"שלום! - אמר הנסיך הקטן. שלום! - השיב הרוכל. רוכל זה עסק במכירת גלולות משובחות המרוות את הצימאון. כל הבולע גלולה אחת לשבוע אינו זקוק עוד לשתיה.

למה אתה מוכר זאת?– שאל הנסיך הקטן.

גלולות אלה – הסביר הרוכל –מאפשרות חיסכון ניכר בזמן. המומחים חישבו ומצאו כי בדרך זו אפשר לחסוך חמישים ושלוש דקות בשבוע.

וכי מה עושים בחמישים ושלוש דקות אלה?

יכול אתה לעשות בהן ככל העולה על רוחך...

כשאני לעצמי – אמר הנסיך הקטן בלבו –אלו היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות, הייתי הולך לי בנחת אל המעיין...".

במה היה בוחר כל אחד מכם? בגלולות פלא החוסכות זמן או בהליכה נינוחה אל המעיין? מה תעשו אם יעמדו לרשותכם דקות פנויות? האם זה הרבה או מעט זמן? ובכלל, מהו הזמן?

כבר לפני כ-1600 שנה כתב הפילוסוף אורליוס אוגוסטינוס על תעלומת הזמן בספרו 'וידויים' (ספר 11): "מהו זמן, אם כן?  כשאיש אינו שואל אותי -  יודע אני, אך אם מבקש אני להסבירו – שוב איני יודע. לכאורה הוא הרצף שבין העבר להווה ומשם לעתיד. אלא שהעבר כבר איננו בנמצא והעתיד עדיין איננו בנמצא. קיום של ממש יש רק להווה, והקיום הזה הוא חמקמק. נסה לתפוס אותו והוא חומק ועובר".

לזמן אין צורה. מדענים מתקשים להגדיר אותו ויוצרים – לתארו. יש לו מסמנים שונים, כמו תזוזת מחוגי השעון או נדידת הציפורים אבל הוא עצמו נותר סמוי מן העין.

גבריאל גארסייה מארקס תיאר זאת באופן נפלא בספרו 'מאה שנים של בדידות':

"לאחר שעות אחדות, תשוש מחמת חוסר השינה, נכנס לבית המלאכה של אאורליאנו ושאל: איזה יום היום?, אאורליאנו אמר לו שהיום הוא יום שלישי בשבוע. זה מה שחשבתי  –אמר חוסה ארקדיו  בואנדיה –  אבל פתאום  התברר לי שעדיין הוא היום השני בשבוע, כמו אתמול. תסתכל ברקיע, תסתכל בקירות, תסתכל בביגוניות, גם היום הוא יום שני בשבוע.

למחרת, ביום רביעי, חזר חוסה ארקדיו בואנדיה לבית המלאכה.  – זוהי שואה – אמר – תסתכל באוויר, תקשיב לזמזום השמש, ממש כמו שהיה אתמול ושלשום. גם היום הוא יום שני בשבוע.  ....מכונת הזמן התקלקלה – אמר כמעט בבכי  ...   שש שעות רצופות בדק את כל החפצים, והשתדל למצוא הבדל בין מראיהם עתה ובין מראיהם ביום אתמול, וביקש לגלות בהם שינוי כלשהו שיגלה את חלוף הזמן".

כדי להקל על הבנתנו את מושג הזמן על משמעויותיו השונות אנו מאנישים אותו: הזמן הוא המרפא לכאבנו, הוא טוב, הוא רע, הוא בוגד או חבר נאמן. כדי להתמודד עם מורכבותו אנו נעזרים בשפה, במילים. אנו ממלאים את הזמן, מעבירים אותו ולפעמים הורגים אותו (או שהוא הורג אותנו), לפעמים אנחנו מנצלים את הזמן ולעתים מבזבזים אותו; הרבה פעמים אנחנו אומרים: 'לו רק היה לי יותר זמן חופשי' – חופשי ממה? מאין עלינו לשחרר את הזמן? איפה הוא כלוא?

היטיב לבטא זאת יהודה עמיחי באמרו: "אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל".

