ובכללן הנצרות. הוא הוציא צווים אחדים נגד הנוצרים והטיל עליהם חומרות רבות. בנוסף על-כך העלה בשנת 303 את כל ספרי הנוצרים באש.

שנים רבות מאוחר יותר, באמצע  המאה ה-16, כאשר מעמדה כבר היה יציב ואיתן, פרסמה הכנסייה הקתולית רשימה של ספרים אסורים שכללה בין היתר את התלמוד. הרשימה בוטלה רק בשנת 1965! אגב, ברשימה נכלל גם "דקמרון" מאת ג'ובני בוקצ'יו , ספר ששרף בשנת 1497 הכומר סבונרולה באיטליה . בשנת 1906 (!)  הספר שוב הוכרז  תועבה ע"י חבר מושבעים באוהיו שבארה"ב.

מן הראוי ללכת צעד אחד אחורה ולחזור אל העיר אלכסנדריה שהוקמה במצרים ע"י אלכסנדר הגדול כבירת האימפריה שלו. בעיר, הנחשבת מקום הולדתו של המדע המערבי, המציא ארכימדס את משאבת הבורג,  ואוקלידס פיתח את הגיאומטריה. תלמי השני הקים באלכסנדריה  במאה ה-3 לפנה"ס את הספרייה, שהפכה למרכז הלימוד והמחקר המדעי בעיר. יש הרואים בה את האוניברסיטה הראשונה בעולם. בשיאה הכילה הספרייה כ-700,000 מגילות. חלק גדול ממנה נשרף בשנת 47 לפנה"ס בעת המצור ששם האספסוף האלכסנדרוני על יוליוס קיסר. אירועים דומים חזרו שוב ושוב:

בשנת 1562 השליך לאש הבישופ של מחוז יוקטן, פריי דייגו דה-לנדה, את כל הספרים המקודשים לבני שבט המאיה שבדרום אמריקה. ספרים אלה היו מקור חשוב ונדיר להבנת התרבות של בני המאיה, שאותו אי-אפשר היה לשחזר.

בשנת 1814 נשרפה כל ספריית הקונגרס בוושינגטון.

בשנת 1842 הורה המנהל החדש של בית-ספר לעיוורים בפריס לשרוף את כל הספרים שנכתבו בשיטה החדשה של ברייל. לאחר שכל הספרים שניתן היה למצוא הושמדו, התמרדו אנשים רבים שתמכו בממציא הקוד החדש, לואי ברייל, והמשיכו להשתמש בשיטה זו ובסופו של דבר, כידוע, הם ניצחו.

האשליה שמטפחים שורפי הספרים היא שבמעשה זה הם מוחקים את ההיסטוריה ומבטלים את העבר.

מילותיו של היינריך היינה (במאה ה-19, במחזה "אלמנסור") אודות גרמניה מולדתו - "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסופו של דבר גם בני-אדם" - התאמתו למרבה הפלצות כאשר שנים ספורות לאחר שרֵפת הספרים בגרמניה הנאצית, החלו בחיסול שיטתי של העם היהודי במשרפות של מחנות ההשמדה.

ב-10 במאי 1933, בברלין, מול מסרטות קולנוע, נאם שר התעמולה פאול יוזף גבלס ליד המקום שבו הועלו באש עשרים אלף ספרים לעיני קהל מריע של למעלה ממאה אלף בני אדם. בין היתר הוא אמר: "טוב אתם עושים הלילה בהשליככם אל תוך האש את תועבות העבר האלו. זהו מעשה נועז, גדול, סמלי, שיבשר לעולם כולו כי מתה הרוח הישנה. מן האפר הזה יקום לתחייה עוף החול של הרוח החדשה". כל נואם באותו מעמד שזכה להשליך ספרים אל האש התייחס בדבריו אל הספרים אותם הבעיר. אחד מהם, למשל, אמר את המילים הבאות בעת שהשליך אל המדורות את ספריו של פרויד: "נגד ההפרזה בדחפים הלא-מודעים המבוססים על ניתוח הרסני של הנפש, בעד אצילותה של הנפש האנושית, אני מעלה באש את חיבוריו של זיגמונד פרויד". הספדים ברוח דומה נשמעו כאשר הושלכו ספריהם של מרקס, לנין, סטיינבק, זולא, המינגווי, איינשטיין, פרוסט, ה"ג וולס, היינריך מאן, לונדון, ברכט ורבים אחרים, מיטב הספרות הגרמנית וספרות העולם.

בככר האופרה של ברלין הנאצית, במקום בו נשרפו הספרים  קיימת היום אנדרטה תת-קרקעית מרשימה הקרויה אנדרטת "הספרייה הריקה" פרי יצירתו של האמן הישראלי מיכה אולמן.

