חבר פנה יום אחד אל מארק טווין ושאל אותו מדוע יש לו בכל פינה בבית ספרים, על השולחנות, על כסאות, על הרצפה... השיב לו טווין ואמר: "מה אני יכול לעשות אם אנשים משאילים ספרים, אבל אף אחד אינו משאיל מדפי ספרים".

במידה זו או אחרת כולנו גנבי ספרים. אין בינינו אדם שלא שאל ספר תוך כוונה טהורה להחזירו, אך טרם הספיק לעשות זאת.

כל אספן ספרים מכיר את התופעה: ספרים נעלמים. הבלוגיסט ח"ש מלהג: "ככל שמדיניות ההשאלה של האוסף ליברלית יותר, כך גדלה רשימת הנעדרים. ספרים נגנבים ממך ע"י חברים שלך. ככל שנגנבו ממך יותר ספרים במרוצת הזמן, אתה מקשיח את ליבך ולא נותן ספרים לסתם ארחי-פרחי אלא רק לחברים טובים. בסופו של התהליך, היחידים שגונבים ממך ספרים הם חברים מאד טובים שנשבעו לך ביקר להם שהם מחזירים לך את הספר עוד שבועיים".

אך לעומת מעידות פעוטות אלו, היו גנבים בעלי דמיון רב יותר ולהם מוקדש הגיליון הנוכחי.

מדוע גונבים ספרים? המקצועיים עושים זאת מתוך תאוות בצע. המסוכנים יותר הם אלה שגונבים מתוך אהבת הספר או מתוך שיגעון. הפשוטים – מתוך חסכנות. ולפעמים הגנֵבה אינה מכוונת אלא תוצאה של עצלנות או שכחה, כמו בפרק האלמותי מן הסדרה סיינפלד, שבו נדרש ג'רי להחזיר ספר ששאל מן הספרייה 25 שנה קודם לכן. 

ומהם הספרים הנגנבים ביותר? לפי העיתון Chicago Sun, באופן אירוני הפופולאריים ביותר הם התנ"ך, הקוראן, הספר "גנוב ספר זה!", שהוא המדריך הפופולרי של אבי הופמן להיפים כיצד לחיות בחינם והמדריך האמריקני למבחני קבלה למשטרה ולצבא. הרומן שנעלם יותר מכל רומן אחר הוא "סקארלט פימפרנל" של הברונית אורצ'י. ברשימה אחרת שמצאנו היו ספריו של המשורר והסופר צ'רלס בוקובסקי הנחשקים ביותר לצד הספר "בדרכים" מאת ג'ק קרואק. אגב, הספר הנגנב ביותר מספריות ציבוריות הוא דווקא ספר השיאים של גינס.

שקט! הספרן גונב ספרים!!!

הספרנים, האמורים להיות השומרים הנאמנים ביותר, הם לפעמים הגנבים המתוחכמים ביותר. מתוך שלל המקרים שנתקלנו בהם בחרנו להציג שניים בלבד. הסיפור הטרי ביותר נתגלה לקראת סוף שנת 2004. מישל גארל, האוצר של מחלקת כתבי היד העבריים בספרייה הלאומית הצרפתית וגם אקדמאי מכובד שפרסם מחקרים רבים, נעצר לאחר שנמצא כי גנב חלק נכבד מן האוסף שעליו היה מופקד. הכתבים העבריים בספרייה נאספו מאז המאה ה-14 בהוראתו של המלך שארל החמישי. האוסף הוא מהעשירים והחשובים בעולם וכולל פריטים מתימן, ביזנט, צפון אפריקה, מרכז אירופה, צרפת, אנגליה וגרמניה. בין היתר, הוא הוציא מן הספרייה כתב יד מהמאה ה-13, טשטש את הסימנים המזהים, הנפיק לעצמו אישור להוציא אותו מצרפת ומכר אותו בבית המכירות של כריסטי'ס תמורת  300,000  דולר. הקונה התמים מוכן היום למכור אותו לספרייה הלאומית הצרפתית תמורת אותו סכום. אגב, גנבה זו זוהתה בזכות ערנותו של חוקר ישראלי ירושלמי. אשתו של גארל, מומחית לכתבי יד קופטיים, חשודה במתן יד לבעלה.