במיתולוגיה היוונית הופיע הסיפור על קרונוס, אחד האלים הקדמונים, שליט הטיטאנים.  בשל מעשיו קללו אותו הוריו שאחד מבניו יוריד אותו מכס מלכותו. כדי להימלט מגזירה זו הוא בלע את ילדיו ברגע היוולדם. אבל לאחר שבלע חמישה ילדים החליטה אשתו להיאבק על הילד השישי, זאוס. במקום התינוק היא הגישה לבעלה אבן גדולה עטופה בבגדי התינוק. את הילוד העבירה לכרתים. כשזה גדל הוא חזר אל אביו, התחפש לעבד ובאחד הימים  שם שיקוי הקאה  בנקטר (משקה האלים) של קרונוס. כאשר שתה את הנקטר, הקיא קרונוס את כל בניו ובנותיו שבלע בעבר וביחד הם נלחמו באביהם והורידו אותו מכס השלטון. את מקומו תפס זאוס כאבי האלים.

החוקר נתן שפיגל טוען שסיפור זה בא לבאר את הקשר בין האל קרונוס למונח 'כרונוס'  שפירושו: מושג הזמן.  הזמן – כמו קרונוס שבלע את ילדיו – נתפס כבולע הכל, אוגר ושומר. בניצחונו של זאוס על אביו אפשר לראות מרכיב נוסף של הזמן: משמעותו של הניצחון היא שאי-אפשר לעצור את הזמן ולהקפיא אותו. הזמן ימשיך לזרום ואפילו לאלים אין שליטה עליו.

ביוון העתיקה היה אל נוסף שהופקד על הזמן, קאירוס. מובן שמו הוא "ההזדמנות החולפת". קאירוס ייצג את הרגע המכריע, לא את כל הזמן אלא את הזמן במובנו האיכותי,  את הרגע הבא וחולף כהרף עין. זהו הרגע שעלינו לאתרו בעת התרחשותו – ההזדמנות שהחיים מספקים לנו, שתעבור אם לא ננצל אותה.

לזמן האיכותי ייצוגים רבים: בשפתם של אינדיאנים החיים באמריקה הדרומית, לא קיימת המילה 'שעה'.  הם מדברים על זמן רתיחת תפוחי האדמה. באוגנדה יש המתארים משך זמן בביטוי 'זמן החליבה' ובגרנלנד הביטוי "זמן לכידת הדגים" מתאר  יחידת זמן. בתרבות הסינית קיימים מחזורי שנים וכל אחד מהם קרוי בשם מיוחד לו.  לוח השנה הסיני פועל במחזור של 60 שנה. במשך שנתיים רצופות השנה נושאת שם שקשור לאחד מחמשה יסודות: מתכת, מים, עץ, אש, אדמה, ושם של חיה על פי סימני שנים עשר המזלות הסינים. לדוגמה, 2010 היא שנת הטיגריס.

אנו רואים, אם כן, שיחידות הזמן האיכותי אינן אחידות. שעה אחת אינה דומה לאחותה, הן מתייחדות במה שקורה בהן. הן גם אינן מתחלקות ליחידות קטנות כמו דקה או שנייה. הן מאפיינות במידה רבה את התרבות ה"לא-מערבית".

גם אצלנו, בתרבות המערבית, נמצא התייחסות לזמן איכותי, או לפחות שרידים להתייחסות כזו.

מן המקורות היהודיים ראוי להזכיר את בתקופת הזמן שהגדיר יוסף כאשר פתר את חלום פרעה: "שבע השנים הטובות" לעומת "שבע השנים הרעות".

בתרבות היהודית מפרידים בין זמן קודש לזמן חול. אגדות הילדים נפתחות ב"היה היה" (Once upon a time) המעביר אותנו ישירות לזמן 'נטול זמן', זמן מסוג אחר שאינו מייצג תקופה או מקום מסוימים ומוכרים לנו. כלומר, גם אנחנו מעדיפים לצאת, לפעמים, מתוך ממדי הזמן שלנו שהוא על-פי רוב זמן כמותי.

