בית שימוש – בית כסא –  00  – WC - נוחיות  

גיליון זה של  'ח-ד"ש מן הספרייה' עוסק בשירותים ובמקום הנכבד שהם תופסים בספרות בכלל וכאתר ראוי לשמש לקריאה בפרט. למשל:

"בסיליו בארטל נכנס שוב לשירותים, עם ספר תחת זרועו. הוא הסיט את סוגר הדלת, הפשיל את מכנסיו והתיישב על האסלה. הספר, שהוא בחר באקראי ופתח בעמוד מקרי, העסיק אותו במשך שלושים ושבע דקות....שירותי הגברים הם מקום מנוחה בספרייה. בסיליו בארטל אוהב להעביר כך שעות: לשבת ולקרוא" (מתוך: 'לקרוא ולכתוב' מאת אריאל ברמני).

מה דעתכם על פתיחה כזאת לספר? ומדובר בספר איכותי!

אי אפשר שלא לפתוח בהיסטוריה קצרה[1]. בתי-שימוש ראשונים נמצאו בכמה ציביליזציות קדומות כמו סין, הודו, מצרים, בבל, יון ורומא.  העדות הראשונה  לשרברבות עתיקה (התקנת צינורות מים וביוב) נמצאה בעמק האינדוס (פקיסטן של היום) והיא מסביבות השנים 1700-2500 לפני הספירה ארכיאולוגים חשפו באזור שרידי מקדש וביניהם צינורות מים מנחושת ובתי-שימוש ציבוריים. בקנוסוס שבכרתים נמצאו בתי שימוש שהיו בהם מיכלי הדחה אשר תוארכו לשנת 1500 לפני הספירה . בארמון העיר היה בית שימוש ציבורי בעל מושב עץ, אגן חרס ומתקן למי הדחה שכמוהו לא היה קיים באנגליה עד למאה ה-18! בקרב העמים הקדומים הייתה רמת התברואה הגבוהה ביותר ברומא. מערכת הניקוז העיקרית של האימפריה נקראה על שם האלה  Cloacina שמופיעה במיתולוגיה האטרוסקית.  מקור השם במילה הלטינית Cloaca שמשמעה ביוב או ניקוז. בארץ ישראל נמצאו כמה בתי שימוש ציבוריים, הגדול והמרשים שבהם היה בבית שאן.

מאז נפילת האימפריה הרומית ירדו לטמיון גם הישגיהם בתחום הסניטציה והחלופה המקובלת עד למאה ה-12 הייתה סירי הלילה.  סוגיית התברואה התעוררה בעקבות המגפה השחורה (1350-1348) אולם אמות המידה שקבעו הרומאים הושגו שוב רק לקראת סוף המאה ה-19.

חקר צפונותיו של בית השימוש היוו מקור משיכה לסופרים שונים. בספרו "יוליסס" ניסה ג'יימס ג'ויס להציגו כחלק בלתי נפרד וטבעי של החיים:

"הוא פתח בבעיטה את דלתו הרעועה של בית השימוש. צריך להיזהר עם המכנסיים. לא ללכלך אותם לפני ההלוויה. הוא נכנס, מרכין את ראשו תחת המשקוף הנמוך. הוא השאיר את הדלת פתוחה למחצה, ובתוך צחנה של סיד מעלה עובש וקורי עכביש התיר את כתפות מכנסיו....רובץ על סד המושב פתח את העיתון המקופל, והפך את דפיו על ברכיו הערומות....הוא התחיל לקרוא בנחת".

לעומת השימוש בשירותים המסודרים, גם אם לא תמיד כל כך נקיים, היו שהעדיפו להתעלם מהם. בספרו "מילק ווד" מתאר המשורר דילן תומס אדם שחש צורך "להתפנות" באמצע הלילה אך התעצל לגשת עד לשירותים:

"אטילה ריס השוטר גולש ממשכבו, אדיש לחושך ועודו נוחר כצופר, וגורר ומוציא מתחת למיטה את [סיר] קסדתו; אלא שבפאתי החצר האחורית של תרדמתו ממלמל קול שפל: אתה תצטער על כך בבוקר".

