 |
סמואל קלמנס (1910-1835) המוכר לכולנו יותר תחת שם העט מרק טווין, היה סופר, הומוריסטן ומרצה אמריקני מפורסם ופופולרי. ויליאם פוקנר כתב אודותיו שהוא היה "הסופר האמריקני האמיתי הראשון ואנו כולנו יורשיו". קלמנס נהג לספר שבחר בשם "מרק טווין" לזכר השנים שבהן היה ספן; הקריאה: "Mark Twain" ציינה שני פתום (יחידת אורך אשר שמשה למדידת עומק) או "מים בטוחים לעגינה". יש החולקים על סיפור זה וטוענים שמקור השם הוא בימיו ההרפתקניים במערב הפרוע. הוא נהג להזמין לעיתים קרובות שני משקאות בבת-אחת ולצוות על המוזג לרשום זאת על החשבון. אגב, בנוסף על השם "מרק טווין" השתמש קלמנס גם בשם "סר לואיס דה קונטי" לביוגרפיה שכתב. |
מדוע אדם מפרסם את יצירותיו תחת שם בדוי?
יש הבוחרים לעשות זאת כדי להסתיר את זהותם. האחיות ברונטה למשל, חשו שבשמן האמיתי איש לא יסכים לפרסם את יצירותיהן או שהיצירות לא תזכינה להתייחסות רצינית רק משום היותן נשים.
האחיות ברונטה כתבו בשנות ה-40 וה-50 של המאה התשע-עשרה. כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, במובנים מסויימים אנו עדיין באותו מקום: לפני הפקת הספר הראשון בסדרת הארי פוטר, הוחלט בהוצאה לאור לפרסם את שמותיה הפרטיים של המחברת בראשי תיבות בלבד - ג'. ק. רולינג במקום ג'ואן קתלין רולינג מתוך מחשבה שחלק מן הבנים עלולים להרתע מספר שנכתב ע"י אשה.
יש שמחליטים לפרסם יצירה תחת שם אחר כדי להבחין בין סוגים שונים של יצירות שהוציאו תחת ידם. כזה היה המקרה של לואיס קרול מפני שבשמו האמיתי, צ'רלס לודויג דודג'סון, פרסם ספרי מתמטיקה.
סופרים אחדים, פוריים במיוחד, נאלצו לבחור בשם ספרותי כדי למכור את ספריהם בו-זמנית למולי"ם שונים. לדוגמא, ג'ון דיקסון קר פרסם במהלך שנות ה-30 של המאה העשרים מדי שנה, שני ספרי בלשים תחת שמו האמיתי ושניים נוספים אצל מו"ל אחר, תחת השם - קרטר דיקסון.
בגליון זה של "ח-ד"ש מן הספרייה " נספר על כמה וכמה סופרים שפרסמו את יצירותיהם בשם אחר, או תחת כמה שמות; חלקם מן העולם הרחב וחלקם משלנו, כאן וקרוב.
רבים מאתנו משתמשים בשם התואר "אורווליאני" בבואנו לתאר שלטון טוטליטרי המפקח על תנועות הפרט ועוקב אחריו. מקור הביטוי הוא כידוע בג'ורג' אורוול, שמו של מחבר הרומנים המפורסמים "חוות החיות" ו- "1984" .ג'ורג' אורוול היה שמו הספרותי של הסופר והמסאי הבריטי אריק ארתור בלייר (1903-1950).
| כמה פרטים מעניינים אודותיו: אריק בלייר נולד במוטיהרי שבבנגל, הודו. אביו ריצ'ארד עבד במחלקת האופיום במנהל הציבורי. אמו אידה לקחה אותו אתה לאנגליה כשהיה בן שנה.רק בהיותו בן ארבע זכה לשוב ולראות את אביו, לחודשים ספורים, לפני שהלה חזר להודו. בהומור אופייני לו תיאר אורוול שנים רבות מאוחר יותר את משפחתו כשייכת ל"מעמד הנמוך-גבוה-בינוני" (“Lower-upper-middle class”). |
 |
ג'ורג' אליוט היא דוגמא נוספת לאשה שרצתה להבטיח יחס רציני ליצירותיה ולכן בחרה לפרסם אותן בשם עט גברי. מרי אן אוונס (1819-1880) היתה סופרת בעלת מודעות לבעיות חברתיות שהצביעה ביצירותיה על הצביעות בחיי בעלי האחוזות הכפריים. באותה תקופה היו נשים לא מעטות שפרסמו ספרים באופן חופשי תחת שמן אולם אוונס רצתה להבטיח שלא יתייחסו אליה ככותבת רומנים רומנטייים. את השם ג'ורג' היא בחרה, אגב, בעקבות שמו של הגבר, ג'ורג' לואס, עמו חיה למעלה מעשרים שנה מחוץ לנישואים (אמצע המאה ה- 19!) מאחר ואשתו סרבה להתגרש ממנו.