ההתייחסות לזמן בתרבות המערבית, הטכנולוגית, משקפת את תפיסת היקום שלה, אשר לפיה הזמן הוא ממד שאינו תלוי בשום ממד אחר. כל יחידות הזמן הן זהות בלא קשר למתרחש בתוכו. לא מה שמתרחש בזמן קובע את טיבו אלא עצם מעבר הזמן. זהו הזמן הכמותי שמאפיין נוסף שלו הוא קיום מונחים מדויקים ליחידות זמן קטנות – שנייה, דקה או שעה – שאין להן מקבילה בתופעת טבע מוגדרת; בניגוד ל'חודש' למשל, המיוצג בתופעת טבע  – הירח ומחזור סיבובו סביב כדור הארץ, או 'שנה' שבה יש תופעות טבע כחורף, קיץ וכן הלאה.

ממד אחר המבטא את ההבדלים בין זמן כמותי לזמן איכותי הוא כיוון הזמן. בתרבויות הלא-מערביות מתקיים זמן מעגלי, מחזורי, כפי שכבר אמר קוהלת  "מה-שהיה הוא שיהיה,  ומה-שנעשה  הוא שייעשה ואין כל-חדש תחת השמש"  (פרק א' פסוק ט'). לפיכך, אין טעם לתכנן את העתיד, שהרי הוא חזרה על מה שכבר היה. גישה זו מובילה להתמקדות בהווה ומובן שיש לה השלכות נוספות על כל אורח חיינו. לדוגמה, ב'זמן אינדיאני' קשה לקבוע לוח זמנים לפגישה או מועד לאירוע; האינדיאנים יאמרו: "האירוע יתרחש כאשר הזמן המתאים להתרחשותו יגיע". אבל אצלנו, בתרבות המערבית, הזמן הוא ליניארי – קווי. הזמן מקשר בין עבר לעתיד ועובר דרך ההווה. תפיסה כזו של הזמן אינה מאפשרת כמובן לחזור אל העבר מכיוון שהוא המשכי, רציף, נע בקצב קבוע ולעולם אינו עומד מלכת, אך היא מאפשרת לנו לתכנן את העתיד, כיוון שהעתיד הוא משהו העומד להגיע אך טרם התרחש.

עד היום, אם כן, לא הצליח איש להבין מהו הזמן. לדעת פיסיקאים הזמן הוא מדיד, בעל קצב קבוע, ורציף ומכיוון שאין לנו חוש למדידתו פיתחנו מאז ימי קדם סוגים רבים ושונים של שעונים שהעיקרון המשותף לכולם הוא שינוי מוגדר, אחיד, סדיר.

בעזרת הגיאוגרפים בנינו לעצמנו נקודת התייחסות, נקודת אפס, המאפשרת לנו להשוות זמן במקומות שונים על פני כדור הארץ. קביעה זו, שבהכרח היא שרירותית, יוצרת לעתים מצבים אבסורדיים: אדם יכול לצאת מנקודה מסויימת  בכדור הארץ בתאריך  מסוים  ולהגיע ליעדו כעבור מספר שעות טיסה, יום מוקדם יותר. וודי אלן הציג זאת באחד מסרטיו בצורה משעשעת כשאמר שתאורטית ניתן לסיים רומן עם בחורה עוד לפני שהוא התחיל.

ביולוגים ידגישו שלפחות בחיינו לזמן יש כיוון ברור. הוא מתחיל ברגע שבו התאחדו הזרע והביצית ומסתיים במותנו. השעון הביולוגי מתקתק ללא הרף ומזכיר לנו שזמננו מתקצר, שאנו צועדים מצמיחה ולבלוב אל כמישה. המשוררת תרצה אתר ביטאה זאת בעצב:

"ונשים דאוגות ודקות מחליקות מצחיהן על אבני מעקות/ למען יראו החוזרים איך הזמן/...איך הזמן, איך הזמן, לא הכהה את יופיין/ אלוהים אדירים, רחוקים, איך הזמן..." (השיר: 'איך הזמן' בתוך עיר הירח).

כלכלנים יפנו את תשומת לבנו לכך של'זמן'  ול'מזומנים' יש שורש משותף ויטענו ש"זמן שווה כסף". לא שיש דרך לנקוב בערך כספי מדויק של הזמן, אין דבר כזה!  זמנו של עורך-דין יקר יותר מזה של... מורה למשל. גם לזמן פנוי, אגב, יש ערך כספי וכל אחד מאתנו מוכן לשלם בעבורו סכום שונה.

