יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ז – שולחנה של הנשיאה מארח את פרופ' חוה גיא

Tags: GeneralNews

"האמת - שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה אליה ישאף האדם", האדם מחפש משמעות / ו. פראנקל

ביום שני כ"ח בניסן, 24.4, התקיים במכללה טקס יום השואה בנושא: האדם מחפש משמעות.

האחראים להנחייה, הפקה וביצוע הטקס - המסלול היסודי בגישת ולדורף ובראשותם הגברת נעמה שפירא.

הטקס נערך בהשראת סיפוריהם של:

ניצול השואה ויקטור פראנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות", הסופרת אתי הילסום שנספתה באושוויץ, מחברת הספר "השמיים שבתוכי" וסיפורו של ניצול השואה, משה מלכיאל ז"ל, שסופר על ידי ביתו ד"ר מיכל שמחון, ראשת תכנית לתואר שני M.A.A.T בביליותרפיה במכללה.

 

מדבריה של פרופ' חוה גיא, סגנית נשיאת המכללה לעניינים אקדמיים, בטקס:

 

לזיכרון השואה והגבורה בחברה הישראלית

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המתקיים בכ"ז בסיוון מדי שנה, מוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר הגבורה של אחינו בימים האפלים ההם. בשירו "נדר", שנכתב בארץ ישראל בזמן שבאירופה התחוללה השואה, מצווה המשורר שלונסקי "לזכור - ודבר לא לשכוח".

נדר
על דעת עיני שראו את השכול
ועמְסו זעקות על ליבי השָחוֹחַ
על דעת רַחְמַי שהורוּני למְחול
עד באו ימים שֶאָיְמוּ מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי,
עד שֹךְ עֶלְבּונַי, עד כֻּלָם, עד כֻּלָּהַם,
עֲדֵי יְכֻלוּ כל שבט מוּסָרִי
קוֹנָם אם לריק, יעבור ליל הזעם
קוֹנָם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאוּם לא אלמד גם הפעם.

שלונסקי נודר נדר לזכור את מה שאירע בשואה: "לזכור – ודבר לא לשכוח" ומתחייב לקיים אותו "עד דור עשירי". בדבריו מהדהדת הקריאה המקראית לזכור עד "דור עשירי [...] עד עולם" את אשר עוללו העמונים והמואבים לעם ישראל בדרך בצאתו ממצרים (דברים כג 4–5) וגם את הקריאה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה 17). עמלק, כידוע, נחשב במסורת ישראל כסמל לרשע. הביטוי "לזכור – ודבר לא לשכוח", ובגלגולו המאוחר יותר, "לזכור ולא לשכוח", מלווה מאז ועד היום את הדרך שבה מדינת ישראל והחברה הישראלית עיצבו את הזיכרון האישי והלאומי של השואה.

בשנותיה הראשונות של המדינה הובלטה בעיקר גבורתם של המורדים בגטאות ושל הפרטיזנים שפעלו נגד הנאצים ועושי דברם. נראה כי דמות הצבר הארצישראלי הלוחם לא הצליחה להזדהות עם קורבנות השואה שנדרשו להשיב לא פעם מדוע לא מרדו בנאצים והלכו "כצאן לטבח". משפט אייכמן, שבו סופרו סיפוריהם של הניצולים, נזכרו שמות הקרבנות וגם שמות הצוררים היווה, לדעת רבים, נקודת מפנה שתרמה לשינוי בתודעת השואה בחברה הישראלית.

עם השנים חלו שינויים נוספים בזיכרון השואה המתבטאים במעבר מהתייחסות קולקטיבית להתייחסות אישית. המונחים "העם היהודי" ו"ששת המיליונים" פינו את מקומם לסיפורים אישיים של ניצולים ולהנצחת שמות הנספים בשואה. מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם", ששאל את שמו משירה הידוע של המשוררת זלדה, הוא בגדר ביטוי לתופעה זו. ברוח זו נקבע הנושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנה זו - "לחלץ תווי פניהם" – סיפורו של היחיד בשואה". שינוי נוסף הוא הגדרה מחדש של הגבורה בשואה, לא רק גבורה פיזית אלא גם חוזק הרוח, יכולת העמידה, שמירה על צלם האדם בתנאים לא אנושיים.

