על הבטלה

"טוב, בנושא הזה, אני מעז לומר, אני באמת בקי. [ ...] אבי היה אומר שבחיים לא ראה ילד שיכול להספיק כל כך מעט בכל כך הרבה זמן... בטלה הייתה תמיד הצד החזק שלי. אני לא זוקף זאת לזכותי – זהו כישרון טבעי. מעטים ניחנו בו! יש המון אנשים עצלים והמון איטיים, אבל בטלן אמיתי הוא תופעה נדירה. הוא לא אדם שמתהלך כשידיו בכיסיו. נהפוך הוא, מה שמדהים לגביו – זה שהוא תמיד עסוק עד מאוד.

אי-אפשר ליהנות מבטלה ביסודיות, אלא אם כן יש הרבה עבודה לעשות. אין שום הנאה לא לעשות שום דבר, כשאין שום דבר לעשות. בזבוז זמן הופך אז פשוט לעיסוק, ומתיש ביותר. בטלה היא כמו נשיקה – כדי שתמתק יותר עליה להיות אסורה". (מתוך הקובץ: מחשבות בטלות של איש בטל, 1886).

הסופר האנגלי, ג'רום ק' ג'רום*, יוצרו של הספר האלמותי  "שלושה בסירה אחת"  הוא זה שמתאר עצמו כבטלן. למעשה, היה ג'רום אדם חרוץ ביותר שבניסיונו לצאת מן העוני עבד, בין היתר, ככתב בעיתון, מורה בבית הספר, מזכיר של קבלן, משווק סחורות ללקוחות מהודו ואף שחקן. באהבתו לתאטרון הצטרף ללהקה נודדת של שחקנים וגילם תפקידים רבים.

הוא העיד על עצמו: "שיחקתי ב'המלט' את כל התפקידים, חוץ מזה של אופליה".

ג'רום ק' ג'רום נולד ב-2 במאי 1859 (בדיוק באותו תאריך, שנה אחת לאחר מכן, נולד בנימין זאב הרצל) בעיירה קטנה במרכז אנגליה. שמו האמצעי  ­– קלפקה ­– מעורר חיוך. יש אינספור סיפורים סביב שם זה. יש האומרים שנבחר בעקבות שמו של ידיד המשפחה, דיורד קלפקה, איש צבא הונגרי.  לאמתו של דבר, השם היה בהתחלה קלפ (Clapp), כשם אביו,  וג'רום עצמו החליף אותו לשם עוד יותר ייחודי: קלפקה.

זמן קצר לאחר הולדתו עברה המשפחה ללונדון, שם חייתה בעוני; לעתים מזומנות החליף האב עבודות ומצב המשפחה הלך ורע. ג'רום היה בן 12 כשמת אביו והוא נטש את לימודיו בבית הספר. מאוחר יותר אמר: "מה שילד לומד בשש שנות לימוד בבית-ספר, הוא יכול ללמוד בשישה חודשים בבית, בעזרת מוכר ספרים אינטליגנטי." בהיותו בגיל 15 נפטרה גם אמו.

ג'רום התחיל את הקריירה הספרותית שלו בכתיבת רומנים סנטימנטליים וסוחטי דמעות; כולם נדחו על ידי המו"לים. רק אז הוא החליט לכתוב בסגנון הומוריסטי על אודות דברים שהוא מכיר וקרוב אליהם. תפנית זו באה לידי ביטוי כבר באחד הרומנים הראשונים שלו שנקרא 'פול קלוור', שבו הרופא מספר: "לפני כמה ימים באתי להתעניין אם אחד החולים שלי עוד נמצא בחיים. אשתו כיבסה בחדר המבוא. 'מה שלום בעלך?' אני שואל. 'נדמה לי שהוא כבר לא חי', - עונה האשה. אחר-כך, בלי להפסיק את עבודתה, היא צועקת: "הי, ג'ים, מה קורה אתך שם?", תשובה לא באה. "מת" – הכריזה, אגב סחיטת גרב...".