ומי היה ניקולאס בורבאקי? על מה כתב? היכן פרסם? ניקולאס בורבאקי הוא בעצם שם קולקטיבי של קבוצת מתמטיקאים צרפתים בני המאה ה- 20 שכתבו סדרת ספרים בהם הציגו מבוא למתמטיקה מודרנית מתקדמת, החל מ-1935 ואילך.
"גשם ירד ישבתי עם טלי.
היה קר ורטוב. היה נורא קר.
ישבנו בבית. אמרתי: "חבל,
הבטנו לרחוב. אי אפשר שום דבר"
(מתוך: חתול תעלול)
אחרון אחרון חביב, לפני שנעבור אל יהודים וישראלים ש"נטבלו מחדש", נזכור את דוקטור סוס - Doctor Seuss 1904-1991)), שמו הספרותי של תיאודור סוס גייזל, סופר ומאייר אמריקני שספרי הילדים שכתב הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות הילדים העולמית. בשנת 1984 זכה גייזל בפרס פוליצר על יצירתו.
****************
"תולדות הכתיבה העברית" אומר יהונתן ליבנה בכתבה שפרסם על הנושא בעיתון העיר, "משובצים בלא מעט שמות עט. קהל הקוראים היהודי נהג, בתקופות שונות, לכבד סופרים בכך שכינה אותם על-שם חיבוריהם - ה"חזון איש" או ה"שולחן ערוך" הם דוגמא לכך. מפורסמים לא פחות כינוייהם של אשר גינזבורג, המוכר לנו כ"אחד העם", שלום רבינוביץ, המוכר לנו כ"שלום עליכם", שלום אברמוביץ, המוכר לנו כ"מנדלי מוכר ספרים" וכמובן גם ש"י עגנון, שנקרא במקור שמואל יוסף צ'צ'קס.
כאמור, אחת הסיבות העיקריות לשימוש בפסבדונים היא הרצון להסתתר. כזה הוא סיפורה של הסופרת החרדית חנה בת-שחר. "אני מסתירה את הזהות הפרטית שלי" היא אומרת לליבנה "בגלל שבחברה שאליה אני שייכת לא מקובל לכתוב רומנים ומפני שהמשפחה שלי לא מעוניינת שידעו שזה מה שאני עושה… שהרי כבוד בת מלך פנימה". חנה הוא שמה האמיתי. "לפעמים אני תוהה" היא אומרת "למה בכלל בחרתי בשם חדש. אולי הייתי צריכה להשאיר רק את השם הפרטי, כמו שזלדה עשתה בימיה". כשיצא ספרה "נימפה לבנה, שעירה משוגעת" היא כבר התראיינה בטלוויזיה ועדיין שמרה את שמה לעצמה.
שמות עט שכיחים גם במקרים בהם מבקש המחבר לאתגר את קהל הקוראים, את הביקורת או את עצמו.
אחד המקרים היותר מפורסמים הוא זה של הסופר הצרפתי רומן גארי (1981 - 1920). *
בשנת 1981, לאחר מותו של הסופר אמיל אז'אר, התברר מעל לכל ספק שהוא לא אחר מאשר רומן גארי - אחד הסופרים הידועים והחשובים בספרות הצרפתית המודרנית. הדבר נודע מתוך המסמך "חייו ומותו של אמיל אז'אר" שנחשף לאחר מותו. במסמך זה העיד המחבר על עצמו שנמאסה עליו דמותו של רומן גארי והוא חש רצון עז להתחיל מחדש, לחוות חוויות ראשוניות, להיות אחר.
גארי ציין בהמשך שבמהלך חייו לבש מסכות שונות: טייס, דיפלומט וסופר מצליח, ובשל ביקורת ספרותית קשה שספג החליט להגשים את חלומו וליצור במו ידיו את הגיבור הספרותי ואת הסופר. בעקבות החלטה זו החל לפרסם במקביל יצירות תחת שמותיהם של שני הסופרים ואף ברא דמות ממשית, בן דודניתו פול פאבלוביץ', שהצליח לשכנע עיתונאים ועורכי הוצאות ספרים שהוא הסופר אמיל אז'אר האמיתי.
חוגי הספרות בפריז ראו ברומן גארי אמן שוקע ובאמיל אז'אר - סופר עולה. בינו לבינו השתעשע גארי וחגג את נצחונו על כל אותם "מומחים" בעיני עצמם. ערב התאבדותו שלח גארי את המסמך שהזכרנו למעלה ובו חשף את זהותו האמיתית ו"החזיר" את הרומנים שפרסם תחת השם א. אז'אר לבעלותם המקורית.
