ספרי קריאה העוסקים בספורט – כאלה שבהם נוכל להריח בכל עמוד את ריח הזיעה – הם נדירים למדי. במרבית הספרים יהיה עיסוק בספורט בצד העלילה המרכזית. בספרו "מועדון הפיקוויקים" שילב צ'רלס דיקנס תיאורים של משחק קריקט כחלק מההוויה האנגלית:

"לשחק! " קרא פתאום הזורק. הכדור התעופף מידו חיש והיישר לעבר המקל המרכזי של השער. דאמקינס החשדן היה דרוך על משמרתו והכדור נפל על קצה המחבט והוקפץ הרחק מעל לראשיהם של אוספי-הכדורים, שהתכופפו בדיוק כדרוש כדי שיעוף מעליהם".

תיאורי משחק כמתבלי עלילה הם המקובלים יותר. כך, למשל, נוכל למצוא ירייה בחץ וקשת בספרים "עידן התמימות" של אידית וורטון, ב"דניאל דירונדה" של ג'ורג' אליוט או ב"וילהלם טל" של שילר. אך ספורטאי בענף זה שהשתתף באולימפיאדה האחרונה ובחר לקרוא אחד מן הספרים האלה לפני השינה, מצא בהם רק מעט מאוד טיפים טכניים שיכלו לעזור לו.

ספורטאים ואוהדי ספורט אינם ידועים דווקא בטעמם הספרותי או בלהיטותם להגיגים מלאי רגש. בעיני רבים מאתנו יש ניגוד בין שירה לספורט.

לא כך היה ביוון העתיקה. שם היו האירועים הספרותיים חלק בלתי נפרד מתחרויות הספורט, וסופרים ומשוררים זכו לתשואות הקהל בדיוק כמו הספורטאים.
 הצופים שמילאו את מקדש זאוס ביקשו לעצמם שלמות בגוף ובנפש. הספורטאים המנצחים הטילו על משוררים גדולים לחבר שירי תהילה לניצחונותיהם, ושירים אלה נקראו במסיבות מפוארות על ידי מקהלות נערים. מארגני טקס הפתיחה של האולימפיאדה האחרונה, עם כוכבי הפופ שלהם, יכולים רק לחוש רגשי נחיתות נוכח האווירה התרבותית המעודנת ששררה במסיבות אלה‏.

באירועי ספורט שנערכו, למשל, בדלפי והוקדשו לאפולו, אל השירה והמוסיקה, התחרות העיקרית הייתה בקריאת שירים, בנגינה על לירה ‏(נבל קדום‏) ובמחול קבוצתי.
 כשהרודן הסיציליאני דיוניסוס קרא 384 שירים שרמתם הייתה נמוכה, היכו אותו אוהדי הספורט הזועמים והרסו את אוהלו.

הקשר של המשוררים עם עולם הספורט, אפילו באירוע תובעני כמו המשחקים האולימפיים, לא היה ערובה לתהילת נצח. רבים ממשוררי האולימפיאדות המפורסמים ביותר כמעט אינם ידועים אפילו לקלסיקון המלומד ביותר. שוחרי התרבות אולי יתנחמו בעובדה שהספורטאים היוונים הגדולים, שהיו מפורסמים יותר מכוכבי הכדורגל של היום ושלפעמים אף הפכו לאלים אחרי מותם, הם כיום אלמונים באותה מידה.

עם חידוש המשחקים האולימפיים בסוף המאה התשע-עשרה – וגם במשך רוב המאה העשרים – נכללה השירה כתחרות רשמית במשחקים האולימפיים, והמנצחים אפילו זכו במדליות. במשחקים האולימפיים שנערכו בשנת 1912 בשטוקהולם היו הספרות, המוסיקה, הציור, הפיסול ואפילו האדריכלות חלק מהתחרויות האולימפיות, וכל יצירה שהוגשה לתחרות הייתה אמורה "לקבל השראה ישירה מאידאת הספורט".
 במדליית זהב זכה שיר שנכתב בסגנון מליצי המזכיר את האידאל הקלסי: "הו, ספורט, אתה היופי!... הו, ספורט, אתה הצדק!... הו, ספורט, אתה האושר! הגוף נרעד מקורת רוח כשנשמעת קריאתך".