בדנמרק התחילה כל הפרשה בזכותו של חוקר פולני שהגיע לספרייה המלכותית בקופנהגן וחיפש פריט מסוים: עותק נדיר של ספר מהמאה ה-17. למרבה הפלא הספר לא נמצא. בעקבות החקירה שנפתחה נמצא כי חסרים 3200 ספרים עתיקים ויקרי ערך. הגנבה נתגלתה לפני יותר מעשרים שנה, אך רק בשנת 2004 הוגשו כתבי אישום. אך כבר היה מאוחר מדי לתבוע את הנאשם העיקרי מפני שהוא הלך לעולמו. היה זה אדם מוכשר שזכה עוד בהיותו בגיל 24 במדליית זהב מאוניברסיטת קופנהגן, הודות למחקר מבריק בנושא של ספרות הודית. החל מ- 1960 הוא עבד באגף לספרות מדינות המזרח בספרייה ובשנת 1967 מונה למנהלו. במשך 11 שנים הוא הטמין בעקביות בתיקו ספרים עתיקים והעבירם למרתף ביתו. לאחר מותו ניסו אשתו וילדיו למכור כמה מן הפריטים, שוב באמצעות כריסטי'ס. איתרע מזלם ואחד הספרים היה ספר סיפורים ספרדי עתיק שהודפס בנאפולי בשנת 1515, שממנו קיימים היום שני עותקים בלבד. המומחה של כריסטי'ס ידע שאחד מהם מצוי בדנמרק, ולכן פנה אל מנהל הספרייה המלכותית בשאלה אם הספרייה מעמידה את הספר למכירה. מכאן הייתה הדרך קצרה. תוך זמן קצר קיבלו השוטרים הדנים את שמו של האדם שניסה למכור את הספר והגיעו אל המרתף. כתב האישום הוגש כנגד אשתו של הספרן, בנה, כלתה וידיד של הכלה.

שקט! הקורא גונב ספרים...

גדול גנבי הספרים באמריקה היה סטיבן בלומברג. ארונות ספרים מעץ אורן כיסו את כל קירות ביתו הויקטוריאני העצום מהרצפה עד התקרה, בכל חדרי האמבטיה, מעל למשקופים, במרתפים. כאשר הוא נתפס נמצאו ברשותו 19 טון של ספרים שנגנבו ממיטב הספריות. היו לו דרכים רבות להגיע אל הספרים. למשל, כדי להיכנס לספריות באוניברסיטת הרווארד הוא רכש ז'קט אלגנטי והתחזה למרצה. כך הוא הצליח להוציא 670 ספרים נדירים מאוספיהן. לעתים הוא בחר בטכניקות של פורץ מקצועי: עקף את מנגנוני האזעקה, הפעיל אותם כמה פעמים כדי לראות את תגובתם של אנשי הביטחון, נדחק דרך פתחי אוורור ואף טיפס על כבל מעליות הספרים כדי לעבור מהשטחים הפתוחים לשטחים סגורים. החוט המקשר בין הספרים שגנב היה הנושא של ראשית ארצות הברית – האינדיאנים, החלוצים, מסילות הברזל למערב וכד'. במשפטו טענה ההגנה שהוא ניסה להציל עולם שנשכח מידי הממסד (הספריות!). מעניין לציין שכאשר הוחזרו הספרים לספריות נמצאו על גבי רבים מהם הערות אישיות של בלומברג. בהרבה ספריות בחרו הספרנים לשמר אותן ואפילו הכניסו את "בלומברג" כנושא במפתח הספר.

המקרה המוזר של א. פורבס סמיילי אינו פחות מעניין. סמיילי היה סוחר מפות עתיקות מהידועים בעולם. הוא נהג להיכנס לספריית אוניברסיטת ייל ולחתוך את המפות מתוך הספרים. זה לא היה קשה. את המפה שחתך היה מכניס פשוט לתיקו ויוצא מהספרייה באין מפריע. לרוע מזלו, באחד הימים נשמט מתיקו סכין החיתוך שלו. ספרנית ערנית הבחינה בסכין ושאלה את עצמה מה הוא עושה כאן. היא בדקה את רשימת המבקרים בספרייה באותו רגע, הצליבה את המידע עם גוגל וגילתה שבספרייתה יושב סוחר המפות המפורסם. בזריזות היא הזעיקה את המשטרה וכאשר נפתח תיקו של סמיילי, נמצאו בו שמונה מפות שנחתכו באותו יום מתוך ספרים.

בעקבות אירוע זה שופרו אמצעי ההגנה בספרייה. בשיחה עם הספרן הראשי הוא הביע תסכול מכך מפני שלדבריו "אנחנו עוסקים בחומרים פגיעים שעלינו להגן עליהם אבל, אם לא נאפשר גישה אליהם, לא נאפשר גם את התקדמות המחקר".