מקרים מקבילים פגשנו גם בספרות העברית. שפרה הורן שלחה בשנת 2002 את ספרה "תמרה הולכת על המים" להוצאת עם עובד תחת שם בדוי. לדבריה, היא רצתה לראות אם הם ירצו בספר בשל איכותו או רק בזכות שמה, כסופרת מצליחה. מאוחר יותר, היא הביעה מבוכה על ניסיונה זה ולא חזרה עליו (עד כמה שאנו יודעים…). הספר, אגב, התקבל גם תחת השם הבדוי.
המשורר ישראל אלירז הוציא לפני למעלה מ-20 שנה את ספר שיריו הראשון תחת השם "ג'ורג' מתיא איברהים". זאת, על-מנת לא לנצל את ההילה לה זכה כמחזאי מצליח. את שיריו הראשונים פרסם בעיתונים ספרותיים כשירים שכביכול תורגמו על-ידו. "מעניין שאיש לא ביקש לראות את המקור" הוא מצוטט במאמרו של ליבנה.
ומדוע בחר בשם עט פלסטיני? - "כאן באמת רציתי להעמיד קצת בסימן שאלה את רצינותן של הוצאות הספרים ושל הביקורת" הוא מודה. המצאתי לג'ורג' ביוגרפיה די מעניינת: הוא היה יליד בית-לחם, נוצרי שחי בפריז ומרצה באוניברסיטה… מצחיק שכעבור כמה שנים גליתי שבאמת קיים משורר צרפתי ששמו ג'ורג' מתיא".
| אימוץ שמות פלסטיניים חזר על עצמו עוד כמה פעמים. אחד המקרים היותר מוכרים הוא זה של יורם קניוק שפרסם לפני כעשרים שנה את הספר "ערבי טוב" תחת השם "יוסף שרארה". זה היה שמו של גיבור הרומן, בחור חצי יהודי וחצי ערבי ו"כשכתבתי את זה" אומר קניוק "מאוד הזדהיתי אתו… הרגשתי שאני פשוט לא יכול לחתום על זה בשמי". משנתגלה הדבר כעבור זמן התלונן יורם קניוק ש"אין פה חוש הומור, אין אירוניה בארץ, אדם חורק קצת ומיד עולים עליו". |
 |
כפי שכבר אמרנו למעלה, לא מעט סופרים שתדמיתם מכובדת ומוערכת, כתבו בשם אחר כאשר הוציאו ספר בז'אנר שונה מן המקובל עליהם עד אז. תופעה נוספת היא שז'אנרים שנחשבו בעבר לפחותים, כמו בלשים או ספרי מתח, זכו עם השנים ליוקרה רבה יותר. כך למשל פרסמה הסופרת והמסאית שולמית הראבן מותחן בשם "החוליה" תחת שם העט טל יערי. לעומתה שולמית לפיד ובתיה גור ז"ל, לא הססו לפרסם בלשים בשמן הן.
אין ספק שלתואר 'אלוף השימוש בשם עט' זכאי המשורר אברהם שלונסקי. בין השמות בהם הוא פרסם נוכל למנות את א. ספרא, א. עט, בן-נון, ידעיה התמהוני, לקוטאי, קורא, קריין, אבן-טוב, א. טליה, א. חופזי, א. טעיא, א. בן-טוביא, א. סורר ואחרים.
בסיום שירו "אתם" (1932) גילה שלונסקי כי השם שבו חתם על השיר - א. זעירא - הוא שם העט שלו:
"רק עוד פסוק אחד אוסיף, כי - אלף זעירא
שמו המפורש הוא: שלונסקי אברהם"
א. זעירא
סיום זה היה חלק מהשתלחותו בסופרים הנזקקים לכסות של פסבדונים. שלונסקי, למרבה האירוניה, ראה בכך גילוי של פחדנות ותקף תופעה זו בחרוזים סאטיריים:
שיר מזמור לפסבדונים
גם לסופר הגון יש מים זדונים
(סוף-סוף בשר ודם, ולא רק דיו ורוח!)
אבל… הן לא יאה… ובכן?... יש פסבדונים! -
סוכך נפלא מאד: גם זול וגם בטוח!
ובסוכך הזה, בחסד העתון,
יכול גם איש הגון לשפוך בשעת הצרך
על ראש משנאיו משפך הקיתון -
בכסות של אמץ-לב על פרצופו של מרך.
מעודכן ל 09/04/2006
|