על שרפת הספרים הזאת כתב ברטולד ברכט את השיר הבא:

שריפת הספרים / ברטולט ברכט  תרגום: בנימין הרשב

כשהמשטר ציוה, ספרים עם ידיעות מזיקות
לשרוף בפומבי, ומכל כיוון
שוורים אולצו למשוך עגלות מלאות ספרים
אל המדורות, גילה סופר אחד
אשר נרדף לגולה, אחד הטובים, תוך בדיקת
רשימת הנשרפים, בפלצות גמורה
שספריו נשכחו. הוא מיהר אל שולחן-הכתיבה
ועל כנפי הזעם כתב מכתב אל השליטים.
תשרפו אותי! כתב בעט מעופף, תשרפו אותי!
אל תעשו לי את זה! אל תשאירו אותי בחוץ! האם לא
סיפרתי תמיד את האמת בספריי? ועכשיו
אתם מציגים אותי כשקרן! אני מצווה עליכם:
תשרפו אותי!

כדי לא להאריך יתר על המידה נזכיר רק עוד  שני אירועים שהתרחשו במחצית השנייה של המאה העשרים. בשנת 1948 נשרפו כ-2000 ספרי קומיקס ע"י ילדים (!) אמריקאים בניו-יורק, בעידודם של מורים, הורים וכמרים.

עם פרסום "פסוקי השטן" של סלמאן רושדי  (1998) נידון המחבר למוות, ולפיכך נאלץ להסתתר באנגליה במשך שנים רבות. פסק דין זה, אגב, טרם בוטל. מאמינים מוסלמים רבים בכל רחבי העולם, שרפו עותקים של הספר.

"אין לך עם בעמי תבל" אומר ד"ר יוסף נדבה "שתולדותיו משתקפות בתולדות ספריו כעם ישראל. הספר מלווה את עמנו מאז היותו לעם… ובמרוצת הדורות הייתה מנת חלקה של יצירת ישראל בכתובים כמנת חלקו של עמנו בחייו הגשמיים, בארצו ובגולה… ידוע ידעו צוררי ישראל כי כדי להשמיד את עמנו עליהם להכרית תחילה את מעיינות רוחו… ולפני שמעלים את בני-העם על המוקד, מעלים עליו את ספריו" [2].

סקירת הרדיפות של הספר העברי לדורותיו עלולה להיות ארוכה ולפיכך נסתפק כאן בציוני דרך בלבד.

כבר במשנה מדובר על שרפת ספרים. בשבעה-עשר בתמוז "שרף אפיסטומוס את התורה" (מסכת תענית ד', ו'). אין מידע ברור מי היה אותו אפיסטומוס. אחת הסברות היא שהוא היה חייל רומי שמצא לא הרחק מבית חורון ספר תורה, קרע אותו לגזרים והשליכו לתוך האש (יוסף בן מתתיהו - קדמוניות כ' ה' ג').

ר' חנינא בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות, היה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה היה מונח לו בחיקו. במעשה זה הייתה התרסה גלויה כלפי שלטונות רומי. "כרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי  זמורות והציתו בהן האור" בנוכחות בתו. אמר לה חנינא בן תרדיון: "אלמלי אני נשרף לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי - מי שמבקש עלבונה של תורה הוא יבקש עלבוני". שאלו אותו תלמידיו "רבי מה אתה רואה?, ענה להם: "גווילין נשרפין ואותיות פורחות…".

מני אז חזרו הפורענויות על ישראל במתכונת אחידה ופזמון אימים אחד של מעשי שוד וביזה, שחיטות ומעשי טבח, שרפת  בתי כנסת וספרי תורה, או במילותיו של ח.נ. ביאליק  "תבוסת ספרים וגווילים" (בעיר ההריגה).

כאשר התחזקה הנצרות, בעיקר מאז ימי-הביניים, יצאו שליחיה למלחמת שמד ביהודים. בחיפושם אחר נקודות תורפה הם הגיעו גם אל הספרים המקודשים ליהודים, ולשם כך נעזרו רבות במומרים.