היסטוריונים יאמרו אולי את מה שאמר קוהלת  באותו פרק שחלקו כבר צוטט: "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.  וזרח השמש ובא השמש... אל-מקום שהנחלים הולכים--שם הם שבים  ללכת....   יש דבר שיאמר ראה - זה חדש הוא: כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו". (פרק א' פסוקים ד' – י').  מדוע? מכיוון שמצד אחד החיים היום הם כה שונים מאלו שהכירו אבותינו, אבל האמנם? האם הדברים הם באמת כל-כך שונים? הרי השאלות הגדולות בהן אנו מתחבטים היום הן בדיוק אלה שעמן התמודדו אבותינו: שאלות של חינוך, אמונה, אהבה, פרנסה  וכן הלאה.

קיים כמובן הזמן הפסיכולוגי שהוא הזמן הנחווה בתודעה. זהו זמן יחסי ותלוי הקשר. לעתים הוא זוחל או קופא, ולפעמים הוא דווקא רץ. די אם ניזכר בהמתנה לרמזור שיתחלף או למחשב שיעלה. זמן גדוש בהתנסויות מעניינות אנו חווים כחולף מהר ופעמים רבות, אם נתבונן בו במבט לאחור, הוא ייזכר כפרק ארוך בחיינו; לעומתו זמן ריק מאירועים חולף לאט, אך במבט לאחור הוא עשוי להיראות כקצר. הזמן מושפע, אם כן, מהתייחסותנו אליו, אך גם מגילנו הכרונולוגי. יחידת זמן גדולה כשנה, למשל, נתפסת באופן שונה לחלוטין אצל ילד או אדם צעיר לעומת אדם מבוגר או קשיש.

יש אנשי לילה ויש אנשי בוקר, יש אנשים שמגיעים תמיד בזמן ואחרים מאחרים בקביעות. מדוע?

ונקודה נוספת שתישמע אולי מוזרה ברגע הראשון: אנחנו 'זוכרים' את העתיד, לא רק את העבר! זכירת העתיד היא חלק מרכזי של הזיכרון היומיומי שלנו. הזיכרון פועל בשני הכיוונים: קדימה ואחורה. הכוונה היא לזכירת אירועים ופעולות בעתיד. מה עלינו לעשות

בעבודה מחר בבוקר, מה בכוונתנו לקנות בחנות הכול-בו, למי רצינו לצלצל או את מי עלינו לפגוש בשבוע הבא – כל אלה הם תפקידים של הזיכרון לעתיד. פעמים רבות דברים שהיו ממוקמים בזיכרון לעתיד נעלמו כשהפכו לעבר. מדוע? מפני שהאחראי האמיתי על חווית הזמן שלנו, תפיסת הזמן שלנו, הוא הזיכרון. בלעדיו לא נבחין בשינוי, ובלי שינוי - כפי שאמר יפה ממני גבריאל גארסייה מארקס – אין זמן.

גם כאנשי חינוך יש לכל מה שנאמר עד כה משמעות רבה עבורנו. אנו דורשים מן התלמידים (ועל-פי רוב גם מעצמנו...) להגיע בזמן לבית-הספר, לא לאחר לשיעור לאחר ההפסקה, לתכנן את זמנם באופן שיאפשר להם להכין את שיעורי הבית כראוי וכן הלאה. שנה אחר שנה אנו מתייחסים למועדים ולתאריכים בלוח השנה במחזוריות שלא תסתיים לעולם, כנראה. כל אחד מאתנו יכול ללא ספק להעלות בדעתו עוד ועוד היבטים בנושא זה.

לסיום, ראוי להזכיר את חשיבותה של ההקשבה לזמן הפנימי שלנו, למקצב האישי, לזרימה עמו, ועל זה כתב מאיר שלו בספרו 'כימים אחדים':

"כי סבלנות לזמן זה מה שחשוב, לא סבלנות אחד לשני ולא לאהבה ולא לעבודה ולא לכלום דבר אחר, רק סבלנות לזמן. גם לזמן שהולך בעיגול, כמו עוונות השנה, וגם לזמן שהולך בקו ישר, כמו הגיל של בן-האדם".

בברכת שנה טובה ופורייה

צוות הספרייה