באולימפיאדת פריז של 1924 הוענקה מדליית הזהב למשורר בשם גאו־שארל על שיר הלל למקצועות הטלת פטיש וריצה: ‏"הרצים כורעים, פרחים מתוחים... / ירייה: מלה אלימה! / אך פתאום / מתארכים הצווארים קדימה / כמו גבעולים / פנים חיוורים כמו תפוחים / גנובים, / שיניים ולסתות נחפזות לחלל"‏.

במשך שבע אולימפיאדות, לצד המדליות שניתנו לאצנים ומרימי משקולות, הוענקו גם מדליות של זהב, כסף וארד לאנשי רוח – כמעט תמיד משוררים. ענף הספרות הכללית הורחב באולימפיאדות של 1928, 1936 ו-1948 וכלל מקצים מיוחדים לשירה אפית ולירית.
 בשנת 1932 נבחר שיר הלל לטיפוס הרים.

רבים מהשירים שנכתבו לשבע האולימפיאדות האלה נעלמו, והיום אנחנו מכירים רק את כותרתם. היסטוריונים של הספורט מחפשים לשווא, למשל, את "הנחיות פרש לאהובתו" מאת המשורר הגרמני רודולף בינדינג, שקיבל עליו מדליית כסף בשנת 1928 באמסטרדם. בכמה מהמקרים השכחה מוצדקת – התחרויות באמנות באולימפיאדת ברלין 1936 נערכו בהשגחתו הקפדנית של יוזף גבלס, והפשיסטים חגגו לאחר שהגרמנים והאיטלקים לקחו את כל המדליות על השירה הלירית.

ואולם, במשך השנים התעוררו חילוקי דעות בנוגע להכללת השירה בתחרויות האולימפיות. המארגנים התחילו לפקפק באיכות היצירות שהוגשו לתחרות והפער בין השירים על הספורט לבין השירה המודרנית הכללית הלך והתרחב. אחד המארגנים שיער כי "אין מספיק אמנים שיש להם קשר עם עולם הספורט או שמתאפשר להם ללמוד את יופיו של הגוף האנושי בהיותו בתנועה". בשנת 1952 בהלסינקי בוטלו אפוא – ללא פרסום רב – התחרויות בספרות ובשאר ענפי האמנות.

ולמרות כל זאת ביולי האחרון התקיים בלונדון פסטיבל שירה. מיקומו זה נבחר לרגל המשחקים האולימפיים, ובמהלכו נקבצו משוררים מכל רחבי העולם וקראו שירה בחמישים שפות. מאה אלף עותקים מיצירותיהם הושלכו ממסוק על המקום שבו התכנסו המשוררים ליד נהר התמזה. במיזם שירה אחר בשם "העולם הכתוב", ששודר בכל יום בבי־בי־סי, הוקרא שיר מכל אחת ממאתיים וארבע המדינות שהשתתפו במשחקים האולימפיים. בנוסף לכך, נחרתו חרוזי שירה על לוחות אבן, מתכת ועץ שהוצבו במקומות בולטים בפארק האולימפי כדי להוסיף בינה ודעת לספורטאים ולצופים כאחד.
 בין היתר צוטטה שורה מתוך השיר "יוליסס" מאת לורד טניסון, המנסה לבטא את הנחישות: "לשאוף, לחפש, למצוא ולא לוותר".

מעטים מאוד הם ענפי ספורט המשותפים לכל העמים. אם, למשל, ייאמר לכם שאתם עומדים לפגוש קבוצה של חובבי ספורט שהענפים החביבים עליהם הם כדורגל, בייסבול ופינג פונג, יש לשער שתהיו מסוגלים לנחש ניחוש סביר לגבי ארצות מוצאם. כדורגל יהיה ללא ספק תחביבו של האנגלי, טניס שולחן – של הסיני.

