ברכות – טקס לסיום שנת הלימודים תשע"ז ולפרידה מהפורשים יום שלישי, 13.6.17

חברי הסגל הפורשים בסוף שנה"ל תשע"ז:

פרופ' רויטל סלע שיוביץ, ד"ר רויטל היימן, ד"ר מיכל מוטרו, ד"ר ריצ'ארד קורווין, ד"ר נאוה דקל, הגב' אלינור עדיקא, הגב' דבורה סויסא

דבריה של פרופ' חוה גיא בטקס:

חברות וחברים יקרים,

ערב זה מוקדש לסיום שנת הלימודים תשע"ז ולציון סיומו של פרק משמעותי בחייכם – סיום העבודה במכללה, אצל מרביתכם עקב פרישה לגמלאות.
זה הזמן להביע את ההוקרה והתודה של המכללה על פועלכם במשך שנים רבות, כל אחת בתחומה, כל אחד בתחומו. שנות העבודה במכללה היו שנים משמעותיות עבורכם; מקום עבודה שבו לימדתם, חינכתם, הדרכתם אך גם התפתחתם, כל אחת בדרכה, כל אחד בדרכו: השלמת תואר שלישי, קבלת דרגת פרופסורה, פיתוח תכניות לימודים חדשות, קידום פרויקטים בקהילה ועוד ועוד.
דומה כי המכנה המשותף לכל הפורשים הוא העמדת תלמידים הרבה. במשפט זה, המופיע בפרקי אבות, עשיתי שימוש לא פעם כשבירכתי את תלמידיי כשסיימו את לימודיהם: שיעמידו תלמידים הרבה, או כשסיכמתי את פועלם של מוריי: שהעמידו תלמידים הרבה. בעת הכנת הדברים שאני נושאת הערב החלטתי לבדוק את משמעותו של הביטוי.
בפרקי אבות, פרק א, משנה א נאמר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". היגד זה מתייחס להעברת מורשת התורה שבעל פה בשרשרת מסירה רצופה ומהימנה מדור לדור, ממשה רבנו ועד לרבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.
בחלקו השני של ההיגד נאמר: "הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה". ההנחיה: "והעמידו תלמידים הרבה" מיועדת למורים או לעומדים בראש מערכות לימוד והוראה, כגון בית ספר או בית מדרש. בביאורו לדברים אלה מציין אביגדור שנאן (פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש, ירושלים תשס"ט): "כל מי שפותח את דלתות בתי הספר ובתי המדרש לרווחה מסתכן בכניסת תלמידים חלשים, או כאלה שאינם ראויים ללמוד. לכאורה כדאי היה לתהות על קנקנו של כל תלמיד קודם שיקרב אותו לעולם הלימוד, ולקבל רק את המוכשרים ביותר. אבל המאמר שלפנינו מעדיף את הכמות, גם במקום שהיא מתנגשת עם האיכות, והכל כדי להגדיל תורה בישראל".
הוא מוסיף וכותב: "השאלה העומדת על הפרק היא: 'תלמידים הרבה' או השכלה רק לאליטות? סוגיה זו עמדה מאז ומתמיד בעיני מורים, מחנכים, מנהלי בתי ספר או כל אדם אחר העוסק בחינוך ובהוראה. את מי נאסוף אל תוך הכיתה? 'תלמידים הרבה' או תלמידים מצטיינים בלבד? מסתבר ששאלה זו העסיקה כבר את בית שמאי ובית הלל, במאה הראשונה לספירה, 'שבית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים: לכל אדם יִשנה' (אבות דרבי נתן, נוסח א, ג). אנשי בית שמאי מעמידים ארבעה קריטריונים נוקשים לבחירת תלמידים שאותם יש ללמד מִשנה: כישורים אינטלקטואליים ('חכם'), תכונות אופי ('עניו'), ייחוס משפחתי ('בן אבות') ומצב כלכלי מעולה ('עשיר'). בית שמאי מעמיד אפוא מוסד למצוינים אשר עושרם, קשריהם המשפחתיים וכישוריהם – הן בתכונות אופי והן בכישורי לימוד – הם הגבוהים ביותר. זהו מוסד של אליטות המיועד להכשיר אליטות חדשות. בית הלל, לעומת זאת, קובע כי יש ללמד כל אדם, ללא קשר לנתונים כלכליים-חברתיים-אישיותיים כלשהם. וממשיך בית הלל (שם) ומנמק את קביעתו: 'שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים'. בית מדרש זה סומך על יכולותיו לחנך כל אדם ולהוציא מבין כתליו, אם לא 'חכמים' מבריקים, לפחות אנשים בעלי תכונות אופי נאות: 'צדיקים, חסידים וכשרים' ".
לאורך שנות קיומה פעלה מכללת דוד ילין להכשיר מורים וגננות מצוינים, אך גם העמידה תלמידים הרבה. המכללה מהווה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית לגווניה, ועל כך גאוותנו.
בפֵרות פועלכם למען המכללה התברכתם אתם, התברכה המכללה, על מרציה, לומדיה ועובדיה, ותתברך בהם עוד שנים רבות אחרי פרישתכם.
אני מאחלת לכם שהשנים הבאות תהיינה טובות, ברוכות ומשמעותיות.

חוה