שקט! גיבור הספר גונב ספרים

הנושא של גניבת ספרים חוזר ועולה גם בסיפורת. האסוציאציה הראשונה שעולה כמובן היא ספרו של מרקוס זוסאק  "גנֶבֶת הספרים".  זהו סיפור המובא מפי מלאך המוות, אודות ילדה גרמנייה בימי מלחמת העולם השנייה, שלומדת לקרוא מתוך "המדריך לקברן המתחיל" ומפתחת תשוקה עזה לספרים. למרבה הצער אין לה דרך להשיגם אלא באמצעות גנבה: 

"ליזל היקרה,  כשהבחנתי בהעדרו של הספר הראשון חשבתי שפשוט הנחתי אותו שלא במקומו אבל אז ראיתי את עקבות הרגליים על הרצפה...זה גרם לי לחייך, שמחתי שלקחת את מה ששייך לך בזכות...כשחזרת הייתי צריכה לכעוס אבל לא כעסתי. את תמיד לוקחת רק ספר אחד, ויידרשו אלף ביקורים עד שכולם ייעלמו...לסיום, אני מקווה שהמילון-אגרון הזה ישמש אותך בקריאת ספרייך הגנובים. שלך, אילזה הרמן".

הספר הנפלא של מיכאל אנדה "הסיפור שאינו נגמר" נפתח בגניבת ספר, גניבה שהיא תחילתה של הרפתקאה מופלאה: 

"תאוות ליבו של בסטיאן בלתאזאר בוקס הייתה ספרים. מי שלא בילה אחר הצהריים תמימים באוזניים לוהטות ושיער פרוע, שוכח עולם ומלואו...בהשתקעותו בספר. מי שאף פעם לא קרא בסתר לאור פנס כיס מתחת לשמיכה...מי שאף פעם לא הזיל דמעה, בגלוי או בהסתר, משום שהנה בא סיפור מופלא לקיצו... מי שאינו מכיר את כל אלה מניסיונו הוא לא יוכל להבין את שעשה בסטיאן  עכשו... הוא חייב להשיג את הספר הזה...הוא ידע שבלי הספר לא ייצא משם...לפני שהבין מה קרה החביא את הספר בפתאומיות מתחת לכנף מעילו...בלי להקים רעש נסוג לעבר דלת החנות".  

הספר "צִלה של הרוח" מאת קרלוס רואיס- ספון עוסק בד בבד בגנבת ספרים ובאובססיה להם: 

"שום סיפור מעולם לא פיתה אותי כמו הסיפור שגולל הספר ההוא"  אמרה קלרה. "עד אז הקריאה היתה בשבילי חובה, מין קנס שצריך לשלם למורים בלי לדעת בדיוק למה. לא הכרתי את העונג שבקריאה, את חקר הדלתות שנפתחות... כל זה נולד בשבילי עם הרומן ההוא....  שנים חיפשתי ספרים נוספים שלו "  המשיכה ואמרה קלרה. "ביררתי בספריות, בחנויות ספרים, בבתי ספר... תמיד לשווא. בהמשך הגיע לאוזניו של מסייה רוקפור סיפור משונה על אדם שמחפש את יצירותיו של חוליאן קאראך בחנויות הספרים, ובספריות, וכאשר הוא מוצא אותן, הוא קונה, גונב או משיג אותן בכל דרך אחרת, ומיד מעלה אותן באש". 

אך אין ספק שהספר שבו מגיעה האובססיה לספרים לשיאה הוא "בית הנייר" מאת קרלוס מריה דומינגוס, שכל מהותו היא אהבה מטורפת וחסרת שליטה לספרים, אהבה המשתלטת על החיים: 

"בראואר תמיד היה קורא קומפולסיבי... מאז שהכרתי אותו לפני שנים ידעתי שמדובר באדם חסר תקנה. אתה יכול לגלות זאת לפי העור של המכורים, שדומה לקלף עדין... הוא טרף כל ספר שהגיע לידיו...הספרים הצטברו בספריות שמילאו את כל החדרים, מהרצפה עד התקרה, מקצה לקצה; הם נערמו במטבח, בשירותים...בחדר האמבטיה היו ספרים על כל הקירות למעט המקלחת, ואם הם לא ניזוקו הרי זה רק מפני שהוא הפסיק להתקלח במים חמים כדי להימנע מאדים... הוא נתן את המכונית שלו במתנה לחבר כדי  שיוכל למלא את המוסך". 

אין קטע מתאים יותר לסיום משירו של של סילברסטיין  "לֶבֶט סחֶבֶת": 

מה לְּהַּגִיד וְאֵיך לְהַסבִּיר?

סֵפֶר סִפרִייָה חַייָבִים להַחֲזִיר!

אַך חָלפוּ אַרְבָּעִים שָנָה ויותֵר

והַזּמַן עובֵר והַקּנָס מִצטַבֵּר.

לָלֶכֶת להַחֲזִיר,

או אוּלַי להַסתִּיר?

וּמַה לּהַגִּיד ואֵיך לְהַסבִּיר?

(בתרגום: בני ושחר הנדל)