בתרבות המערבית נתפס בית השימוש כמקום מלוכלך. מרגרט אטווד בספרה 'עין החתול' טוענת כי ללא הקפדה נאותה, יהיו השירותים  " דומים לשירותים בתחנות הדלק, בכבישים הצדדיים, שם בצפון: טבעת חומה באסלה, שבדרך כלל צפים בה בדלי סיגריות, טביעות ידיים על המגבות, אם יש, ועל הרצפה מפוזרות פיסות נייר שאין לתאר אותן".

Life in Paperless Society

מערכת הסניטציה שהאדם המודרני יצר מסלקת את הלכלוך אל מחוץ לגבולות ה'ציביליזציה'. אולם אם יצרים טבעיים בלתי מרוסנים משתלטים על ה'תרבות', עלולה לקרוס גם מערכת ניקוז השפכים. תיאורים ריאליים על כך נמצאו בשפע ביומנים ודוחו"ת מתקופת השואה. ז'וז'ה סאראמאגו מנסה להתמודד עם סיטואציה כזו בעולם הדמיון. בספרו 'על העיוורון' הוא מתאר את האווירה הטעונה של בית המשוגעים שלתוכו נדחסו העיוורים ואשר כתוצאה ישירה ממנה הלכה והידרדרה ההיגיינה הפיזית והמוסרית של הדיירים במקום עד לכדי חייתיות:

"נדמה היה שהאוויר בחדר הפך סמיך יותר...איך יהיה פה בעוד שבוע שאל את עצמו [הרופא] ופחד לדמיין". וכעבור זמן מה: "שום דמיון, פורה ויצירתי ככל שיהיה...לא יוכל לתאר כראוי את מצע הטינופת שהשתרע כאן. ומדובר לא רק במצב שהגיעו אליו מהר מאוד השירותים...אלא יש להוסיף גם את הדחיפות הפתאומית של אחרים, שהפכו בתוך זמן קצרצר את המסדרונות, ואת המעברים האחרים לבתי שימוש... העצלנים או הבהולים חשבו, מה משנה, אף אחד לא רואה אותי ולא טרחו ללכת רחוק יותר".

הסופר האמריקני דון דלילו מתייחס לאותה נקודה מזווית שונה, הוא מתאר את המאמצים המושקעים בניקוי השירותים: "היא רססה את אבזרי החרסינה ואת האריחים בכימיקלים בריח אורנים...נעמדה בתוך האמבטיה ורססה את קירות החרסינה עד שסרחון ריח האורנים המושחת של חומצה ואתר החל להמום אותה. היה לה קשה להפסיק ללחוץ על ההדק". ('אמנית הגוף').

הספר 'כבוד ורעדה' (שגם הוסרט) מאת אמלי נותומב, מביא את סיפורה של בחורה בלגית שהחליטה לעבוד במשך שנה בתאגיד יפני גדול. אולם, מכיוון שלא הצליחה להבין את הקודים הסמויים המאפיינים את התרבות היפנית ירדה מדחי אל דחי; היא הגיעה כמתרגמת, הפכה למנהלת חשבונות ומשנכשלה בהבנת המוסכמות החברתיות שנלוו לתפקיד זה מונתה לתפקיד המשפיל של האחראית על שירותי החברה בקומה הארבעים וארבע. "התחושה הראשונה שבאה לאחר שחלפה תדהמתי הייתה הקלה משונה. היתרון הוא שכאשר מצחצחים אסלות מלוכלכות, אין חשש עוד מלצנוח יותר....שבעה חודשים נותרתי בשירותים של חברת יממוטו. וכך התחילו חיים חדשים. מוזר ככל שיישמע, אך לא חשתי כי הגעתי לשפל המדרגה....כאן צריך היה להמיר את הלכלוך בניקיון ואת היעדר הנייר במציאותו. הניקיון התברואתי לווה בניקיון נפשי".

