יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה - תשע"ו

23,447 חללים. חללים שלא מתמלאים. חללים שנשארים פעורים לעד.
ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם, לא תיתן את ליבנו לשכוח, אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח ( חיים גורי).
רק לפני שבוע, ישבנו כולנו כאן באולם הזה ודיברנו על יום השואה והגבורה. את השואה לא חווינו באופן אישי, קראנו עליה, ראינו סרטים דוקומנטריים, שמענו עדות מצמררת מפי ניצולה. אמרנו כי יום השואה הוא יום של חשבון נפש, יום שמראה לנו שוב ושוב איך אומה "מתורבתת" יכולה לרדת לשפל המדרגה, להפוך לחיות אדם בעזרת אמצעים פשוטים, מניפולציות רגשיות ותעמולה ממוקדת.
לעומת זאת, את הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה אנחנו מכירים באופן אישי. את הכאב אנו כואבים כל שנה, אם לא כל השנה. אנחנו נותנים תמיכה ואמפטיה להורים, לילדים, לבני ובנות הזוג, אך לעיתים קרובות מתעלמים מהאחים ומהאחיות השכולים. בפעם הראשונה שנתתי דעתי לכך היה כשאחיו של הנופל במשפחתי אמר "איפה אני הייתי?". מאז, היה ברור לי כי אנחנו נותנים הרבה פחות תשומת לב לאחים ולאחיות השכולים, או כמו שהם אומרים באתרים שלהם " אנחנו שקופים".
למה חשוב לנו כל כך לזכור ולכאוב? לכאורה, התרבות שלנו דוגלת בבריחה מכאב, בחיפוש אחרי מתכוני אושר. ובכל זאת חשוב לנו מאד "לזכור את כולם". דומני שיש לכך שלוש סיבות לפחות.
ראשית, כולנו רוצים להיזכר. כולנו רוצים להאמין שאיננו חיים לשווא. כך גם לגבי הנופלים. אנחנו משננים לעצמנו שוב ושוב שהם לא נפלו לשווא. הם בעצם נהרגו למעננו. הם כבר אינם אתנו, אבל נשמתם צרורה בתוכנו. כשאנחנו אומרים "תהא נשמתם צרורה בצרור החיים" אנחנו מתכוונים שנשמתם צרורה בתוכנו החיים. בכך אנחנו מחזקים את נוכחותם, גם אם פיזית הם אינם אתנו. מחקרי זיכרון המתמקדים בתנאים שמעצימים זיכרון ובכימיה היוצרת אותו מראים שהרגש הוא מרכיב חשוב בגיבוש הזיכרון והזיכרון מעצים את הרגש. ככל שאנו זוכרים יותר את הנופלים כך רגשותינו אליהם מעצימים והרגש המועצם מגביר את הזיכרון.
שנית, אנחנו מעריכים דברים שעולים ביוקר. המחיר הכבד שאנחנו משלמים כל שנה כבר למעלה מ- 68 שנים מראה לנו כי המדינה שלנו עלתה לנו בדמים והיא יקרה לנו, יקרה מאד. כמו שכתב אלטרמן בשירו הבלתי נשכח על חייל וחיילת:
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים...
דום השניים ייגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
ושלישית, המסר לפוליטיקאים - מלחמה היא דבר יקר, יקרה מיני פז - והמחיר הכבד לא נגמר. נקווה ששיקולים אלה יילקחו בחשבון גם בהחלטות שיתקבלו בעתיד. יום הזיכרון הוא הפתיח ליום העצמאות. בהיותנו מעצבי דור העתיד, נמשיך בתנופה בעזרת החינוך העומד בראש מעינינו.
בשמי ובשם כל המכללה אני רוצה להודות לגב' חני קפון ולסטודנטים מרג"ב שארגנו את האירוע - למנחה – ליאת מן, לזמרים – מאיה ורטמן ודור לוי, לפסנתרן – ניר כגן, ליעל ברגר, וליאת מן, ומתמללת תמר שפנייר.
אני מצרפת ל"שולחן הנשיאה" את דברי הסטודנטים מתוכנית רג"ב שהוקראו בטקס, על ידי נציגם, ניר כגן - לקריאה לחצו כאן