הספר 'שלושה בסירה אחת' (1889) האהוב על רבים כל כך הוא פִסגת יצירתו. גיבוריו הם שלושה. הראשון הוא ג'ורג', שדמותו מבוססת על  חברו ג'ורג' ויינגרייב, פקיד בנק שהתגורר אתו בלונדון בחדר שכור, והוא שעודד את ג'רום לכתוב. השני הוא האריס שדמותו מבוססת על חבר נוסף – קארל הנצ'ל, שניהל עסק צילום לשירות הדפוס. ג'רום, ג'ורג' וקארל נהגו לבלות את זמנם בשַיִט על נהר התמזה,  גם את ירח הדבש שלו בילה ג'רום בשיט על התמזה ובילויים אלו היו ההשראה לכתיבת הספר. "הספר היה צריך להיות סיפורה של התמזה, סביבתה וההיסטוריה שלה" כתב ג'רום  "ואיכשהו זה לא יצא".  בתקופה שבה נכתב הספר היתה התמזה האתר הכפרי המתויר והאופנתי ביותר: מירוץ הסוסים באסקוט, תחרויות שיט, ארמונות המפטון קורט, משכו אליהם המוני ויקטוריאנים לבושים על-פי צו האופנה. הופיעו גם פרסומים רבים שעסקו בנהר. למשל הספר: 'היסטוריה מצולמת של התמזה' מאת א' ס' קראוס, או כתב העת 'מסכר לסכר' שעדכן את קוראיו  בכל ענייני הנהר, כולל רכילות. האמת היא שהוא לא טרח לבקר בכל המקומות שהזכיר בספר ולא ראה במו עיניו את כל הכנסיות, המצבות ולוחות הזיכרון שתיאר. נראה שהוא נהג כמו רבים מכותבי מדריכי הטיולים היום: בחלק מן המקומות הוא אכן ביקר ובאחרים הסתמך על הספרות, בעיקר על 'מילון התמזה' שנכתב ע"י צ'ארלס דיקנס הבן. מסתבר שגם דיקנס הצעיר לא טרח לבקר בכל אותם מקומות שעליהם כתב, וכך יכול המבקר לראות אפילו היום לוח זיכרון מהמאה ה-15 ששמות הנפטרים החקוקים בו שונים מן השמות שמציין דיקנס, ובעקבותיו ג'רום.

כשפורסם הספר הוא נחטף כלחמניות טריות וזכה להצלחה חסרת תקדים באנגליה ובארצות-הברית כאחת. הסופר ישראל זנגוויל, ידידו של ג'רום, מספר באחד ממאמריו: "כאשר 'שלושה בסירה אחת' יצא לאור אנשי אקדמיה ותאולוגים מכובדים היו עוצרים אותי ברחוב, וכשהם צוחקים צחוק היסטרי, מכריחים אותי להקשיב לעמוד אחר עמוד מתוך הספר". הספר מביא את סיפורם של שלושה ג'נטלמנים עשירים ומפונקים שזמנם בידם. שיט נינוח, שתייה ואכילה מענגות, הרפתקאות שוליות – כל אלו מהווים את חוויית הקריאה. אין זה חשוב כמה רחוק עולמך מעולם זה, לא תוכל לקרוא את הספר בלי להישבות באווירתו תוך כדי התגלגלות מצחוק עד כאב בטן. אולם פופולאריות והכרה אינן היינו הך. המבקרים גינו פה אחד את הספר; הם טענו שההומור שלו אינו הולם באופיו את רוחה ומסורתה של הספרות האנגלית. יצירתו בכללה הוגדרה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כחרפה לספרות האנגלית. בעיתון לונדוני אחד נכתב: "ג'רום הוא דוגמה עצובה למה שהשכלת היתר של המעמדות הנמוכים צפויה לעולל לאנגליה". נאמר עליו שהוא גס, המוני וחסר טאקט; שהוא צר אופקים וקרתני וש'שלושה בסירה אחת' היא יצירת מופת של ספרות המנעימה נסיעה ברכבת. מקס בירבוהם, סופר, הומוריסטן וקריקטוריסט בריטי, שזכה בעקבות מכלול עבודתו לתואר סר, זנח כל נימוס כשכתב על ג'רום: "כבר כמה שנים שהכותב הזה מציף אותנו ביצירות סוג ז', אבל עד כה לא כתב דבר כל כך מטופש ונתעב כמו...." - כאן הופיע שם המחזה שעליו יצא קצפו. על הביקורות שקטלו את 'שלושה בסירה אחת' הגיב ג'רום בספרו האוטוביוגרפי 'חיי וזמני': "המבקרים גינו אותו. כשקוראים קטעים ממה שהם כתבו אפשר לחשוב שהאימפריה הבריטית בסכנה".                                                                                                        

ספרו המונומנטלי של פרופ' שאול פרידלנדר "גרמניה הנאצית והיהודים" מסתיים בהצגת השאלה הבאה: "השאלה ההיסטורית החשובה שאין מנוס ממנה.... אינה בזכות אילו תכונות אישיות נעשה 'רב טוראי אלמוני' ממלחמת העולם הראשונה למנהיג הכול יכול אדולף היטלר, אלא למה הלכו בעקבותיו מיליוני גרמנים בעיניים עצומות עד הסוף".

תשובתו של פרידלנדר היא כי להיטלר  הייתה יכולת "על טבעית כמעט" לתפוס ולהעצים את הדחפים הבסיסיים של התשוקה העממית הגרמנית לסדר, לסמכות, לגדולה ולגאולה. מדהים לחזור אל ספרו של ג'רום "שלושה בבומל" שנכתב בשנת 1900 (!), המתאר את מסעם של שלושת החברים ברחבי גרמניה. הוא משלב בספר את התרשמויותיו מן העם הגרמני ומדגיש את התכונות הבולטות של הגרמנים – הצורך שלהם בסדר ובסמכות. למשל:

"בגרמניה נושמים יחד עם האוויר אהבה לסדר, בגרמניה התינוקות מקישים בקצב בקשקשנים שלהם... וגם לציפור הגרמנית יהיה בעתיד המקום המתאים לה במקהלה. הסלסולים הלא מאורגנים והלא שיטתיים שלה חייבים להרגיז את המוח הגרמני המדויק. אין בהם שום שיטה. הגרמני אוהב המוסיקה יארגן אותה".