הכניסה לחדר השירותים, אומר עידן ירון, נעשית דרך דלת המסמלת מעבר ממצב אחד לאחר. אדם המצוי בבית השימוש נתון כביכול ב"זמן מחוץ לזמן" ואולי אף ב"מקום מחוץ למקום". ככלל, איננו נוטים להטריד את מי שנמצא בבית השימוש. כאשר אנחנו מקישים בהיסוס על דלת השירותים כדי לוודא שאיש אינו נמצא שם, נשמע מבפנים בדרך כלל את התשובה: 'רק רגע' (just a minute) ו'רגע', כידוע לכולנו, הוא זמן קצר אך בלתי מוגדר.

בית השימוש מוכר כמקום היחיד שגם המלך הולך אליו לבדו; מקום התבודדות, אידאלי לקריאת ספר או לפתרון תשבץ. זהו המקום, כמו שאמר ברכט במחזהו 'בעל'  "היחיד עלי אדמות, שלהתבודד [בו] תוכל גם בליל הכלולות".

גם מרסל פרוסט, בספרו המונומנטלי 'בעקבות הזמן האבוד',  רואה בשירותים אל מקום המאפשר הסתגרות והתבודדות: "הייתי עולה לבכות לקומה הגבוהה ביותר ליד חדר השיעורים, מתחת לגג, בחדר מלא ריח של איריס...חדר זה, שהיה מיועד לשימוש מסוים יותר ונחות יותר...שימש זמן ממושך מקלט בשבילי, ללא כל ספק משום שהיה היחידי שהורשה לי לנעלו על מנעול, ואפשרות לעשות את כל הדברים אשר הצריכו בדידות שאין פורעים בה: קריאה, הפלגה בהרהורים, בכייה בסתר".

פיליפ רות, סופר יהודי אמריקני, מפליא לתאר את  ההווי היהודי בארצו, ואחד המוסדות הנזכרים לא מעט בספריו הוא בית השימוש. אביו של גיבור הספר 'מה מעיק על פורטנוי', שמהות חייו היא עצירות, בכל מובן שנוכל לחשוב עליו, מבלה שעות רבות בשירותים. כאן הם משמשים לשני הכיוונים: תקווה לשחרור ופורקן אך גם מפלט, קצת חופש מכל מה שמצפה לו מעבר לדלת:

"אבי? הוא שתה – מובן מאליו שלא ויסקי כמו גוי, אלא שמן מינראלי וחלב מגנזיה; והיה לועס אקס-לאקס; והיה אוכל דייסת סובין, בוקר וערב; והיה בולע אוקיות שלמות של פירות מיובשים. הוא סבל – מה זה סבל! – מעצירות...קריאתו של אבי את עיתון הערב כשפתילה תקועה לו בעכוזו...אלה הם, דוקטור, ראשוני הזיכרונות שיש לי מהורי, תכונותיהם וסודותיהם". והאב אכן מבלה שעות בבית הכסא, מה שלא מפריע לאם להזעיק אותו בכל עניין פעוט: "ג'ק, בוא הנה, אני רוצה שתשמע את זה', היא קוראת אל אבי שנמצא בחדר האמבטיה. 'הביטי, אני מנסה לרוקן את מעי' הוא עונה ' האם אין לי די צרות שאנשים עוד יצרחו עלי כשאני מנסה לרוקן את מעי?"

דומה שחסימות במערכת העיכול הן חלק בלתי נפרד מהסיפור. גם ליאו גורסקי, אחד מגיבורי הספר הנפלא 'תולדות האהבה' שכתבה ניקול קראוס סובל מאותה בעיה:

"בבוקר הפגישה המיועדת התעוררתי נרגש. התלבשתי ואכלתי את ארוחת הבוקר שלי...ולאחריה נכנסתי לשירותים והמתנתי בציפייה. חצי שעה וכלום. אבל שמרתי על אופטימיות. אחר-כך הצלחתי מעט...מלא תקווה המתנתי עוד קצת. אין זה מן הנמנע שאמות בעודי יושב על האסלה, במכנסיים מופשלים סביב קרסולי. אני הרי מבלה שם כל-כך הרבה".