הסופר הבריטי הווארד ג'ייקובסון מנסה בספרו "וולצר החזק" לשבור את התדמית של היהודי האינטלקטואל כבלתי ספורטיבי.

סופר בריטי אחר, מרטין אמיס, משלב ספורט בכמה מספריו. הוא משתמש במשחקי הספורט כאינדיקטורים חברתיים או לאומיים. אחד מגיבוריו מתואר כשחקן טניס במועדון מוקף חומה גבוהה, סמל להיותו בן החברה הגבוהה. ובספרו "כסף", שבו ניסה לקרב את הספרות האנגלית לאמריקאית, הוא בחר בספורט היחיד המשותף לשני הלאומים – טניס.

ענפי הספורט שבהם אולי קיימת יותר מכל חוויה משותפת לבני עמים שונים ולשני המינים, הם הריצה והשחייה. שני תחומים שהיו חלק מהילדות של רובנו. "השחיין" של ג'ון צ'יבר ו"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" הן שתי דוגמאות טובות מפני שהרקע לפעילויות המתוארות כה מוכר לנו, דבר המאפשר לסופר להתמקד בפרטים הפסיכולוגיים או החברתיים של הגיבור שהם עיקר עניינו. פרטי שחיית החזה או הקראול מעסיקים את צ'יבר הרבה פחות מהטיפוס (מהמעמד החברתי) של גיבורו המתאמן, כנגד כל הסיכויים, בבריכותיהם של עשירי הסביבה הפרברית שבה הוא מתגורר. סיפור זה איננו על ספורט יותר מאשר סיפוריה של אייריס מרדוק, שבהם השחייה היא סמל לחופש ולחושניות.

הבעיה העומדת בפני מרבית הסופרים המשלבים ספורט ביצירותיהם היא בשמירת האיזון בין הסברים לבין אלוזיה ספרותית. כאשר אדם מתאר בספרו שרפה במנוע הספינה או מרדף מכוניות, הוא בונה על ידע והבנה המשותפים לכולנו, אבל אם הוא מזכיר "הגשה שנייה", רק מי שמתמצא במשחק הקריקט יבין במה המדובר. לכן, על פי רוב, ספורט משולב ביצירה ספרותית כאשר כלליו ברורים מאוד או שהם אינם רלבנטיים. יוצא דופן הוא כמובן ההסבר המפורט של משחק הקווידיץ' בסדרת "הארי פוטר".

כדורגל! איזה משחק משלהב! בספרו האוטוביוגרפי "אדם הראשון" מספר אלבר קאמי שסבתו התעקשה לאורך כל שנות ילדותו לקנות לו מעילי גשם גדולים וארוכים מדי כדי

שישמשו לשנים רבות ו"סמכה על הטבע שקומתו של הילד תגדל ותשיג את מידות הבגד". חבריו הלעיגו על לבושו המשונה אך "הבושות החולפות האלה נשכחו מהר כי....בהפסקות, בחצר, היה מלך הכדורגל". ועוד הוא מוסיף: "הממלכה הזאת הייתה אסורה, כי רצפת החצר הייתה בטון והסוליות נשחקו מהר כל-כך שסבתא אסרה עליו לשחק כדורגל בהפסקות". ניסיונותיו של הילד להערים על סבתו ולהמשיך להיות השוער נוגעים ללב. קאמי אהב ספורט ואת תחושת הניצחון. הוא היה שוער בקבוצת כדורגל באלג'יריה, תפקיד שהתאים לאופי שלו – להיות חלק מהקבוצה אבל לא לגמרי חלק ממנה, כמו שהיה תמיד, אאוטסיידר, זר. אך בגיל שמונה עשרה לקה בשחפת ונאלץ לוותר על הכדורגל . אנדי מרטין שכתב ספר על היחסים בין סארטר לקאמי מציין: "אני חושב שפילוסופיה הייתה בשבילו תחליף למשחק היפה הזה. הוא אמר פעם שכל מה שהוא למד על מוסר הוא למד מן הכדורגל".