תוכנו של הטקס שאנו מקיימים היום במכללה משקף את השינויים האלה. שלוש דמויות תעמודנה במרכז הטקס היום: משה מלכיאל, שאת סיפורו תביא בתו, ד"ר מיכל שמחון, ויקטור פראנקל ואתי הילסום.
ויקטור פראנקל היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי. הוא נכלא בגטו טרזיינשטאט ואחר כך נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ. במחנות נספו כל בני משפחתו חוץ מאחות אחת. הוא כתב את ספרו הנודע "האדם מחפש משמעות", או בשמו המלא מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם מיד לאחר המלחמה. בספרו תיעד פראנקל את חוויותיו כאסיר במחנות הריכוז ותיאר את הלוגותרפיה, השיטה הפסיכותרפית שהגה להתמודדות עם שאלות קיומיות ולמציאת משמעות החיים: "לארוג יחד חוטים דקים... של חיים הרוסים ולעשותם מסכת איתנה של פשר ואחריות בנסיבות", בניסוחו של ג"ו אולפורט, מחבר ההקדמה לספר. בנסיבות הקיום האכזריות של מחנה ההשמדה, שבהן נשללו ממנו ומחבריו למחנה כל זכויותיהם כבני אדם והתערערה אחיזתם בחיים "נשארת רק האחרונה בחירויות האדם" – היכולת "לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות".
יומנה של אתי הילסום נכתב בשנות המלחמה באמסטרדם (1941–1943), לא רחוק ממסתורה של אנה פראנק. הוא ראה אור לראשונה בהולנדית בשנת 1982, כ- 40 שנה לאחר כתיבתו, ומאוחר יותר גם בעברית, במהדורה הראשונה תחת השם "חיים כרותים" (1985), ובשנייה - "השמיים שבתוכי" (2002).
היומן מתעד את השנתיים האחרונות בחייה, "שנות כיבוש ודיכוי, אבל בחייה של אתי הן היו שנים של צמיחה והתפתחות", כפי שמטעים י"ח חארלנדט, העורך ההולנדי של הספר. אֵימֵי המלחמה נוכחים ביומניה; מצעדם של חיילים גרמנים ברחוב, תיאור הסבל שחווים יהודי אמסטרדם ולבסוף – ה"משלוחים" ההמוניים למחנות המעבר והמוות. ביום שישי 3 ביולי 1942 היא כותבת ביומנה: "אני ממשיכה לחיות ולעבוד באותה מידה של דבקות, והחיים נראים לי רבי משמעות, למרות הכל". בספטמבר 1943 היא נשלחת לאושוויץ ושם היא מוצאת את מותה.
הסופר אהרן אפלפלד כותב בהקדמה לספר:
יומנה של אתי הילסום [...] הוא ללא ספק אחת התעודות המפעימות שראו אור בשנים האחרונות [...] הפנקסים האישיים [...] חילצו את השואה מן המספרים המחרידים ומן ההכללה ההיסטורית, והעמידו אותה על נפש היחיד.
יומנה של אתי הילסום מפתיע מהרבה בחינות. זהו ביטוי נשי מאוד, גדוש חוויות והתנסויות, עד שלעתים אתה שוכח, כי הדפים נכתבו בעיצומם של חיפושים ואקציות. ובכל זאת, האימה מצויה בהם והיא מעצימה את חיי הנפש ופורשת אותם בפירוט חושף ומדויק.

 

הזמן חולף, מרבית ניצולי השואה כבר אינם עמנו לדבר ולהעיד בקולם. האחריות להנצחת זיכרון השואה עוברת בשנים האחרונות לבני הדור השני והשלישי, אך היא מוטלת על החברה כולה. הדיבור על השואה ועל הניצולים הוא אחת הדרכים להנציחם כפי שנאמר בהקשר אחר, בספר ירמיה לא 19 על
"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים: כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד".
כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד