יום הזיכרון לשואה ולגבורה - תשע"ו - 2016

יום זיכרון השואה הוא גם יום של חשבון נפש, כאשר אנו מנסים לשוב ולחשוב מה למדנו מאירוע נורא זה של השמדת שליש מהעם היהודי באופן ברוטאלי כל כך. המחשבה הראשונה שעולה בראשנו היא שעלינו להיות חזקים; אילו הייתה לנו מדינה בעת ההיא ניתן היה להציל רבים מהנספים; אילו היה לנו צבא חזק – זה לא היה קורה. אינני רוצה להיכנס כאן ועכשיו לפולמוס האם סברות אלה היו עומדות במבחן המציאות.

ביום זה אני מבקשת לעלות מחשבה אחרת. נניח לרגע שהיינו אורחים מהחלל והיו מספרים לנו על אירועי השואה ועל ההשמדה השיטתית של יצורי אנוש - היינו בוודאי משערים שכוחות הרשע הללו כללו אנשים חסרי כל ערכי מוסר. הרי אנשים מתורבתים מכירים בזכויות אדם ובעיקר בזכות הבסיסית לחיים. אולם המציאות בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה אחרת לחלוטין. תכנית ההשמדה נהגתה על ידי האומה שנחשבה לאומה התרבותית ביותר באירופה וההוצאה לפועל של תכנית זדונית זו נעשתה על ידי אנשים שהיו בעלי משפחה, ואולי גם הלכו לכנסיה בימי ראשון, אנשים "מתורבתים".

מה אנחנו יכולים ללמוד מכך? אני לומדת שההיסטוריה מראה שבעזרת מניפולציות רגשיות והחדרת פחדים ניתן להפוך אנשים נורמטיביים לחיות פרא. זה, לדעתי, הלקח המפחיד ביותר שעלינו ללמוד מיום הזיכרון לשואה ולגבורה. היום אנחנו יודעים כי הערכים ההומניים קרסו כעלה נידף ברוח, זכות החיים נרמסה כאילו אינה קיימת. כל הערכים ההומניים נמחקו באמצעים מאד פשוטים הכוללים בעיקר תעמולה ממוקדת מטרה. לעתים קרובות אני שואלת את עצמי "מה אני הייתי עושה במצב דומה? האם הייתי מוכנה להקריב את כל מה שיש לי, את היקר מכל, בעלי ילדי משפחתי כדי להילחם על ערכים חשובים, חשובים ככל שיהיו? האם אתם שואלים את עצמכם שאלות דומות? האם כשתהיו מורים תוכלו לחנך את תלמידיכם להיאבק למען אותם ערכי יסוד? אני מאד מקווה שביום זיכרון זה נעשה חשבון נפש אישי וקבוצתי, ברמת המיקרו וברמת המאקרו מה כל אחד ואחת מאתנו יכול לעשות להעמקת ערכי היסוד בהם כולנו מאמינים, עד היכן היינו מוכנים ללכת? על מה היינו מוכנים לוותר? על בסיס מה שאמר קנדי הבה נחשוב: לא מה המדינה - החברה יכולה לעשות לי אלא מה אני יכול לעשות למען החברה בה אני חי. איך אני יכול להילחם ברוע, לקדם את הטוב, ועל ידי כך לתת משמעות לחיים.

תודה לחברי הסגל ולסטודנטים שארגנו את הטקס, לגב' חוה וולף על ששיתפה אותנו בעדות מצמררת על חייה כילדה בתקופת השואה ולמראיינת גב' מיכל גולדקורן על הרגישות והאמפטיה. לד"ר לילי זמיר על הרצאתה המעניינת בנושא "ייחודיות הגורל הנשי בשואה", לזמרים, לפסנתרן, למתמללת, ולמתרגמת לשפת הסימנים. תודה מיוחדת לד"ר אורלי עידו על הפקת טקס כל כך ייחודי, מרגש ומעניין שלא במהרה יישכח.