או: "הגרמני לא סולד מנוף פראי, בתנאי שהוא לא פראי מדי. אבל אם לדעתו הוא פראי מדי, הוא ניגש לפעול כדי לתרבת אותו.... אני זוכר שבסביבת דרזדן גיליתי עמק צר וציורי... נחל הררי... געש וקצף מעל הסלעים ... הלכתי מוקסם בעקבותיו עד אשר נתקלתי פתאום בחבורה של שמונים או מאה פועלים. הם היו עסוקים בסידור העמק ובהפיכתו של הנחל הזה למכובד. הם אספו בקפדנות את כל האבנים שהפריעו למהלך המים, הם שמו לבנים ומלט בכל אחת משתי הגדות... הם עקרו מהשורש וגזמו את העצים והשיחים הבולטים... קצת הלאה נתקלתי בעבודה הגמורה – גיא הרים כפי שהוא צריך להיות לפי התפיסה הגרמנית... הם פשוט מסדרים את הארץ...כי בגרמניה הטבע צריך להתנהג יפה, ולא לשמש דוגמא רעה לילדים".

וגם:  "הגרמני אוהב את האזור הכפרי... הוא אוהב ללכת דרך היער – למסעדה. אבל בכל עשרים יארדים מוכרח להיות ספסל שעליו הוא יוכל לנוח מפני שהגרמני לא יעלה על דעתו לשבת על הדשא, זה אסור... הוא אוהב למצוא שם לוח שיאמר לו על מה עליו להסתכל... אם בנוסף לכך, הוא יכול למצוא מודעה מטעם המשטרה שמודבקת על עץ ואוסרת עליו לעשות דבר זה או אחר, זה גורם לו תחושה מוגברת של נוחות ובטחון".

ולבסוף פִסקה מצמררת ונבואית להחריד: (1900!) "בתי הספר הם, כמובן, האחראים העיקריים להכוונה של האופי הגרמני לאפיקים אלה. תורתם הנצחית היא החובה. זהו אידאל יפה לכל עם, אבל לפני שעם כלשהו נרתם אליו, הוא צריך לדעת בבירור מהי ה"חובה" שלו. האידאל הגרמני של החובה נראה כך: 'ציות עיוור לכל דבר בכפתורים'.  זהו ההפך הגמור של השיטה האנגלו-סכסית... עד עכשיו היה לגרמנים המזל המבורך להיות נשלטים בצורה טובה במיוחד. אם זה יימשך, הכול יהיה בסדר אצלם. צרותיהם יתחילו כאשר מסיבה כלשהי יהיה משהו לא כשורה במנגנון השלטון שלהם".

אירופה אהבה מאוד את ג'רום והוא השיב לה באותה מטבע ושוטט בה לאורכה ולרוחבה. הוא הרבה לטייל ובילה קיצים שלמים בהולנד, צרפת, גרמניה, רוסיה ועוד. שלוש פעמים במהלך חייו ביקר בארצות הברית. הוא התקבל בברכה ואהב את גילוי הלב ורוחב היד של האמריקאים אולם אפליית הכושים זיעזעה אותו. זה היה, לדבריו, כתם מביש על מצפונה של האנושות.

למרות הביקורת שמתח על הגרמנים הוא עבר עם משפחתו לדרזדן וחי בה שנתיים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא ניסה להתגייס לצבא בריטניה וכאשר נדחה התנדב לשמש נהג אמבולנס בצרפת. ג'רום מעולם לא התאושש מחוויותיו במלחמה וחזר לאנגליה שבור. שם בילה את מרבית זמנו בחוותו בכתיבה. הוא נפטר בשנת 1927 ונקבר באוקספורד שייר, קרוב לתמזה שכל כך אהב.

ג'רום ידוע בעיקר בזכות 'שלושה בסירה אחת', אולם הוא כתב בערך ארבעים ספרים ומחזות וכן רשימות ופיליטונים קצרים. הוא זכה לתהילה על יצירתו ההומוריסטית, אולם חלומו היה להיחשב סופר רציני. "אין ספק שאילו נתנו לו לבחור" אומר דני קרמן  "מי הוא באמת רוצה להיות, הוא היה אומר 'דיקנס' ".

* בכתיבת עלון זה נעזרנו במאמרו של שמעון מרקיש המופיע בסוף הספר: 'סקיצות לרומן', שכתב ג'רום וכן באפילוג של דני קרמן במהדורה  המוערת של הספר 'שלושה בסירה אחת' שהוא פרסם.