מאז המאה ה-13 הפך התלמוד למטרתה הראשית של חציהם. בשנת 1236 שלח ניקולס דונין - תלמידו לשעבר של רבי יחיאל מפריס, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים - אגרת ובה האשמות כנגד התלמוד. הוא הצביע בפני האפיפיור גרגוריוס התשיעי על מספר רב של אגדות המכילות הגשמת האלוהים ועל דינים שבהם יש יחס שלילי ביותר כלפי מי שאינם יהודים. שלוש שנים מאוחר יותר התקבלה תשובתו של האפיפיור אשר קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו ויועברו לעיון. על התלמוד כתב האפיפיור באיגרתו כי "כלולים בספר זה עניינים כה מוטעים וכה מגונים, עד כי הדבר מעלה בלב בושה ואימה. זו אמורה להיות הסיבה העיקרית הגורמת ליהודים להחזיק בעקשנות בבגידתם". לואי התשיעי, מלך צרפת, הסכים לשתף פעולה עם האפיפיור בתנאי שהיהודים יוכלו להגן על דרכם. בעקבות זאת התקיים משפט פריס, לעיני המלך. במהלך המשפט ציטט דונין קטעים שונים מן התלמוד וטען שהתלמוד מצווה על איבה כלפי הנוצרים ומתיר לרמות את הגוי, לגזול אותו ואפילו להרגו. לחיזוק דבריו הביא אמרות כמו "טוב שבגויים הרוג" או "אסור ליהודי לומר כמה נאה גוי זה". להגנתם השיבו הרבנים כי התלמוד דן רק בנוכרים שחיו בעת חיבורו וכי הדברים התייחסו לעובדי עבודה זרה ואינם רלבנטיים כלל למאה ה-13 ולנוצרים.

בסיום המשפט מצא חבר השופטים את התלמוד אשם ודן אותו לשרפה.

בשנת 1244 הוחרמו כל ספרי התלמוד שנמצאו והובלו בעשרים וארבע עגלות אל המוקד, לקול תרועת ההמונים. בשנת 1415 גזר האפיפיור מרטין החמישי כנגד לימוד התלמוד וציווה על השמדת כל עותקיו, ומיני אז הפכה שריפת התלמוד למעין "מחלה מדבקת" בכל רחבי אירופה. למשל, שרפת התלמוד ברומא ב-9 בספטמבר 1553 לפי צו של האפיפיור יוליוס השלישי. בכיכר המרכזית של רומא "קמפו דה פיורי" הועלו על המוקד בנוסף על ספרי התלמוד גם שאר הספרים העבריים בערב ראש השנה שי"ד ("כי המר שד"י לי…"). ומי ימנה את מספר הספרים העבריים שהועלו באש בפקודת האינקוויזיציה? אאוגוסטו מונטרוסו, בספרו "הסימפוניה הגמורה" אומר את הדברים הבאים: "גם אם ידוע לכול שהאינקוויזיציה שרפה בני-אדם, רוב הבריות מזדעזעים דווקא מכך ששרפה ספרים".

ושוב הגענו אל ה-10 במאי 1933 ואל הכיכר המרכזית בברלין.

מאמר בנושא של שריפת ספרים לא יהיה שלם אם לא נתייחס לספרו של ריי ברדבורי - "פרנהייט 451".

(פרנהייט 451 היא הטמפרטורה שבה דפי נייר עולים באש). הספר ראה אור בשנת 1953 והוא מתאר חזון קודר של סדר חברתי עתידני תחת משטר טוטליטארי. במשטר זה אסורה על פי החוק קריאת ספרים, כתיבתם או החזקתם. תפקידם של מכבי האש הוסב והם הפכו ליחידות שמטרתן לשרוף ספרים, על בתיהם של האנשים שהחזיקו בהם בניגוד לחוק.

גיבור הספר, גאי מונטאג מצליח בשלב מסוים להגיע להבנה שכל חייו הם אשליה של אושר, ושהאיסור לקרוא משמעו במובנים רבים איסור לחשוב, להבין, לשאול, להרגיש. מי מכם המסתקרן מוזמן לקרוא את הספר, הוא נמצא בספרייתנו.

לסיום נצטט כמה מן האמרות שנכתבו בנושא במהלך השנים:

"מי שהורג אדם הורג יצור תבוני, צלם אלוהים, אך הוא ההורס ספר טוב הורג את התבונה עצמה, הורג את צלם האלוהים" -  ג'ון מילטון, משורר בריטי בן המאה ה-17.

"שרפה אינה התשובה" - קמיל דסמולין בתשובה לרובספייר, ( 7.1.1794 ).

"ספרים לא יישארו מוחרמים, הם לא יישרפו. רעיונות לא ילכו לבית סוהר. במהלך ההיסטוריה הצנזור והאינקוויזיטור תמיד הפסידו" - אלפרד וויטניי.

"כל ספר שנשרף מאיר את העולם" - רלף וולדו אמרסון.
--------------------------------------------------------------------------------

[1] אלברטו מנגל  (2001). תולדות הקריאה. לוד: זמורה ביתן ,עמ' 293

[2] יוסף נדבה. (תשכ"ו). גזרות על ספרים יהודיים. בתוך: מחניים, ק"ו.

מעודכן ל- 5.7.2006