הידעתם? אמנית איטלקייה בשם מוניקה ביניביצ'י בנתה מיצג שבא להנגיד את הרעיון של שירותים כמקום של הסתגרות ופרטיות. בהשראתה הותקן בלונדון בשנת 2004 בית שימוש ציבורי שקירותיו הם מראות חד-צדדיות באופן המאפשר ליושב בפנים לראות את המתרחש בחוץ מבלי להיראות.

כפי שראינו למעלה אצל פרוסט השירותים הם גם מקום מפלט. על בית כסא כמקום להיחבא בו מספר לנו גם ח.נ. ביאליק בקטע משעשע ביותר בסיפורו 'מאחורי הגדר'. בפרק השישי אנו למדים שגיבור היצירה, נוח, סרב ללמוד וברח מכל מלמד שאימו הביאה אותו אליו. לבסוף נמסר למלמד ראובן-הירש וגם משם הרבה לברוח. ביקש ראובן-הירש להפשיט את מכנסיו כעונש ולהלקותו, נעמד הילד, בעט ברבו וברח. משנודע דבר בריחתו לאמו, היא זעמה כל-כך על הרב והגיעה, עם מגרפה בידה, לחדר: "היכן הוא רוצח בני? הניחו לי בני ישראל, הניחו לי ואהרגנו...הרבי קפץ ממקומו בבהלה...המגרפה מרחפת כנגד עיניו....מבקש בעיניו מנוס ואינו מוצא. פתאום נתגבר הרבי כארי ובקפיצה אחת פרח לו דרך החלון לחוץ ונתחבא ב'בית הכסא'. בקרנות מקום זה עשוי הרבי לאחוז בכל שעת סכנה גדולה...לתלמידים היתה אורה! פעם בפעם יצא אחד מהם לקבל פני רבם היושב ומרתת בבית מקלטו. כל אחד נתאווה לראותו בכבודו. "מותר לצאת?" – שאל הרב בלחש...."חלילה וחס! סכנה! ישכב הרב, ישכב!".

גם ג'ורג' אורוול מוצא בשירותים מקום שאולי אפשר להסתתר בו, וכשזוכרים את העין הפקוחה על כל אזרח כפי שהיא מתוארת בספרו '1984' יש בכך הרבה. נערה בעלת שיער שחור תוחבת פתקה לידיו של גיבור הספר כשהוא בדרכו לבית השימוש הציבורי: "בעומדו על יד המשתנה עלה בידו, בתנועות אצבעותיו, לגולל את הפתק. ברור שכתוב עליו משהו שנועד לו. רגע אחד תקפו רצון לקחתו לתוך אחד מתאי בית הכיסא ולקראו שם. אך דבר זה היה בבחינת טירוף גמור, כידוע לו יפה. לא היה עוד מקום כבתי הכיסא שיכולת להיות סמוך ובטוח שהטלסקרין [שהוא גם משגר וגם קולט]  נמצא במעקב בלתי פוסק אחר הנעשה בו".

ולסיום, נזכור את האנשים שעבורם השירותים, כמעט כמו כל דבר אחר בחיים, הם פשוט הנאה. כזה היה למשל החייל האמיץ שווייק:

"עצם קבלת הפנים שנכונה לשווייק בבית המשוגעים, שהובילו אותו אליו מבית המשפט המחוזי לשם הסתכלות, עלתה על כל המצופה. הפשיטו אותו ערום, הלבישו לו איזה חלוק והוליכו אותו לחדר אמבטיה...  משגמרו להאכיל אותו, תפסו אותו תחת בית שחיו והוליכו אותו לבית שימוש, ושם ביקשו ממנו יפה שיעשה את צרכיו הקטנים והגדולים. על רגע מנעמים זה מספר שוויק בחיבה ואין צורך לחזור על הדברים שבהם תיאר מה שעשו לו".

בברכת סמסטר פורה ומעניין

דניה וצוות הספרייה