כדורגל ועמידה בשער הם נושא פופולרי בקרב סופרים רבים. נזכיר כאן שלושה מהם. הראשון הוא הגרמני פטר הנדקה, שספרו "חרדתו של השוער בבעיטת ה-11"(1970) מביא את סיפורו של ג'וזף בלוך, שוער כדורגל מהולל בשולי הקריירה שלו. בלוך מבין בעיקר בשוערות, אך לא כל כך בחוקים שחלים מחוץ למשחק הכדורגל. נדמה לו, כך הוא פירש תנועה שכוונה לעברו, שהוא פוטר. הוא עוזב את מקום העבודה שלו ומסתבך. הנדקה מתאר אדם נמלט, שרוצח בטעות מישהי בבר ונמלט מזהותו כדי לחמוק מלתת על כך את הדין. שוער כדורגל, תועה, תוהה, מתבלבל ונופל במינכן שעל קו התפר בין שנות השישים לשבעים.

סיבת חרדתו של שוער בבעיטת ה-11 ברורה לגמרי: רוחב השער שעליו להגן הוא למעלה מ שבעה מטרים, גובהו למעלה משניים, שטח הפנים של השער הוא חמישה עשר מטר מרובע, הקוטר של הכדור ש"ישוגר" לשטח הזה מגיע בקושי לשלושים סנטימטרים, והמהירות שבה הוא עשוי לנוע עומדת על אלפיות של שנייה. הסיכוי של השוער לעצור כדור כזה שואף לאפס מלכתחילה. ובסיטואציה זאת, המתוחה כול-כך, משתמש הנדקה כדי להרהר על פחד ועל גורל.

ניק הורנבי סירב להתבייש באהבתו לכדורגל. בספרו הראשון 'קדחת המגרש' (1992) הוא מתאר את מערכת היחסים שלו עם כדורגל בכלל ועם קבוצת "ארסנל" בפרט בין השנים 1968– 1992. הספר מורכב ממספר רב של פרקים קצרים, שכל אחד מהם מתמקד במשחק יחיד. השיאים והכישלונות של ארסנל מקושרים לחייו האישיים בספר שרק בבריטניה נמכר בלמעלה ממיליון עותקים ועוּבד פעמיים לסרט.

במקרה לגמרי שמעתי וקראתי אודות הספר "מלחמת 90 הדקות'" של איתי מאירסון שיצא לאור בשנת 2008 (לא הצלחתי להשיגו). זהו ספר פרוזה דמיוני לחלוטין המציע פתרון אולטימטיבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני: לקיים משחק כדורגל המנצח יזכה בכל שטחי ארץ-ישראל; המפסיד מסכים מראש לארוז מזוודות ולפנות את הארץ עד אחרון התושבים, בני עמו . על פי הביקורת המחבר מצליח להפוך את הסיפור ההזוי לכאורה להגיוני. המבקר מוסיף: "מדובר בתרחיש אבסורדי לחלוטין ומאירסון עושה את הבלתי אפשרי כשהוא מצליח לכתוב על זה ספר שלם מבלי להידרדר לקלישאות". אתם בוודאי שואלים את עצמכם כיצד הספר מסתיים. המתח הולך ומתגבר לאורך הספר והוא כנראה בלתי נסבל לקראת פתיחת המשחק – אבל בדיוק בשריקת הפתיחה הוא מסתיים...

דומה כי אצנים הם אנשים הממלאים אחר הציווי "דע מאין באת ולאן אתה הולך"; או במקרה שלהם: "לאן אתה רץ"? ואולי הם ממלאים דווקא את הציווי של האורקל בדלפי שאמר: "דע את עצמך". לדברי האצן שגיא גרין, ריצה מפגישה בדרך כלל אנשים עם עצמם ועם סביבתם. והוא מוסיף: "ראשית – פני השטח; מי שרצים מרגישים – על גופם – את האדמה (הדשא, האספלט והבטון), האוויר, האור, המים והאש. פתאום גם טיפוס עירוני יכול להבין שהשנה מורכבת מעונות, ואפילו בתל אביב יש מזג אוויר".

אבל אפילו יותר מכל אלה רוחש כל מה שמתחת לפני השטח, כלומר מה שאצנים לומדים על עצמם, על נפשם, על פנימיותם, על רצונם וכוחם הפנימי. אף שריצה יכולה להיעשות בקבוצות או בתחרויות, בסופו של דבר היא ספורט בודד מאוד. זה רק אתה והרגליים שלך, רק אתה והולם הלב שלך. לבד. לבד זה לגמרי חופשי. ויש מי שנחוץ להם השילוב הזה של בדידות ותנועה. כשאדם רץ לבד הוא גם לומד להבין את יכולות הגוף והנפש ומגבלותיהם, את טבעו.

האם ריצה היא הצלה או בריחה? ואולי לפעמים גם זה וגם זה? למשל, בספר "מישהו לרוץ אתו" התשובה על שאלה זו איננה ברורה מיד. הספר נפתח במשפט: "כלב דוהר ברחובות, ואחריו רץ נער". וכך הם ממשיכים לרוץ ללא נשימה, ורק כשנסיים את קריאת הספר תהיה בידינו תשובה על השאלה. עוד הרבה לפני "מישהו לרוץ אתו" ו"אישה בורחת מבשורה" פרסם הסופר דויד גרוסמן בקובץ הסיפורים הראשון שלו סיפור בשם "רץ". גיבור הסיפור, אשר חווה טראומה, מתחיל לרוץ עם אביו. עם הזמן הריצה תופסת מקום מרכזי בחייו ומחזיקה אותו, לפחות במידה מסוימת, מחובר למציאות ולחברה סביבו. בזמן שהוא רץ הוא מרבה להרהר ומצליח לעשות סדר במחשבותיו. מסגרת הסיפור היא כשהוא חייל שעורק ממחנהו ורץ לילה שלם, כל הדרך הביתה. לבד מהבקיאות שמגלה גרוסמן בנוגע לפרקטיקה ולתחושות הגופניות שבריצה הוא נוגע באחת מאמיתות האצנות: "החיים", קובעת שם אחת הדמויות, "הם מירוץ לטווח ארוך".

נערה בת שתים עשרה אוהבת לרוץ. בלי נבחרת, בלי מדליות, בלי סיבה. ככה סתם. היא חוזרת מבית הספר, חולצת את הנעליים, יוצאת מהבית ומתחילה לרוץ. היא דורכת יחפה על אבני החצץ, על העלים הנושרים בסתיו וגם על השלג היורד בחורף. "פּף-פף, פף-פף" – זה הקצב של רגליה הנוגעות באדמה.
קשה לתאר במילים קצב של ריצה. אפשר לתאר את הזיעה, את הלחץ בצדי הבטן ואפילו את הניצחון כשמתחרים ברצים אחרים, אבל לא את הקצב. הסופרת האמריקנית שרון קריץ' ניסתה לעשות את זה בספר "פעימות הלב" , ולמרבה הפליאה היא הצליחה. היא בחרה לחקות את הקצב על ידי כתיבה בשורות קצרות כמו בשיר בן זמננו, בלי חרוזים. השורות הקצרות האלה לא רק מחקות את קצב הריצה ואת פעימות הלב, הן גם מספרות סיפור. הסיפור של אנני.

אף שעלון זה עוסק בספרות והפעם מתמקד בספרות וספורט, אולם למרות זאת אני מרשה לעצמי סטייה קלה. אינני יכולה שלא להזכיר שני סרטים שבמרכזם ריצה. הסרט הראשון הוא סרט גרמני בשם "רוצי, לולה, רוצי" (1998), שגיבורתו חייבת להביא לבן זוגה מאה אלף מארק תוך עשרים דקות. מכאן מתפתחים שלושה קווי עלילה מקבילים המתרחשים זה אחר זה. במהלך כל הסרט רצה לולה בין אנשים, חולפת על פניהם או מתנגשת בהם ובהתאם מתפתחת העלילה. זהו סרט מצוין שבא להדגים לנו איזו חשיבות יש למקריות בחיינו.

הסרט השני הוא "פורסט גאמפ". פורסט הוא ילד בעל לקות בעמוד השדרה המחייבת אותו להסתובב תמיד עם מתקן מיוחד ליציבה. עקב מוגבלותו סובל פורסט מהתעללויות מצד ילדי בית-הספר עד שיום אחד, בעת בריחה מבריוני כיתתו, תוך כדי ריצה נשבר מתקן הייצוב לרגליים, והוא לא נאלץ להרכיב אותו יותר. באותה סצנה צועקת ג'ני את אחד המשפטים הידועים ביותר בסרט: "רוץ פורסט! רוץ!". פורסט גאמפ הפך לאצן, ונהג לרוץ במהירות רבה לכל מקום שאליו הוא יכול .

”על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" – שואל הסופר היפני הידוע הרוקי מורקמי ומשיב על כך בספר שלם (2010). ספרו כולל תובנות רבות על ריצה, הוא כותב על התחזקות הנפש שמקנה הריצה ועל תחושת ההתעלות בסופה. מורקמי החל לרוץ בגיל שלושים ושלוש, כשנטש את עבודתו במסעדה והחליט להיות סופר, ולאורך כל הספר הוא משווה בין הריצה לכתיבה: "את רוב הדברים שאני יודע על כתיבה למדתי מן הריצה על הכביש מדי בוקר". כוחו הגדול של הספר נובע כמובן מכישרונו של הכותב, אולם יש בו יתרון נוסף בכך שאנו לומדים להכיר את הביוגרפיה הצנועה שלו. הוא מספר על צעירותו, על חיי יום יום, כולל נזילות מהתקרה, על טעמו המוסיקלי ועל חייו עם אשתו. זהו ספר קצר, מהנה ומעורר מחשבה.

בחרתי לסיים בסיפורו המרשים של אלן סיליטו, "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" (1959). גיבור הספור הוא קולין, מתבגר, בן למשפחת פועלים, שתחביבו היחיד הוא גנֵבות קטנות. באחד הימים הוא נתפס על ידי המשטרה בעקבות שוד מאפייה ונכלא במוסד לנערים פושעים. כדי להתנחם הוא מתחיל לרוץ ריצות ארוכות. הנהלת המוסד מבחינה ביכולותיו כאצן ומציעה לו עסקה: שחרור מוקדם אם ינצח בתחרות ריצה חשובה כנגד בית-ספר יוקרתי. ניצחון יעלה את יוקרת המוסד שבו הוא כלוא וכמובן שיהיה כדאי לקולין. ולמרות זאת, בתחרות, כאשר קולין מותיר את הרצים האחרים הרחק מאחוריו, הוא מפסיק לרוץ, ולעיניהם המשתאות של הצופים מאפשר למתחריו לעבור אותו. בבחירתו זו רצה קולין לבטא את התנגדותו לכוח המדכא שייצגה הנהלת המוסד. הבחירה מרצון בהפסד בתחרות מסמלת את רוחו החופשית ואת עצמאותו. הנהלת המוסד מגיבה בהתאם ודנה אותו לשנים ארוכות של עבודה קשה. ההזדמנות להשתחרר אבדה, ואף על-פי כן, כאשר הוא מתבונן אחורה הוא לעולם אינו מצטער על בחירתו.

בברכת שנה של ספורטיביות ובריאות, של הנאה מהעבודה ושמחה,

דניה